הפוסט הראשון שאי פעם כתבתי פה, שנכתב לפני כשנה וחצי (הזמן רץ!) עסק בבית כמולדת, כמקום שנותן לך את העוצמה הפנימית לכבוש את העולם. אבל מה אם הבית נמצא במקום רחוק, שאליו עוד לא הגעת? מה אם הבית נמצא בארץ זרה, עם שפה ותרבות שונות לגמרי מזו שגדלת עליה?
בחג השבועות אנו קוראים על רות, שעבורה בית הוא לא מקום אלא אדם אהוב. כאשר חמותה נעמי מבקשת להיפרד ממנה, רות מפצירה בה לתת לה ללכת עימה, מכיוון שלא נותר לה דבר מלבדה. אהבה אכן יכולה להיות סיבה להגירה, אך יש סיבות אחרות. לאחרונה קראתי שני סיפורים על נשים שעזבו את הכל והגיעו לכאן, למרות שבזמנו לא היתה שום סיבה חיצונית לרצון שלהן לעזוב את מולדתן. ואילו כאן לא חיכה להן לא אדם אהוב, לא שפה משותפת, לא מנהגים או מנטליות. שני הנשים סיפרו שהגיעו לכאן ופשוט ידעו שזה הבית. כאן הן נועדו לחיות.
האישה הראשונה המייצגת סיפור מעניין, אך מעט סטנדרטי יותר בהשוואה לשני. מעשה בנערת פרחים מאוסטרליה, שטיילה בכל העולם, היתה בקטע של שאנטי בהודו אך תמיד רצתה להגיע לישראל. לאחר ביקור אחד היא החליטה לחזור. כאן היא פגשה בבן זוגה ואבי ילדיה ומנהלת יחדיו קריירה מוזיקלית- והבחורה באמת מוכשרת- תיכנסו ליוטיוב שלה! את הסיפור המלא אפשר לקרוא בוואינט.
הסיפור השני קצת יותר מוזר. מעשה בנערה אירית מצויה, שהתלהבה יתר על המידה מהסרט "אקסודוס" (אולי זה בגלל פול ניומן?) ונדבקה בחיידק היהדות. לונג סטורי שורט- היא התגיירה גיור רפורמי בלונדון מכיוון שבקאונטי קורק יש בערך 5 יהודים וחצי, ואף השתתפה בתוכנית למתנדבים של עמותת "שר אל" בה התנדבה בבסיס צה"ל, כאשר את הטיסה מימנה מכיסה. היא התאהבה בארץ על אף ההתנכרות שחשה משאר חברי הקבוצה בשל העובדה שאינה יהודיה לפי התקנים המחמירים, ואף בשובה לאירלנד נקלעה לעימות עם אנטי ישראלים. מאוחר יותר היא פנתה לתגלית בשביל טיול ממומן משום שרצתה לשוב, אלה נענו לפנייתה, אבל בדקה התשעים זרקו אותה מהתוכנית משום ששוב, אינה יהודיה הלכתית. את הסיפור המלא אפשר למצוא רק בפייסבוק.
עכשיו, יש משהו מאוד מתמיה בסיפורן של שני הנשים האלה. מה פתאום להרגיש שייעודך הוא לחיות בארץ זרה? מילא יש א/נשים כמו אימא שלי, שעלתה לבד בנעורייה אך ספגה ציונות מהבית ותנועת הבונים- אבל אלה שני נשים עם רקע נוצרי שאין בינן לישראל דבר. בא קצת לצחוק על הנשים ההזויות האלה, שטוענות שהן עברו מסע רוחני שהוביל אותן לפה.
ומצד שני יש הרבה לקנא. כי רובנו חיים במקום שנולדנו בו. תחושת הבייתות שלנו היא אורגנית- היא מובנת בצורה כל כך מקיפה שאין אנו חשים בה, אלא כאשר אנו עוזבים את הבית. גם אם נהגר זה יהיה בגלל שיקולים תועלתניים- בעקבות עבודה יותר טובה, בעקבות אהבה למישהו, או סתם כדי להימלט ממלחמה או מצב כלכלי רע. רובנו לא נשמע קול קטן שאומר לנו שאנו שונות, שאנחנו לא במקום הנכון או עם האנשים הנכונים. שצריך לעבור חצי עולם עד שמוצאים את הבית. ואילו הן כן שמעו את הקול הזה. הן, בניגוד אלינו, יודעות מה הייעוד שלהן והן הצליחו במידת מה להגשימו.
אז לפני שמתחילים להיכנס למקומות של מי זכאי ובאילו תנאים לחפצים להיכנס למועדון האקסקלוסיבי שלנו, בוא ניתן קצת כבוד לדבר הזה. למי שפה מבחירה, לא על מנת לקבל פרס או להמשיך מסורת. בא נגיד תודה ל"רותות" המודרניות שביננו. ונזכור שפעם, בזמן התנ"ך, מספיק היה להגיד "עמך עמי" וכל השאר זה רק פרוצדורה.
ואם אפשר לעשות מחווה לדפש מוד (עוד אוהבי ישראל ידועים- עובדה, את מסע ההופעות שלהם התחילו פה השבוע), מה טוב:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
culture vulture