זהו נסיון שלישי!!! לכתוב את הפוסט הזה אחרי שהאינטרנט אכל אותו. נקווה שהפעם השלישית גלידה וזה ייתפוס.

ובכן, לפני שאמשיך בפוסט ההופעות המובטח, אני חייבת לכם עדיין סיכום של פסטיבל האנימציה והקומיקס שנערך באוגוסט אשתקד + עדכון כמובן על אייקון.

אז לגבי פסטיבל האנימציה- קודם כל, שמחתי לפגוש מכרים כמו שלומי צ'רקה המקסים, שלצערי נגמר לי התקציב ולא יכלתי לרכוש ממרכולתו כהרגלי. לא נורא- הוא עדיין אישר לי חברות בפייסבוק  . אם אתם עדיין לא מכירים אותו, או מתבלבלים עם האח הגדול שלו- שי (היוצר של "בבא" ו"מעבר לקו")  אז שווה לכם להכיר את ההומור הקצת הזוי ומופרע שלו- הוא שייך לקבוצת ארמדיל המעולים וגם מעלה דברים באתר של בית אביחי. חוץ מזה הוא מוזיקאי מוכשר שמשלב את המוזיקה עם היצירה שלו ועם טעם מעולה במוזיקה.  הנה כמה דוגמאות לפעולו - מתוך ארמדיל וכתבה על ריסים בבוהן. 

אז על מה כן הוצאתי את הכסף שלי? אני תמיד מקפידה בפסטיבל לרכוש לפחות חוברת אחת מתוצרת מקומית, גם כי אני מאמינה בשוק המקומי וגם כי לעיתים רחוקות ממש התאכזבתי. הפעם אני מרוצה ביותר מהרכישה - 2 חוברות של סדרת הבלשים "איך נפלו גיבורים" של הבלוגר יוסי גורביץ'.  ההתחלה קצת איטית, אבל לקראת החוברתת השניה האקשן מתחיל להתחמם, והרקע של סיפור בלשי בתקופת האופוריה של מלחמת ששת הימים מעורר סקרנות. נהנתי מהתיאור התקופתי של ירושלים (ניתן לראות מהבלוג של היוצרת עדי איך היא השיגה את זה) , ואף שלחתי לבדיקה מול אמא שלי (שחיה בעיר מ- 71 בערך) לגבי הדיוק בפרטים. אמא שלי שלאו דווקא קוראת קומיקס נהנתה מהסדרה, ואפילו אח שלי הרים את החוברות לקריאה (הוא סנוב שקורא רק עיוני). כך שבאמת, מומלץ ו-60 לשני חוברות בהדפסת צבע זה מחיר שווה לכל נפש.  

באופן כללי אגיד שיש יותר ויתר יוצרים וזה כמובן טוב, קצת חבל לי בגלל זה שאין התארגנות מסודרת של יוצרים בארץ- שחשבתי שאולי קיימת ולא שמעתי- כמו שאני רואה שקיים בחו"ל. בחו"ל יש קבוצות פייסבוק ופורומים ששם אפשר למצוא רשימות מסודרות של שירותים שניתן להשתמש בהם- בתי דפוס עם הערכות של איכות ותמחור, טיוטוראלס (אני אישת מסתדרת באנגלית אבל אולי יהיה נחמד גם בעברית) ומקומות למרצ'נדייזינג. הבנתי שמישהו ניסה להרים כזה דבר אבל זה לא הצליח. אני עצלנית לאללה ועד כה התחמקתי מארגון כל דבר אפשרי- אפילו הרמת כוסית לחג במשרד- כך שאין סיכוי שאקח על עצמי את הפרויקט הזה, אם כי אם מישהו ירים כזה דבר אני בשמחה אצטרף.  כן, אני יודעת שזה קצת פתטי להתלונן על מצב ללא נכונות לעשות כלום לגביו, אבל היי, זה ספורט לאומי בישראל, ולפעמים גם לי בא להוציא קיטור. 

