ישנן שני תמות מרכזיות שהן הבסיס לכל יצירת אמנות- אהבה ומוות. כשמוזיקת הפופ הופיעה לראשונה, היא נתפסה כשטחית מדי להיקרא אמנות. אבל אני רוצה להמליץ לכם על אלבום שעוסק בשני נושאים אלו- נושאים שאינם קלים לעיכול - ולכן אולי גם ראוי להיקרא יצירת אמנות.

 כשלאלבום קוראים "הוספיס" יודעים מראש שסופים טובים צריך לחפש במקום אחר.כן, אני יודעת שהאלבום הזה יצא לפני 4 שנים. הכרתי כמה שירים מתוכו אבל לא יצא לי להתעמק בו.  האמת היא שאולי לא התחשק לי להקשיב למשהו שידעתי מראש שעלול לדכא אותי. אבל טעיתי. זה אלבום מצוין, ואני מצטערת שחיכיתי כל כך הרבה  זמן להקשיב לו.

זהו אכן הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הזה. הפזמון החוזר כל הזמן סותר את עצמו. "אנחנו זקנים מדי...  אנחנו לא זקנים כלל".  אני חושבת  שהדו משמעות פה מכוונת. דווקא יש פה משהו שהוא חיובי במוזיקה, שנע לכיוון מז'ורי, ולכן התחושה שלי מהשיר הזה שיש פה אופטימיות למרות הקשיים. כנראה בגלל זה הוא גם נבחר להפגיש את המאזין עם האלבום, שאני משערת שהשיווק שלו היווה משימה לא פשוטה.

זוכרים את המערכון מ"little britain " על לו ואנדי? כמובן שהבאתי לינק לדוגמה כדי לסייע לזיכרון. מה למעשה מצחיק כל כך פה? האם זו העובדה שאנדי לא באמת  נכה ומנצל את ה"מסכנות" שלו לבצע כל מיני תעלולים שאדם רגיל לא היה מעז? או שאולי יש פה משהו קצת יותר מורכב- בין השניים יש יחסי תלות. לו ממש חייב לעזור לאנדי, אפילו כשהוא היה מסתדר לבד. ואילו אנדי גם במובן מסוים צריך את לו- לא בגלל המגבלה הפיזית, שאין לו, אלא כדי שהוא יכול להתעלל בו בלי שהוא אי פעם יצטרך ל"שלם" על כך. מאחורי כל בדיחה יש את הדבר הזה שגורם לאי נחת,  הדבר הזה שקשה לנו להודות בו אבל הוא נכון. והאלבום ,הוספיס" עוסק בדיוק ביחסי תלות כאלה, הפעם לא כבדיחה.

עד כמה שאפשר להבין מראיונות עם פיטר סילברמן, הסולן וכותב השירים,  האלבום נכתב כדרך להתמודדות עם מערכת יחסים שהיתה מורעלת, מערכת שהוא היה בה שבה התעללו רגשית. סילברמן משתמש בסיפור על מערכת יחסים בין מטפל בהוספיס לאישה גוססת כמטפורה לסיום האהבה שלו. הוא מנסה להסביר, אולי גם לעצמו,  למה הוא נתן לבת הזוג שלו להתעלל בו.  אבל סילברמן אכן באינסטינקט חושף פה אמת מסוימת, אמת שאני יודעת מטיפול בקרובת משפחתי במהלך ה"מחלה הקשה" (טיפול שמראש שאני יכולה להגיד שהצליח. אז אל תדאגו לי או לה). האמת היא שבמהלך הטיפול האדם המטופל יכול להגיב למצב של חוסר אונים ופחד על ידי זה שהוא משתלח בבבן אדם שנמצא הכי קרוב לו באותו רגע- שזה כמובן הבנאדם שאוהב אותו ומטפל בו. והבנאדם הפגוע פשוט חייב לקחת את זה ולשתוק. כי מה תגיד עכשיו לבנאדם שבכאבים, שמפחד וזקוק לך? עכשיו תתחיל להחשבן איתו אם הוא הוגן כלפיך, אם יש לו זכות להתייחס אליך בצורה לא נעימה?

