רבות כבר דובר על פרשת דניאל עוז וחןש ההומור שלו על פדופליה. הדיון, לפחות בעיני, חרג לרוב מגבולות הטעם הטוב ולכן לא ממש השתתפתי בו. אבל מה שהכי מעצבן אותי, הם אלה שמגייסים את חופש הדיבור להגנתו של עוז. הם טוענים שעוז כתב את מה שכתב מפני שרצה למתוח את הגבול של מה שמותר או אסור לכתוב- פרובוקציה מתוכננת מראש כמו בדיחות שואה. הם טענו שהעליהום על עוז מראה שאין פה חופש ביטוי. למשל כמו שנכתב במאמר האחרון של בני ציפר במוסף הארץ.

אז אני רוצה להצהיר חד משמעית שזה שטויות במיץ, וזו לא הסיבה שעוז הקפיץ את הפיזוים לכולם. אין בחברה שלנו בעיה לדון בפדופליה באופן רציני ובלתי מתחמק. איך אני יודעת? מפני שבמשך תקופה לא קצרה היה כאן בישראבלוג בלוג פעיל של פדופיל בשם סוקרטס א. ב. ובאופן כללי, הבלוגרים כאן קיבלו את סוקרטס יפה למדי. הם לרוב לא איחלו לו שימות בייסורים או איימו למצוא אותו ולפוצץ אותו במכות. יכול להיות שחלק מהסיבה לכך היא שסוקרטס א.ב. כתב באנונימיות, והוא כנראה אינו סלב, ובכל זאת ישראבלוג הינה פלטורה מצומצמת יותר מפייסבוק, אפילו קבוצה סגורה של פייסבוק. אבל לדעתי יש סיבה שונה לעובדה שבלוג של אדם שהתוודה שהוא נמשך לילדים אך לא ממשש את המשיכה התקבל בסובלנות יחסית גבוהה, ואילו אני (ןאחרים) לא מוכנים לקבל את חוש ההומור של מר עוז.  

ההבדל העיקרי בעיני בין הבלוג של סוקרטס, בתור דוגמא, לבין אמירתו של עוז הוא לא על מה דובר, אלא איך שהם ניגשו לדבר- באיזו נימה הם באו לדבר בכלל. סוקרטס כתב את הבלוג שלו בנימה רצינית, מכבדת וכנה. עוז לעומת זאת, הריץ דאחקה. אני מאמינה שאנשים מעריכים אינטגרטי  - כנות אישית ואחריות אישית- כשהם מזהים אותה. וזה מה שחסר כל כך במה שעוז אמר. זו היתה אמירה לשם ה- Shock value נטו- לראות עד כמה הוא יכול לזעזע את חברי הקבוצה בעלי חוש ההומור השחור בפייסבוק. עד כמה שהבנתי, עוז, בניגוד לסוקרטס, אינו באמת פדופיל. הוא סתם אמר את זה כי בא לו לעבור על טאבו חברתי. בגלל זה האמירה של עוז הובילה לדיון עקר ברובו, מלא מצד אחד בהתלהמות של  ציד מכשפות , שאינה פרודקטיבית בשום דרך, ומאידך בהצטדקויות מביכות מסוג "מה אתם רוצים ממנו. זו ארץ חופשיה ואפשר לצחוק על מה שבא בלה בלה בלה".  לעומת זאת הבלוג של סוקרטס הוביל לדיון מרתק ופוקח עיניים על יכולת ההכלה של החברה של החריגים אצלה. זאת משום שסוקרטס מעולם לא הקל ראש ברצינות של הדיון, ומעולם לא ניסה להציג את עצמו כמשהו אחר ממה שהוא.  הוא שיתף אותנו בקשייו, חלק את התסכולים וההבנות שיש לו על המצב שלו ובגלל זה אנשים באופן כללי הביעו תמיכה בסוקרטס ולא דרשו לשלוח אותו ישר לכלא על משהו שהוא עוד לא עשה. 

זה מגעיל אותי שעוז צוחק על גבי הסבל של הקורבנות של הפדופליה, הילדים ובמידה מסוימת גם האנשים החולים שהם הפדופלים. באיזה זכות יש לו, כגבר סטרייט ובן לאצולת הספרות הישראלית- שבא ממקום של פריבלגיה ללא ספק- לצחוק על המוחלשים ביותר בחברה, על הילדים נטולי ההגנה ועל א/נשים שעבורם האופציה לחיות בצורה נורמלית היא לוותר על הדבר שמעניק לרובנו את חדוות החיים שלנו? ממש מגיעות לו ולציפר מחיאות כפיים על כך.   

