*קודם כל - שמתי לב שלאחרונה נוספו לי קוראים לבלוג. תודה שהצטרפתם ואני אשמח אם תגיבו במקרה שיש לכם מה להגיד*

יא אללה, כמה עצבים מעלה לי התחרות הזו שאמנון לוי התחיל עם הטענה שלו שמזרחים סבלו יותר. זו תחרות מטופשת באותה רמה כמו התחרות שמתנהלת בין הפלסטינים לישראלים על ההכרה בנכבה, ובדיוק מאותן סיבות. בשני המקרים, יש לך קבוצה שבאה ממקום קצת יותר חזק וקצת יותר חלש מבחינה חברתית. בשני המקרים, הצד החלש יותר טוען שנעשה לו עוול בידי קבוצה החזקה יותר. ובשני המקרים, חלקים גדולים מהצד החזק יותר מפחדים להודות בחלקם בעוול, מפני פחד קמאי שהכרה בסבל של הצד החלש יהפוך את כל פועלם ללא לגיטמי. ובשני המקרים, הצד החלש טועה גם הוא, מפני שהוא טוען שהעוול נעשה לו בגלל קונספירציה גזענית מתוכננת מראש, כאשר בפועל העוול הוא תולדה של נסיבות רעות, שלומיאליות וחפיפיניקיות, וכמעט 90% לא תוכנן מראש אלא קרה בגלל יוזמה ספונטנית של פעילים ברמת השטח ואפילו נעשה בידי אנשים עם כוונות טובות. וחוסר היכולת של הצד החלש להשלים עם העובדה הזאת כמובן שמקשה על הצד החזק לעבור את התהליך הנחוץ של הכרה ואחריות כלפי הסבל ובעוול, גם אם הוא לא היה מכוון, תהליך שאם היה מתקיים היה נגמר ב"סולחה" ופתיחת דף חדש בין שני הקבוצות. אבל לא, כל צד טוען "אני סבלתי יותר, ולכן אתה לא באמת סבלת" , ולכן הקרע לעולם לא ייפתר והשד העדתי והסיכסוכי ימשיך לרקד ביננו, עוד הרבה שנים טובות. 

אם הייתי יכולה, הייתי מכריחה ילדים לשנן בבית הספר את המנטרה ששמתי בכותרת עד שהם יפנימו אותו, ויישמו אותו לשארית חייהם. כי סבל הוא חוויה סובייקטיבית, והוא יחסי למצב הנתון. כאשר אני מקבלת מחזור, עבורי זה כאב בלתי נסבל. אבל אם אני אעבור תאונת דרכים ואשבור צלע, כאב המחזור לא יפריע לי מן הסתם. גבר, שמעולם לא יקבל כאב מחזור, לא יכול לדעת עד כמה אני סובלת. אולי באופן אובייקטיבי הוא יודע שאני סבולת, אבל באופן סובייקטיבי הוא לא מסוגל לדמיין את זה, אם כי יש את הסרטון ההורס מצחוק שמראה מה קורה ששמחישים לגברים כאב מחזור.  ופגשתי גברים שזילזלו בסבל שלי, שניסו לטעון שאני צריכה להשאר בעבודה כי לא באמת כואב לי. ואני יודעת עד כמה מרתיח הזלזול שלהם בסבל שלי, ועד מה הדרישה שלהם ממני להתעלם מהסבל שלי נראת לי לא הגיונית. אבל כמה זה יעלה עבור גבר להכיר בסבל שלי? רק בגלל שאתה לא חווה את הכאב שלי לא אומר שאין לך יכולת אמפטיה. למה הכרה בסבל של אדם אחר כל כך מפחידה אתכם? 

אם אחזור לשניה להתבכיינות שלי על רמת השיח בנושא, אם יש אמירה שפגעה בי במקום הרגיש, זהו מאמרה ב"הארץ" של יעל קיים כיצד היא מקבל בהבנה את האמירה "איזה מזל שסבתא שלך הייתה בשואה". כנראה שאין לי את רמת הסובלנות שיש לך יעל, כי אם חברה הייתה אומרת לי את זה הייתי מאוד מתאפקת לא להביא לה איזה סטירה בפרצוץ. איזו אמירה מכעיסה ומניפולטיבית. זאת לא אשמתי שהסבל של סבותיי הולאם בידי המדינה. זאת לא אשמתם של סבא וסבתא שלי שהממסד דיכא את המזרחים. באיזה זכות יש לך, החברה של קיים, לטעון שבגלל שהסבל שלהם היה "הסבל הנכון", שהיה שווה להם לעבור שבעת מדורי גיהנום, ולאבד את כמעט כל משפחתם ותושבי עיירתם? המזל שלהם זה שהם שרדו, לא שהאסון הנורא הזה קרה להם. ובכלל, למה כדי לקבל הכרה בסבלם של המזרחים, זה צריך לבוא על החשבון של הכרה בסבל שסבלו האשכנזים? זה שהסבל של החלוצים הונצח בנרטיב הלאומי של המדינה, לא הופך את הסבל הזה לשקרי. היה פה פול התאבדויות בגלל הקושי של לחיות פה בתחילת הדרך. החלוצים באמת סבלו נפשית ופיסית למען המטרה שלהם. מה הקשר בין זה ובין סבלה של אם שמבקשת לקבור את ביתה, ולא נותנים לה, שקרה עשרות שנים אחר כך? זה שבאופן מטפורי הפקידה שעשתה את העוול לאם היא נכדתה של החלוצה, לא פותר מילדיה של האם להכיר בסבל שסבלה משפחת החלוצה ולהפך- נכדי החלוצה צריכים להכיר בסבלה של האם. כל ההתחשבנות הזו לא מובנת לי. למה אי אפשר להגיד שכולם סבלו, בנסיבות שונות וברמות שונות, ולסגור עניין? האמירות האלה של מזרחים שמביעות רצון להפחית מהסבל שאוכלוסיות אשכניות עברו רק גורם לאשכנזים להתבצר בעמדתם, הוא רק מחזק את החשש של האשכנזים שאם הם יגידו "טעינו. סליחה" זה יכריח אתם לשכתב מחדש את כל הנרטיב ההיסטורי לאומי שלהם, כאשר במציאות ישנה דרך להכיל את שני הנרטיבים בו זמנית.  