בגזרת האנימציה הלכתי לשני ארועים- הראשון היה סרטונים על הגוף. הכי נהנתי מהסרטון הזה של ג'ואנה קווין, אותה דודו שליטא כבר הכיר לי כשהייתי סטודנטים ומאז נהייתה אהובה עלי. סרט מצחיק וחמוד על העצמה נשית, והמבטאים הוולשים הקורעים הם בהחלט בונוס. 

אחרי זה זכיתי להפתעה נעימה, בדמות הסרט "ארנסט וסלסטין". האמת היא שלסרט הזה הלכתי בטעות - תכננתי בכלל ללכת למשהו אחר, אבל ביקור קצר אצל סבתי ופקקים בשעות הערב גרם לי לאיחור רציני לסרט שכן תיכננתי לראות (כבר לא זוכרת מה) אבל הסכימו להכניס אותי לסרט הזה שרק התחיל. ההתרשמות שלי במקור היצה שהוא נראה לי טיפה ילדותי לפי התקציר ולכן היו לי ממנו ציפיות גבוהות. ובכן, לפעמים דווקא תקלות כאלה מתברורות כתקלות מופלאות, כי זהו סרט שבכיף הייתי ממליצה אותו לכל גיל- כמו שכתוב על קופסאות הפאזלים  לגיל 7-99.  

כפי שאתם רואים הסרט עוסק בחברות שנרקמת בין שני אויבים טבעיים- דובים ועכברים,  אך הוא נוגע בתכנים יחסית בנאליים ("עשו אהבה לא מלחמה") בצורה עדינה ומתוחכמת. למעשה, הסרט הזה הוא אנטיתזה לסרטי האנימציה העכשוויים - אלא המתחכמים יתר על המידה עם ציטוטי תרבות פופ ועלילה קצבית כל כך שלא הספקת לקלוט מה בכלל קרה. יש בו מהחן והתום של סרטי סטודיו גיבלי, ציטוטים מסרטי הוליווד הקלאסית האילמת כמו בסרטי אארדמן (קטעי מרדף מאוד מצחיקים עם הרבה סלפסטיק) ומסרים בוגרים שעדיין נגישים לקהל צעיר- כמו בסרטי פיקסאר כמו "אפ" ו"וול-אי". עוד נקודה לטובת הסרט הזה שלמרות שהוא עובד על כמה רמות- כך שגם קהל צעיר וגם קהל בוגר ייהנה ממנו- הוא מעולם לא מתיילד (בניגוד לחששות שהיו הרקע לרושם המוטעה שלי) ומייחס לילדים בכבוד הראוי לו, ולא מזלזל באינטלגנציה שלהם. לצערי את הסרט הזה לא תוכלו להראות לילדכם כי גם אם תשיגו אותו רוב הסיכויים שיהיה לו כיתוביות באנגלית, אבל תעשו לעצמכם טובה, אל תתנו לדעות הקדומות שלכם למנוע ממכם לצפות בסרט המקסים הזה, שיעשה לכם רק טוב על הנשמה. ואם אתם חושבים שרק אני יצאתי מהסרט ה\ה עם חיוך ענק על הפנים, אז הצחוק שליווה את הסרט מהקהל הבוגר כולו (הוא הוקרן בלילה) והפיטפוטים העליזים שליוו את שאר הצופים ביציאה ממנו אכן העידו על שביעות רצון כוללת.

אגב, בדיקה מאוחרת יותר העלתה שבמאי הסרט הזה ביים גם את הסרט "A town called panic" שצפיתי בו פעם. סרט חביב אבל לא הכרחי לצפייה, קצת יותר מופרע ומוזר בהשוואה. 

