הנושא החם השבוע עורר בי רצון כתוב משהו אישי יותר מהרגיל.
דוד רבא שלי "יודה" היה אדם בר מזל במיוחד. בניגוד לשאר משפחתו, הוא עלה לארץ בשנות ה-30 וחמק מאיימי המחנות והמלחמה במזרח אירופה. יש תצלום שלו מצייר בעודו סטודנט בבצלאל, הוא נראה צעיר ואפילו קצת חתיך.
לדוד רבא יודה היה מזל רע במיוחד. הוא נפצע במלחמת השחרור ואיבד רגל. אבל יותר גרוע מהפציעה הפיזית, דוד יודה לקה בהלם קרב. את מרבית חייו, עד למותו, הוא בילה מאושפז במחלקה סגורה.
לא מדברים על דוד רבא יודה. במקרה נתקלתי בתצלום המדובר כשחיטטתי בתצלומים ישנים. את כל מה שידוע לי עליו כתבתי בשורות מלמעלה, וזה לא הרבה. הסטיגמה וחוסר הנוחות מהעיסוק בנכות נפשית כנראה שמשתיק אנשים. אני יודעת שהוא נפטר כשהייתי ילדה קטנה. אבי ואמי היו מבקרים אותו, אך בצדק לא רצו להטריד אותו בנסיבות קיומו, ולכן כשגילתי אודותיו הוא כבר לא היה בין החיים.
דוד רבא יודה הוא אחד מהחיילים האלמוניים ביותר. זאת מפני שהוא מעולם לא הוכר כחלל צה"ל, אך למעשה חייו הסתיימו באותה מלחמה.ידוע לי שלא כל אחד שסובל מהלם קרב משותק באופן כזה טוטאלי, אבל צריך לזכור שהם חיים ביננו, סמויים מהעין. החיים-המתים. אולי היה עדיף אם הם היו מתים במלחמה. אז הם היו זוכים לכבוד, ופרחים על הקברים כל שנה, וצפירה. ןאולי עדיף בכל זאת לא להיות חלק ממשפחת השכול, ולאפשר לזכרון של האדם שהיה להשאר פרטי, רחוק מההלאמה של חללי צה"ל. אבל היום לא נותר איש ממשפחתי שזוכר אותו כפי שהיה לפני הפציעה. אז מי כן יזכור?
הייתי רוצה להאמין שהכישרון האמנותי שלי מגיע מהצד שלו של המשפחה. שהיו לו שאיפות ותקוות לפני שהם נלקחו ממנו. שאני מוציאה אל הפועל את מה שהוא רצה אבל לא יכל.
דוד יודה נפל במלחמת השחרור. יהיה זכרו ברוך.
זהו אמנם שיר על מלחמה אחרת (שבה אגב לחם דודו של דוד רבא יודה), אבל זהו אחד משירי המלחמה הגדולים. למקרה שאתם תוהים מה הקשר אז קראו את המילים הבאות- יש דברים גרועים ממוות.
...And when I woke up in my hospital bed And saw what it had done, I wished I was dead Never knew there were worse things than dying For no more I'll go waltzing Matilda All around the green bush far and near For to hump tent and pegs, a man needs two legs No more waltzing Matilda for me....
...I looked at the place where my legs used to be
And thank Christ there was nobody waiting for me To grieve and to mourn and to pity And the band played Waltzing Matilda As they carried us down the gangway But nobody cheered, they just stood and stared Then turned all their faces away ....
...Reliving old dreams of past glory
And the old men march slowly, all bent, stiff and sore The forgotten heroes from a forgotten war And the young people ask, "What are they marching for?" And I ask myself the same question.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
culture vulture