לאחרונה יצא לי לעקוב אחרי שני דיונים שהתלהטו ברשתות חברתיות בהם אני חברה. הדיון האחד התרחש בעיקר בפייסבוק בין יוזרים ישראליים, והשני התרחש בין קבוצת יוצרי קומיקס בינלאומיים. אבל למרות שהדיונים התנהלו לכאורה על שני נושאים שונים לגמרי, הם למעשה עסקו באותו נושא, והיא נושא ההררכיה התרבותית. קודם כל קצת מילות הסבר, נתחיל במקרה המקומי - בטקס יום העצמאות ניגנו בפעם הראשונה שיר "מזרחי" של קובי אפללו. אני חיבבת להודות שאצל משפחתי השיר הזה זכה בתגובה קצת המומה. "זה קצת... ניסתה סבתא שלי להתנסח בעדינות "לבנטיני, לא?"... בעוד לצלילי השיר עינטזו בחינניות רקדניות. מסתבר שגם רב ישיבת המדעים ואומנויות הוכה באלם, אך בעוד שאצל משפחתי האנינה המוזיקה נתקלה בתימהון מעורבב בקצת שעשוע, לרב  פרל עלה לחץ הדם.  הוא מייד תקף בשצף קצף את ההחלטה במילים מזלזלות שכולן התנשאות. ישר נכנסו כל הנאורים למגננה, ושלחו מכתב המגנה את נסיונו של הרב פרל להגדיר מה זו מוזיקה של ערסים ומה זה לא. עכשיו נעבור למקרה שני- במהלך דיון על מהי אמנות "אמיתית" ומהי אמנות "מזויפת", יצא אחד הכותבים, נקרא לו דניאל מלונדון, במתקפה נגד האמנים הקונצפטואלים העכשוויים. בעוד שאצל אמנים כמו וורהול עוד היתה איכשהו השקעה בייצור האמנות המשועתקת, אמנים כמו דמיאן הירסט אינם משקעים מעצמם ביצירות שלהם, ובסה"כ נותנים רעיון שאחרים מבצעים, שגם הוא לא מקורי להפליא.  בעיניו אמנים קונצפטואלים הינם רמאים, שדינם להישכח. אילולי שוק האמנות לא היה נשלט בידי אנשי המאה, שלהם טעם נובורישי ואין להם יכולת להבחין בין אמנות טובה למזוייפת, הירסט וחבריו (אני מודה שכאן תרמתי וציינתי את ג'ף קונס, שהוא אישית אמן השנוא עלי במיוחד) היו ממזמן נעלמים. לעומתו ענה אחד השמתמשים שהירסט ודומיו החיו את עולם האמנות המנומנם והחזירו אותו לכותרות.

מהו המשותף לשני הדיונים האלה-זהו הנסיון להגדיר מהי אמנות "גבוהה" ומהי אמנות "נמוכה" . או שאולי הדיון הוא על כך שלא צריכות להיות כלל היררכיות, ברוח הפוסטמודרניזם? כאן נכנסנו לאזור  קצת אפור. כי לי אישית לא היה לגמרי ברור (במיוחד בדיון של המוזיקה המזרחית) אם הדיון היה על עצם החלוקה להיררכיות או לגבי אילו דברים שייכים היכן. ועצם העובדה שלא היה ברור על מה בדיוק הדיון נסוב הובילה לסוג של שיח חירשים - במיוחד מצד האינטלקטואלים הנאורים, שחלקם מצאו את עצם הרעיון של היררכיה תרבותית כמעליב ומיושן במיוחד לעומת העמך שבכלל לא שמע עדיין על כך שההירכיות התרבותיות בוטלו אי שם בשנות ה- 80.