אני מודה שלי אישית היה קשה עם הבלוג של סוקרטס. בתור מישהי שבגיל 12 גבר מבוגר ניסה לחטוף אותי לרכב שלו, אין לי טיפת סימפטיה לפדופלים. נוסף על כך חברתי הטובה הותקפה פעמיים בילדותה, בגיל 8 ו- 10 , ונאלצה לתת עדות במשפטו של אחד הגברים שפגע בה - אירוע שהיה טראומטי עבורה כמעט כמו נסיון האונס עצמו. רק שנים של תרפיה הצילחו להחזיר לחברתי את האמון בגברים ולאפשר לה לקיים מערכות יחסים תקינות (היא כיום נשואה באושר, אני חייבת לציין). היה קשה לי עם העיוותים המחשבתיים שסוקרטס שוב ושוב הפגין, כיצד הוא היה מתבלבל בין רצון לתשומת לב של ילדים ממבוגרים (רצון שאני זוכרת שגם אני הפגנתי כילדה) לבין רצון למערכת יחסים רומנטית/מינית. אני זוכרת שפעם הוא כתב שהוא מתנדב בבתי ספר, משהו שנראה לי בעייתי במיוחד- זה כמו שמכור לאלכהול יתנדב כברמן.  ועדיין אני חושבת שהיתרונות של האפשרות להציץ לנפשו של סוקרטס הייתה יותר חשובה מהשתקתו בשם הזעזוע המוסרי. כי כך זכינו לראות שפדופילים הם לא מפלצות- יש להם שאיפות, תחביבים, ותכונות חיוביות בנוסף לאלה השליליות. פדופלים הם לא רק הזקנים הקריפיים שמסתובבים בפארק ומאוננים מאוחרי השיחים. הם השכן ההיטקיסט, הקצין המצטיין, הדוד הנחמד.

מעבר לכך, יש בתרבות המערבית דיון די נרחב ורציני בפדופליה. הוא נמצא בסרטים כמו "אושר" של טוד סולדנז, "ילדים קטנים" (עפ"י הספר של טום פרוטה) וגם בסיפור קצר של אני פרו בקובץ "סיפורי ויומינג" שיותר מוכר בתור הקובץ שמכיל את הסיפור "הר ברובק". כל היצירות האלה זכו להכרה ביקורתית רחבה, אני אישית צפיתי בסרטים האלה בכבלים. הם לא צונזרו או הושתקו. זאת משום, ששוב, הם לא באו ממקום ציני או קל דעת. לכן ציפר, שחושב את עצמו כמינימום אביר זכוית האדם סטייל  עד ההגנה במשפט המפורסם של "מאהבה של ליידי צ'אטרלי"  בעוון תועבה  ומקסימום בתור איזה אמיל זולה המגן על דרייפוס המואשם על לא עוול בכפו, טועה ומטעה. אף אחד לא משתיק ואף אחד לא מושתק. כל מה שאנחנו מבקשים זה שתתחשבו ברגשות שלנו ותנהלו דיון ענייני וכנה.  

אז איזה גברים יצאתם, מר עוז, מר ציפר ושותפיכם, הא? דרכתם על המקום הכי כואב של אנשים בשם "חופש הביטוי" ועכשיו אתם לא מבינים למה כועסים  עליכם ונגעלים מכם. אתם יודעים מה? אתם כלום בשבילי. לא מגיעה לכם אפילו ההתייחסות והצומי שהיא הסיבה האמיתית למעשיכים ודיבוריכם. מה אתם בסך הכל? פרובקטורים בשקל בעלי אינטלגנציה רגשית של יתוש. אנחנו יודעים לזהות כאשר מישהו דן בנושא מתוך אמפטיה וכנות, וכאשר אדם משתמש בסבל של אחרים למנף את עצמו. אל תזלזלו באינטלגנציה שלנו ותנסו לתרץ את מעשיכם תחת אצטלות נאצלות כגון "חופש הביטוי". אתם נבלים ברשות התורה, ותו לא.