אוסף מחשבות ותהיות שלא הצטרפו לכדי פוסט נורמלי. 

למה יש בואש צעצוע בחלון של קסטרו מן ברחוב קינג' ג'ורג' בעיר הקודש? זו חיה שלא נמצאת בארץ, ולפי מיטב הבנתי לא סימפטית מאוד. האם חיות מסריחות הן שיווקיות? 

בנימה קצת יותר רצינית. חורה לי העסק עם העיסוק התקשורתי ב"מציל הנשים החטופת" מאוהיו. איך לעזעזל סיפור שאמור להתמקד בנשים ובאלימות שמופנת כלפיהן הופך לסיפור על גברים שמצילם נשים מפני גברים רעים? עם כל הכבוד,  הוא לא הציל אותן. הן הצילו את עצמן, והוא עזר להן. אם אחת החטופות לא הייתה מצליחה לברוח אף אחד לא היה עוזר להם, לא השכנים ולא המשטרה ולא בני משפחתם של הגברים. בספר "חדר" הנהדר של אמה דונהיו, שמבוסס על סיפור דומה, הגיבורה מקבלת את כל הקרדיט על הפגנת תושיה וכוח על אנושי. היא הגיבורה האמיתית של הסיפור שלה, ולא אף אחד אחר. בוא נשכח שניה מסיפורי האגדות על אבירים ונסיכות, ונספר את הסיפור כמו שהוא באמת קרה. 

האם ג'סי סייקס היא האחות התאומה האובדת של אסף אבידן? 

השווה , נתח ונמק- מה ההבדל בין פרודיה ומחווה? וכיצד זה קשור לאיך גורמים לגלג"ץ להשמיע שיר בערבית? 

(כן, שמעתי את הקאבר של טהא בגלגל"ץ. אם אהבתם אתם חייבים לבדוק את הביצוע ששלו ל"רוקינג דה קסבה" של הקלאש) .

 אתם חייבים לקרוא שיט שברדפורד קוקס אומר. יש לי חשד סביר שהוא עובד על המראיין לפחות חצי מהזמן, וסתם פולט שטויות כדי לראות עד כמה ייקחו אותו ברצינות, כי לא בא לו להגיד דברים נורא עמוקים על המשמעויות של המוזיקה שלו. זה מאוד מבדר אם כי לא ממש קשור ליצירה שלו. והשאלה היא - can he get away with it ? ברור שכן. כי הוא גאון והאלבום החדש שלו עם דירהאנטר מעולה כרגיל. השיר הזה, למשל, נשמע כמו שיר שסוניק יות' לא הספיקו להוציא לפני שהם התפרקו- אבל הקליפ רק עושה סחרוחורות כך שאני ממליצה לפתוח טאב בדפדפן ולעשות משהו אחר בזמן שהוא מתגנן במקום לצפות בו. 

המיקס של אסתר רדא הוא סוף הדרך. בחורה עם קלאסה, והקליפ לשיר שלה מושקע ויפה. הצפי שלי: הולכת לכבוש את גלסטונברי בגדול. 

  מנפלאות פיד הפייסבוק שלי- שר למודעה שהולכת ככה: ממשיכה לחפש דירה במרכז ת"א 1-1.5 חדרים, עד 2,500 ש"ח. כן, גם  אני מחפשת כבר הרבה  זמן חדי קרן מעופפים בצבעי הקשת בכיכר ציון בירושלים. מעניין מדוע עוד לא מצאתי כאלה. בבקשה תעברי ליד אליהו/יפו/רמת שרת/עיר שינה רנדומלית במרכז או לחלופין אל תבקשי מחברים שלך להפיץ מודעות כאלה, שסתם מבזבזות את 2 שניות תשומת הלב שהייתי יכולה להקדיש לדברים חשובים יותר ומוציאות אותך בין אהבלה לנאיבית. 

לא אכפת לי שפסטיבל PULSE בוטל, אבל היה נחמד אם היו מביאים את טאניאוורן בלי שום  קשר אליו. בלוז ממאלי זה הדבר החם כבר כמה שנים טובות, לבומבינו הלך לא רע פה, ובכלל זה מקרב לבבות יהודים ומוסלמים. אני עדיין מחכה לבדויים שייקחו יוזמה ויקימו להקת רוק מדברי, משהו סטייל משרוע ליילה. גם את הערכתי לג'סי וור שהייתה אמורה  להופיע  שם הבעתי בעבר, אם כי אני לא בטוחה אם הייתי משלמת את הסכום שכוכבות מחו"ל בדרך כלל הולכות עליו בהופעות פה. בכל מקרה רוב הפסטיבלים מהסוג הזה לא רלוונטים עבורי- אין לי רשיון כך שאין לי איך להגיע לחורים הנידחים בהם הם מתקיימים והם נערכים בשבת, ואני שומרת מסורת. הנה דוגמא לאיך הם מרקידים אצטדיון. 

אם יורשה לי לחזור להתעסקות שלי בפרפראות, הקמפיין של תפוצ'יפס של טעם מסתורי הוא בדיוק לאנשים כמוני שבעלי יצר סקרנות מפותח על המידה. כאשר 99% מהאנשים לא ייקנו שקית עם חטיף שהם לא יודעים מהו טעמו, אני מרגישה צורך בלתי נשלט לנסות את כל הטעמים כדי  לגלות. בנוסף לכך,  אני באה מבית הרפתקני מבחינה קולינרית- בעוד רוב האנשים שאני מכירה שגדלו פה שאוכלים  אקסקלוסיבית שניצל-צ'יפס-סלט. אני בנוסף לכך מהבית רגילה לכל מיני מטעמים מהמטבח העולמי- צ'ילי קון קארנה מקסיקני, עוף בקארי הודי, כדורי בשר ברוטב סויה ואננס (מהוואי למקרה שתהיתם). מאמציי לשכנע חברים ששילובי טעם  מסוימים עובדים נתקל עד עתה בחוסר הצלחה משווע- הנסיון שלי לשווק למשל את צ'אטני מנגו בטענה שזה בין עמבה לריבה לא ממש הלך- רוב האנשים חושבים שמנגו לא הולך עם צ'ילי.  (חולה על צ'אטני. הולך טוב בסנוויץ' עם גבינה צהובה וחסה). כך שאני לא נרתעת מלנסות מאכלים לא מוכרים או שילובים לא שגרתיים, בניגוד להרבה אנשים שאני מכיר שהולכים על בטוח כזשה מגיע למה שהם מוכנים להכניס לפה.

לסיום, קליפ שמפיץ אושר ואהבה לכל העולם. לראות ולהתמוגג.