ועכשיו להתוודות המזעזעת שלי:אני מעולם לא קניתי את הטענה הפוסטמודרנית של ביטול ההירכיות התרבויות. אני לא חושבת שאייל גולן ופיוט של נג'ארה (לו, דרך אגב, הקדשתי חלק מהפוסט הקודם. וזה באמת שזה יצא במקרה) נמצאים באותו מקום מבחינה תרבותית. אני כן אוהבת את הטיטוש שהתרבות הפוסטמודרנית מאפשרת בין הנמוך לגבוהה. אני כן חושבת שבתרבות "נמוכה" יש יותר ממה שאנשים כמו הרב פרל חושבים שהיא. אבל אני לא חושבת שאפשר לגמרי לבטל את הקטגוריות. וכן, גם יש דבר כזה מוזיקה של ערסים. "ערסים" או איך שלא בא לכם לקרוא להם  אם הכינוי מעליב בעינייכם הם תת תרבות שמזדהה עם מוזיקה מסוימת, לבוש מסוים והרגלי בילוי מסוימים. וכן, היום התרבות הזו נכנסה למיינסטרים לקול הבכי של אניני טעם כהרב פרל. אבל לטעון שהקטגוריה התרבותית הזו לא קיימת מזלזלת בערסים עצמם.  הם הרי בחרו להתבדל בכך שהם מזדהים עם סגנון מסוים! אפשר להתווכח עם הסגנון הזה נחות או לא, אבל לטעון שהתופעה החברתית בפני עצמה לא קיימת בגלל שזו טענה גזענית- זה קצת מוגזם, לטעמי. 

מה שמעצבן אותי אצל פרל היא הצביעות, לא עצם הנסיון לחלק להיררכיות. השירים שמושרים בטקס יום העצמאות הינם שירים פופלריים, פטריוטיים במידה זו או אחרת. חלק גדול ממה שנקרא "שירי ארצישראל" לא עולים על שיר של קובי אפללו מבחינת מורכבות מוזיקלית או טקסטואילת. תאמינו לי שאני יודעת על מה שאני מדברת, בנעוריי שרתי במקהלה שהרפרטואר שלה הסתמך בעיקר על מוזיקה קלאסית. ושירי ארצישראל בקטנה. מאוחר יותר הצטרפתי למקהלה של האוניברסיטה שלי, שהרפרטואר שלה היה מבוסס רק על שירי ארצישראל ושירי פופ. ההבדל ברמה של השניים היה משמעותי (מה גם שלמעבדת של מקהלת האונ' לא היה את הכישרון של המעבד המוזיקלי של מקהלת הילדים ששרתי בה). לשיר נעמי שמר זה נחמד, אבל לשיר היידן זה מדהים. מתי כספי זה כיף, אבל זה לא מוצרט. וגם אין שום טעם שיהיו- הנימים ששמר פורטת עליהם עבורי אף שיר קלאסי לא מפעיל. אבל אובייקטיבית האתגר האמיתי הוא בלשיר קלאסית. אז כפי שאומרים בארמית - הרב פרל, לך קשוט את עצמך. או באנגלית pot kettle black. כן, אולי הם לא מטופשים באותה מידה כמו "אני לא זמין", אבל הם גם לא פיסגת היצירה האנושית. הם פשוטים, מטרתם להלהיב או ללחלח את העין בסנטמנטליות, והם עושים את זה יפה מאוד. בעצם, בערך באותה כמות הצלחה של "מי שמאמין לא מפחד" או "את לי לילה". אגב, במהלך יום הסטודנט  ב-2011 יצא לי לחזות בהופעה של דודו אהרון  (מה שצריכים לשרוד כי להגיע לברי וחנוך) ואם כי המוזיקה לא  ממש הייתה לטעמי, אני חייבת להגיד שמאוד התרשמית מרמת המקצוענות של המוזיקאים שליוו איתו, ומאיך שהוא הופיע. המוזיקאים האלה באמת נתנו את הכול, והם עבדו ביחד יפה מאוד (במיוחד הגיטריסט היה מוכשר לדעתי). זו לא כוס התה שלי ולעולם לא תהיה, אבל אני יודעת להעריך עבודה טובה כשאני רואה אותה. כן, יש הרבה חאפרים נטולי כישרון במוזיקה המזרחית, ולטעמי הייתי מעדיפה שכל המאמץ הזה היה משוקע במשהו שהתוצאה הסופית שלו היה שווה את הזיעה, אבל להכליל שכל אחד מהם הוא אידיוט שלא יודע מוזיקה זה עלבון שאפילו אני לא הייתי מפטירה, ואני עוד חושבת שלתת ליוסי גיספאן פרס על כתיבת שירים זו בדיחה. וגם הנסיון של הרב  פרל לנתק את הקשר בין המוזיקה  הערבית קלאסית לפופ המזרחי  מתוך תיפשה טהרנית שמזרחי איכותי הוא ב- 100 כזה בעייתי משהו, אם כי יש לציין שגם בעיני מוזיקה "מזרחית" בהחלט יונקת מעולם הפופ המערבי לא פחות משהוא יונק מהמוזיקה המזרח תיכונית. אבל כפי שכל מי שקרא ספר של אורחאן פאמוק יודע, שאין דבר דבר כזה מוזיקה 100% מזרחית או מערבית- בין 2 התרבויות תמיד התנהל דו שיח מפרה, שמצד המערב הוליד את מוזיקת הפלמנקו הספרדי והרבטיקו  היווני למשל ומצד המזרח הוליד לדוגמא מוזיקה "סימפונית" טורקית או פופ עכשווי.  