*כמה מילים (יהיו ספולרים למי שלא רוצה לקרוא אותם לעקוף אחרי כוכבית) על המסרים החתרניים של הסרט - 

הסרט מבנה מבחינה נושאית אבחנה מאוד ברורה בין עולם "המבוגרים" לעולם "הילדים", ויש בו ביקורתיות רבה מאוד על הנסיון של המבוגרים לדכא  את היצירתיות וההנאה של הילדים. שני גיבורי הסרט תקועים בין העולמות, משום שהם מתעקשים לשמר תכונות "ילדותיות" בעולם המבוגרים, דבר שנהפך לגורם שיקשר בינהם.  סלסטין חיה בעולם תת קרקעי, בו כל העכברים עוברים אינדוקטרינציה נוקשה שעליהם לקחת חלק ממערך רפואת השיניים. ילדים עכברים נשלחים מעל פני האדמה, שם הם נדרשים לגנוב שיני דובים שמספקות כשיניים תותבות עבור עכברים ששינהם נשחקו. אך סלסטין הינה גנבת שיניים גרועה ביותר, משום שהאהבה שלה היא לאמנות ושיניים כלל לא מעניינות אותה. מהצד השני ארנסט הוא נצר למשפחת שופטים, אך הכישרון המוזיקלי שלו הפך אותו גם הוא לכשלון בעיני החברה, שאינה רואה במוזיקה עיסוק מכובד. כך ששני הדמויות נדחקות לשוליים בגלל העניין שלהם בחיים יצירתיים ולא פרודקטיביים בעליל. השונות הזו של הגיבורים מאפשרת להם להתגבר גם על האינדוקטרינציה שהם עברו לשנאת האחד את השני, כאשר הסרט יוצר קשר מאוד ברור בין הטמעת דעות קדומות למערכת החינוך. מעבר לכך הסרט מגחיך את עולם המבוגרים ונציגיו- כוחת החוק ומערכת בתי המשפט. לקראת סוף הסרט ישנה סצינה מאוד מצחיקה של משפט קנגרו שנערך לשני הגיבורים על שעברו על חוקי החברה והעיזו לחיות יחדיו בשלום- ממש סצנה מסרט של האחים מרקס. באופן כללי ניתן לאומר ה"מבוגרים" מוצגים כקצת אהבלים, נטפלים לתפלויות ובכלל כחסרי מעוף ורגישות, הצגה שקצת מזכירה לי את הספרים של רואלד דאהל. סיום ספוילרים.*

הקיצר, זהו סרט שבצד של האנדדרדוגס: של הפצפיסטים , הנוודים והאנרכיסטים והאמנים הבוהימיינים, וזו עוד סיבה טובה ללכת לראות אותו.  לא סתם הוא זכה בפרס הסזאר ל 2013. 

יו פתאום קלטתי ששני הסרטים שהבאתי פה הם הארדקור אולד סקול אנימציה ידנית, מהסוג שהיה אמרו להיכחד עם המצאת האנימציה הממוחשבת. אז זהו שלא- וזה בהחלט אחד סיבות ש"ארנס וסלסטין " מקסים כל כך- יש משהו בעדינות של צבעי המים שהופך את ציורי הטבע שבו - ויש לטבע נוכחות מאוד מורגשת בסרט, עד כדי כך שיש אינטרלוד מוזיקלי קצת לא מובן שמוקדש לאביב ולפריחה, או בקו הידני של קווין שהופכים את הגרוטסקי למצחיק. בעידן שהכל עשוי פלסטיק, יפה לחשוב שיש אנשים שעדיין מאמינים במוצר שהוא קצת "מלוכלך" ו"בעל אופי".  

נקסט- פסטיבל "אייקון".

אז ככה- לצערי בגלל אילוצי לוח זמנים נאלצתי לבלות פחות זמן משהייתי רוצה במינגלינג עם מכרים. בגלל שיטת הכרטיסיות של המכירה המוקדמת , שמעודדת ללכת ליותר מהרצאה אחת כי ככה זה משתלם יותר, הלכתי ל 3 ארועים ואפילו נשאר לי חצי ניקוב בכרטיסיה בשווי של 15 ללא ניצול, ומכיוון שהיה לי רק ערב אחד ביליתי את רובו בריצות מארוע לארוע. היה לי חור של שעה בין ארוע אחד למשנהו שאותו סיפקתי באמצעות שיטוט בדוכנים (השלל- 2 ספרי יד שנייה ב- 20 ש"ח)  וביקור במאפיית לחמים (מיני קישים בצל וגבינות. יאמי). 