כפי שהשיר הזה מרמז בהתייחסות שלו לסילביה פלאת', הבעיה האמיתית של בת זוגתו של סילברמן היתה כנראה בעיה פסיכולוגית שקשורה להרס עצמי. סילברמן פה למעצה יצר אלבום של תהליך של התנקות וקטרזיס- הוא מוציא את כל הכביסה המלוכלת שלו לאוויר, ובדרך חושף כמה אמיתות  שרוב האנשים לא מודים בהן שנוצרות  במערכות יחסים של תלות שנוצרת בין אנשים שמטפלים וכאלה שמקבלים את העזרה שלהם. בעטיפה של האלבום יש את הסמל האוניברסלי ליחסי קבלה ונתינה- שני כפות יידים מושטות זו לזו. ובעוד שרובנו רואים את הסמל הזה כדבר חיובי, סילברמן מזכיר את הגוונים הכהים שמתלווים למעשה זה. 

ניתן לטעון שזהו סיפור שבמהלכו האהבה נעלמת בגלל הקשיים שבני הזוג חווים, אבל הייתי רוצה ללכת על פרשנות רדיקלית יותר. אפשר לאהוב אדם, לאהוב באמת ובתמים, ועדיין לחוש כלפיו רגשות של תסכול, כעס וחוסר שביעות רצון. לאחרונה כמה סופרות כגון איילת וולדמן וליונל שרייבר העזו לשבור את הטאבואים המקודשים של האמהות ולהודות שלפעמים קשה להן לאהוב את ילדיהן. פה סילברמן עושה דבר דומה- הוא חושף את הקושי של אהבה שמתמודדת עם מחלה, בלי לטעון שהוא מתחרט או מבטל את האהבה (גם אם במקרה שלו הסיפור נגמר בפרידה). אני חושבת שפה אנחנו רואים את החוכמה של היהדות, שהפכה את החובה לבקר חולים כמצווה נפרדת, שהיא בין כמה מן המצוות הכי חשובות (יחד עם הכנסת כלה, סעד ליתומים וכיבוד הורים). כי הרבנים מודעים לכך שאנחנו לא רוצים להיות ליד אנשים חולים. בתור מי ששההתה די הרבה בבתי חולים (ספציפית - המחלקה ההמטולוגית של הדסה עין כרם והמחלקה הקרדיולוגית בתל השומר)  אני יכולה להגיד שאפילו כשבבית החולים  יש תנאים נהדרים (במיוחד בתל השומר שם משפחת עופר שפכה הרבה כסף) ואנשים שעושים מעל ומעבר- זה עדיין לא נעים. אנשים חולים כל הזמן זקוקים לצומי. אנשים לא הופכים לאנשים טובים יותר רק בגלל שהם חולים, בניגוד לכל הכתבות שמתארות את ההתמודדות האמיצה של חולים למינהם. ולשים את כל הצרכים שלך בצד למען אדם אחר- זה לא קל. אבל בסופו של דבר, זהו קושי שצריך להתמוד איתו, אם ברצונכם לעשות את הדבר הנכון.

 היה לי רגע משעשע כשנכנסתי לפורום הדן במשמעותם של שירים כשהם נתקלו בביטוי הלא מוכר "שבעה". כי לפעמים פרידה מזוגיות אכן מרגישה כמו לשבת שבעה על אדם אבד. 

לסיכום- אני יודעת שהסרטן והגסיסה היא רק מטפורה, אבל שוב לפעמים קורה שהחיים מחקים את האמנות במקום ההפך. לאחרונה קראתי ידיעה מרגשת על אחד הסופרים האהובים עלי- איאן בנקס, שהחליט להתחתן שבוע לאחר שנודע לו שהוא גוסס מסרטן בשלב מתקדם. ההתרסה באקט הזה, שנוגד את כל כללי ההגיון מעיד על כך שהאמונה באהבה חזקה מהכרה שאנו בני תמותה. כולנו נמות בסופו של דבר, ולמרות כל הקשיים אנו נאחזים באהבה גם כשזה הדבר האחרון שנותר לנו.