לסיכום - כמה דיסקליימרים. אני בהחלט מודעת שחלוקה להיררכיות תרבויתיות הינה דרך לשמר הבדלים מעמדיים ותרבותיים. במהלך עבודתי על הסמינריון שכתבתי על פוסטמודרניזם וטלוויזה נכנסתי לעומק הקורה הזו, וגם למה לתרבות "נמוכה" יש פוטנציאל חתרני יותר מתרבות "גבוהה". גם לעצם הטישטוש הקטגורי יש אפקט משחרר תרבותית. אבל יש לי גם אמונה חזקה שיש דבר כזה "איכות" ואפשר למקם יצירה על סקאלה מרע לטוב. אני יכולה לטעון שדברים שנתפסים כ"רעים" הם למעשה "טובים" או להפך, וכאן באמת נכנסים לעניין של פרשנות של למה אמן כמו קונס הוא רע ו-וורהול הוא טוב, למרות ששניהם אמני פופ קונצפטואליים. אבל הנסיון למחוק לגמרי את החלוקה בין רע לטוב נראה לי ניהלסטית וגם צינית. אם אין טעם טוב ואין טעם רע, הכל נהפך לסוג של עיסה אפורה ובלתי מזוהה. הסיבה שמוזיקה מסוימת מרגשת במשך מאות שנים והשניה מרגשת רק לרגע הופכת שרירותית, ולא עניין של ערך מוסף מסוים שיש בה. אכן, יש מהלכים כוחניים לגבי מי שקובע מהו טעם טוב ומהו טעם רע. צריך להיות מודעים לאינטרסטים ואם יש צורך גם לבקר אותם.  אבל מכאן עד למקום שבו חושבים שיש לשלול את עצם האקט של הביקורת האומנותית, שמעצם טבעה הינה מתייחסת לחלוקה היררכית, נראה לי מטומטם לא פחות מלקרוא למוזיקה מזרחית פופלרית  "מוזיקה של ערסים".

אסיים בהקדשה לאחד מהמבקרים הכי טובים שיצא לי לקרוא, רוג'ר אברט. הבנאדם שהפך טראש לזהב (והוא גם אחד מהאנשים היחידים שחושב כמוני ש"הקיץ של סם" של ספייק לי הוא כמעט יצירת מופת). אם מעולם לא יצא לכם לקרוא ביקורת שהוא כתב, תיכנסו לאתר שלו ותראו למה ביקורת טובה, בניגוד למה שהרבה חושבים, הוא לא אקט בהכרח של "שומר סף" תרבותי סנוב שדואג שכל הזבל של ה"ריפאף" יישאר בחוץ, אלא אקט של אמונה בכוח היצירה האנושי ליצור עולמות חדשים.