כבר הרבה זמן שאני מנהלת יחסי אהבה/שנאה ל"הארי פוטר". ההייפ המוגזם גרם להמאסת הזכיון על עצמו, אך אני מודה שאם מתייחסים נטו לספרים בלי כל הבלגאן מסביב, אני די נהנתי ממנו. אבל אחד הדברים שהכי מתסכלים לגבי "הארי פוטר" הוא שקיימים לו הרבה תחליפים שווים, שלא קיבלו את תשומת הלב המגיעה להם. דבר זה במיוחד בולט בספרים שעולים עליו בכמה בחינות- והפעם אתייחס לסדרת ברטימאוס של ג'ונתן סטראוד.  

הסדרה כוללת טרילוגיה + פריקוול, כאשר מתוכו תורגמו לעברית הטרילוגיה ודווקא הפריקוול המתרחש בממלכתו של שלמה המלך - "The Ring of Solomon " לא תורגם. בארץ ישראל הספרים התקבלו בקול דומייה דקה, כנראה בגלל כישלון יח"צ של ההוצאה. מצאתי כמה התייחסויות, אבל הרצינית מבינהם הייתה ביקורת בנימה שלילית בבלוג ספרי הילדים "גיבורים קטנים", ביקורת שלדעתי לא מוצדקת (ואפרט בהמשך למה). בחו"ל לעומת זאת הסדרה זכתה בכמה פרסים לספרות פנטזיה/ילדים, ואף הייתה מעומדת לפרסים יוקרתיים כגון הקרנגי והקוסטה בלי לזכות,  והייתה בסט סלר די רציני באנגלית + דיל לעיבוד קולנועי קרב. 

אז בקצרה- על מה הסדרה? נקודת הפתיחה מאוד דומה לזו של "הארי פוטר"- נת'ניאל,  הינו נער בודד שגדל בבית שמתנכר לו, מופרד מהוריו הביולוגיים (הפעם הוא לא יתום - לקחו אותו מהוריו והוא אינו יודע מיהם). הוא אומץ על ידי זוג קוסמים מבוגר, במטרה להפוך לשוליית קוסם ולהתברג במערך הבירוקרטי הקיים כשיגדל. הילד הרבה יותר כישרוני ממה שהבעלים שלו מודעים לו, דבר שמכניס אותו לצרות צרורות. עד כאן, פיהוק קליל - אין הבדל משמעותי. זהו, שלא.  

נעבור לאנלוגיה קטנה, אם תרשו לי. כשהיייתי ילדה קטנה היו 2 גיבורי על בולטים "סופרמן" ו"באטמן". סופרמן הוא אדם שטוב מיוסודו. הבסיס המוסרי שלו איתן כמו אגרוף הפלדה שלו. מדי פעם הוא עושה משהו נמהר, אבל מהר מאוד המצפן שלו חוזר למקום הנכון. הארי פוטר דומה מאוד לסופרמן- למרות תנאי גידולו המתעללים, הוא לא יצא מניאק או בריון. הוא חבר טוב, תלמיד מעולה ואם מדי פעם מתפלקת לו טעות - אנחנו סולחים לו. ומצד שני יש את באטמן. באטמן הוא אדם שהוא טוב בעל כורחו. יש בו צורך לנקמה (שנובע מטראומת ילדות)  שאותו הוא מתעל לטובת מאבק בפושעים. באטמן הוא דמות די דפוקה פסיכולוגית, מיוסר ואפל. 

נחשו את מי אני מעדיפה? ונחשו כמו מי נת'ניאל דומה? 