השיח הנוכחי סביב השד העדתי מורעל. הוא לא פרודקטיבי. הוא לא מוביל לשום מקום. הוא שיח של חרשים בהרבה מובנים. ובתור חובבת גדולה של השיח של הזהוית, אני עוקבת אחרי השיח המזרחי דרך אתרים כמו העוקץ. ואני רואה שוב ושוב כיצד הנציגים היותר רדיקלים של השיח הזה יורים לעצמם ברגל (כן אורטל בן דיין, אנחנו מדברים עלייך). וכל כך חבל לי על כך, שהשיח הזה נגרר למקום של האשמות הדדיות, שיח מתגונן ואגרסיבי, שיח שבו כל צד נצמד לעלבונו ולא מסוגל להקשיב לאחר. לפעמים בא לי לצעוק- חדל אש! אני בצד שלכם, גודדאמיט, אפילו שאני בעיינכם אחוס"לית ונציגת האליטה מלאת הפריבליגות והשד יודע איזה עוד דברים שליליים.

לאחרונה קראתי בפייסבוק פוסט מקסים שכתב אלישע אלכסנדר הידוע בשם שוקי הרזה, פעיל זכויות טרנסים בולט על התהליך שהוא עבר בעשור האחרון כאקטביסט. הוא סיפר על איך רמות הכעס והזעם התמתנו אצלו, על זה שהוא לא טורח להעלב אישית כל פעם שמישהו פונה אליו במגדר הלא נכון, ומאידך על איך שהשיח הרדיקלי הוא שיח משתיק ובעייתי, שמרחיק בעלי ברית פוטנציאלים. הדיון הזה שהוא התחיל חשוב מאוד, ואפשר לשעתק את המסקנות שלו אותו לגבי כל קבוצת מיעוט שפועלת בשדה שיח שמשתמש במושגים של פוליטיקת זהויות. חבל שקול שקול ובלתי מתלהם כמו קולו של אלישע לא נשמע בסבב הדיון הנוכחי על השד העדתי. אני לא יכולה לדבר בשמם של המזרחים, או להגיד להם מה לעשות, אני רק יכולה להגיד שעבורי, בתור אשכנזיה שכן מאמינה שיש דברים בגו לגבי אפליה וקיפוח ממוסדים, רוב הטיעונים שנשמעים בידי "מזרחים מקצועיים" נאמרים בצורה כזו שקשה לי להזדהות איתם או לחבור אליהם. זו רק עצה מידידה ולא נסיון להכתיב מדיניות. גם יש לי חברים וחברות שהם חצי חצי או אשכנזים שנשואים למזרחים ,מה שהופך את ילדיהם לחצי חצי, שמן הסתם גם מרגישים שהשיח הרדיקלי לא סופר אותם. 

יש לי עוד הרבה להגיד בנושא, על איך שחלק מהמצב הנוכחי הבעייתי של הדור השלישי למזרחיות קשור גם למעמד,יחסי מרכז-פריפריה, דתיים-חילוניים, שמאלנים-ימנים ושאר ירקות. אני יכולה לדבר על הזמן שסבא וסבתא שלי ההונגרים בילו במעברת בית מזמיל אחרי שהם ירדו מאוניית המעפילים שלהם ב- 47, מעברה שמונצחת בספרו של חיים סבתו שם הוא מתאר על אחוות דפוקים ששררה בין המזרחים להונגרים שחיו בה- נרטיב שקצת שונה מהנרטיב של המזרחיות הקלאסית של מאבק כוחות בין העדות.  אני יכולה לדבר על איך שנתקלתי בפעם הראשונה בגישה שמעצבנת אותי במאמרה של אלה שוחט על סלאח שבתי שדן בייצוג המרחי בסרט ולמה בדיוק היא טועה לדעתי. וזה שדתני פה בבעייתיות של השיח המזרחי כמובן לא פוטר את האשכנזים מאשמה על הכחשה, הפגנת גזענות אולד סקול ואוריינטליזם מהסוג הנקלה ביותר. אני יכולה לדבר על כל אלה אבל אז הפוסט הזה היה ארוך מדי. אז תסלחו לי אם לא אכנס לשם ואם אתם רוצים לשמוע עוד על הנושא תזכירו כדי שלא אשכח.