נת'ניאל הוא די בלתי נסבל. הוא האנטי גיבור האולטמטיבי. וזה נסלח במידה מסוימת כי סטרואד בונה את הדמות שלו בצורה שאנו מבינים שהוא אדם טוב ביסודו, אבל המערכת שהוא  נמצא  בה מנסה להכחיד כל חלקה טובה שבו. זה מתחיל בכך שהוא לא מבין איך להתייחס רגשית לגילויי חום ואהבה של המורה שלו. זה בא לידי ביטוי במערכת שמתגמלת ערכים כמו דריכה על כל מי שחוסם לך את הדרך במעלה הדרגות. this aint no hogwarts . ואם נחשוב על זה, הסיכוי שילד שיגדל בתנאים של קור רגשי והתעללות פיזית מתונה ייצא טוב לב או רגיש במיוחד הוא לא גבוה, ואפילו אם ייצא נורמלי זה גם טוב. רוב הסיכויים שהוא ייצא כמו נת'ניאל- חסר בטחון שאותו הוא מנסה להסוות תחת  עודף גאווה,  שאפתן עד אימה , קצת אוטיסט כשזה מגיע להבנת רגשות שלו עצמו או של אחרים. אך הסירו דאגה מלבכם - גם את זה ניתן לתקן. במהלך הספרים נת'ניאל ישתנה הרבה, גם לרעה וגם לטובה. בעצם, די תישארו במתח עד העמוד האחרון לגבי לאיזה צד הוא נוטה בסופו של דבר. 

ולמה המערכת הזו, שאחראית על גידולם של גיבורי הטרילוגיה נת'ניאל (וקיטי החל מהספר השני)  כל כך דפוקה, בניגוד למערכת של הוגוורטס שהיא כל מה שאפשר לבקש מבית ספר? זה נובע מראייה הרבה יותר מושכלת של תפקיד הכוח במערכות פוליטיות. ציטוט מפורסם -גם הוא מקומיקס- הוא "with great power comes  great responsibilty ". תפיסת  הכוח הזו, שהיא "שמאל מתון ליברלי" גורסת שבמערכת שבה קיימים איזונים ובלמים מספקים, בעלי הכוח יישתמשו בו בתבונה. בעולם של ג'יי קיי רולינג יש לקוסמים ולמכשפות כוח עצום בהשוואה למוגלגים, אך הם באופן עקרוני לא מוכנים להשתמש בו למטרת ניצול לרעה. ישנה מערכת בירוקרטית מסועפת שמטרתה לוודא שיש הפרדה מוחלטת בין העולמות, ואם מדי פעם הם מושכים בחוטים ב"עולם האמיתי" כמו בהתייעצויות של רה"מ עם הקוסמים, זה תמיד באופן עדין ויחסית מינימלי. כאשר מישהו מאיים על השלמות של המערכת הזו, הרי שאותו אדם הוא רוע צרוף- זהו היטלר אחד, גידול פרא שהוא לא אחד משלנו, או שהושחת על ידי נסיבות מסוימות. הסיבה היחדיה להפעלת כוח  מסיבית היא כדי להתגונן מפני אידאולוגיה דיקטטורית שלא משחקת לפי הכללים של השימוש הנכון בכוח.

לעומת זאת האימרה שמתאימה לתיאור העולם של ברטימאוס היא "Power corrupts, absloute power corrupts absloutly ובניגוד לאימרה הקודמת, אמר אותה אדם אמיתי מתוך הסתכלות על מה שקרה בעבר. וזה, כי עם כל הפסימזם שבדבר,  כי המציאות מראה שבדרך כלל לכוח יש נטיה להתפשט, ואנשים לא משתמשים בו למען האנושות אלא למען עצמם/האינטרסטים הצרים של הקבוצה להם הם שייכים.  ובמסגרת הבנה זו, הקוסמים של עולמו של ברטימאוס לא נחמדים כלל וכלל. במקום זאת, הם משתמשים בכוח שלהם כדי לשעבד שני אוכלוסיות שונות- האחת היא אוכלוסיית הג'ינים, שעצם הכבילה שלהם מעניקה לקוסם את כוחו, והשניה היא המוגלגים, שמטרתם לעבוד בתעשיית השירותים בתור פועלים שחורים כדי לעשות את כל מה שצריך כדי לתחזק את העליונות של הקוסמים. השחיתות איתה מתמודדים גיבורי הסדרה באה מתוך המערכת- היא תוצר לוואי שלה ולא ניתן להכחידה. האויב הוא אינו איזה גוש בשר חסר פנים, אלא האנשים הכי קרובים לנת'נאל - המורים שלו, חבריו לעבודה, הבוסים שלו. זהו עולם הרבה יותר אכזר מעולמה של ג'יי קיי רולינג, אבל לצערי אני מאמינה שהוא הרבה יותר מציאותי. 

ההבדל  הכי  בולט בין ברטימאוס להארי פוטר היא תודעת המעמדות המפורסמת, תודעה שכמעט נעדרת מעולמה של רולינג, למרות שהיא אוהבת למכור את עצמה כ"נערת מעמד הפועלים". כן, פה ושם יש דיון באריסטוקרטיה נפשעת בדמות מאלפוי הסנובי, וההדגשה על המעמד הפשוט של משפחת  וויזלי המושלמת,  אבל בשום מקום לא עולה השאלה למה יש מעמדות או מה משמעותם, ובכלל הגיבור מהנבואה הוא "הנסיך חציו הדם" - שם אריסטוקרטי למדי, אם כי שמו מעיד על היברידוית מסוימת. כי במהלך הספרים סטראוד מלמד את הגיבורים שלו, ובדרך גם את הקוראים, למה המצב הקיים דפוק, למה הוא מתמשך (למה האוכלוסיות המשעובדות לא מתמרדות? למה הן לא מתאחדות יחדיו? ) ואיך אפשר לשנות אותו (רמז - לא על ידי התקוממות אלימה סטייל צ'ה גווארה, שאותה באופן כושל מנסה אחת הדמוית לקדם). הקיצר זה פשוט  מדריך "אסכולת פרנקפורט " לנוער, בשפה פשוטה יחסית וקלה להבנה. סטראוד מאיץ בקוראיו לבחון את מנגנוני הכוח הסמויים מהעין, אלה שנמצאים בתרבות פופלרית או במערכת החינוך. הוא מראה בצורה חד משמעית כיצד התודעה הכוזבת נבנת, ואת ההשפעות שלה על הרבדים החברתיים השונים. אם אתם לא מאמינים לי- נאבקתי בעבר במאמרם של אדורנו והורקהיימר  שעוסק בנושאים אלה  בדיוק בשביל שיעור טקסטים בתקשורת, ובסצנה מסוימת של תיאור של צפייה בהצגה סטראוד מצליח להסביר את אותו נושא בצורה הרבה יותר מוצלחת, וכל זה במסגרת עלילה מותחת ואקשן מספק למדי.  

ואחרי כל זה לא הספקתי אפילו להסביר מי זה ברטימאוס. כל מה שאגיד שמדובר בג'יני מצחיק נורא, שאישית אני תמיד דמיינתי אותו מדבר בקול של בוב הוסקינס, שעל ידי שימוש באמצעים כגון סרקזם, אי הבנה מכוונת וסתם שובבות מדגים כיצד אפשר לחתור תחת מערכת בלי להסתכן יותר מדי. ברטימאוס הוא קול המצפון, והוא מהווה את האדם שניתן להזדהות איתו (עד שתופיע קיטי, שהיא גם חשובה אך מעט נאיבית בהשוואה לברט).

ייתכן שהטרילוגיה של ברטימאוס מכוונת גבוה מדי. מצאתי תלונות, בעיקר של קוראים צעירים, שהיא אפלה מדי וקשה להבנה. אם תתמידו עד הסוף, תגלו שגם את נת'ניאל תתחילו לחבב. לא הייתי ממליצה אותה לילדים מתחת לגיל- 12- וגם זה בהתאמה לגיל המנטלי/רגשי של הילד. אבל לכל מי שאוהב פנטזיה שהיא גם מצחיקה וגם מחכימה, קצת אפלה אבל עדיין מאוד כייפית לקריאה,  אני ממליצה בחום.