לפני שאדון בהרצאות אתייחס דקה לגבי מה שהשתנה מאייקוני העבר- אז קודם כל - האתר שודרג במידה רבה, וכל הכבוד לעושים במלאכה על העיצוב היוזר פרנדלי והמושקע. יחד עם זאת, היו בעיות בשימוש בשני האתרים - לא היה מספיק ברור שצריך להרשם בנפרד ל-2 אתרים - אתר אייקון ואתר החנות. רק טלפון להלפליין הסביר לי איך לעשות את זה נכון. אני יודעת שזה ארגון התנדבותי והכל (פעם אפילו התנדבתי באייקון)  אבל אם אפשר נא החזירו מייל בטווח זמן סביר - נגיד 3-4 שעות על ביצוע הקנייה בחנות. מדובר בכסף של א/נשים וזה נושא רגיש. אני אישית לא אוהבת לבצע קנייה באינטרנט בלי לקבל מייל שמוודא שהקנייה אכן בוצעה - שקיבלתי כמעט יום אחרי ביצוע הרכישה.  

שנית כל הפעם נפתחו הרצאות ב ZOA , ששוב, על פניו סימן מבורך שמראה שיש דרישה גוברת ואפשרות כלכלית לשכור עוד חדרים. אבל, וכאן הקאטץ, פינת לונדון מיניסטור נמצאת איזה -5 דקות הליכה ממתחם הסינמטק. לא משהו שקשה לעשות, אבל כאשר הולכים מהרצאה א' ל ב' שמתקיימות back to back - כלומר מסתיימות ומתחילות זו אחר זו - אחת בזואה והשניה בסינימטק נגיד כמו במקרה שלי- אז זה גורם לאיחור קל במעבר בינהן. ויש שומרות דלתות שמביטות בך בעין עקומה ותודה בכלל שהן נותנות לך להכנס אפילו שזה לא אשמתך שאיחרת . אין לי מושג איך לפתור את זה- ניתן לרווח בין ההרצאות אבל זה כנראה יבלגן את כל לוח השיבוצים אז הדבר היחידי שיש לי להגיד זה קצת טולרנטיות לדבר.  

עכשיו שקיטרתי בוא נתייחס קצת עניינית לארועים עצמם. אז ראשית כל נכחתי בחידון נורא מצחיק של טרי פראטצ'ט בהנחיית אורי ליפשיץ' ששיעשע עם שנינויות. את הסיכום של ליפשיץ על החוויה שלו מאייקון אפשר לקרוא כאן, גם אתייחס אליה בהמשך. למי שלא יודע מי זה פרטצ'אט- הנה הסקירה המהממת שלי עליו.  נהנתי מהחידון, ולא הצטערתי שבחרתי לצפות בו (כל הכבוד לדייוויד שנבחר כידען מהקהל). אבל איך אתם לא זוכרים שמוות הזמין קארי למורט כשהם נפגשו בפעם הראשנה??? זאת שאלה ממש קלה. 

לאחר מכן הלכתי להרצאה ממש מעניינת על ההשפעה של 9.11 על ייצוגים של אסונות בטלוויזיה האמריקנית. המרצה שיתף אותנו בתזה שלו לגבי כך שישנם דימויים שחוזרים על עצמם- כמו לוח שעם שעליו רשת סבוכה של קשרים ואישים- שבא להראות את הבילבול מההעדר איוב אחד שניתן להצביע עליו. ההראצה התקשרה לי לעבודה מסוימת שכתבתי בתקשורת על טלוויזיה פוטמודרנית, וגם אהבתי את זה שהמרצה הביא כבוד לכמה סדרות פחות מוכרות אבל מוצלחת בדרכן , כמו "רוביקון".  

אחרי זה היתה הרצאה קצת מאכזבת על ארכיטקטורה בפנטזיה- אני ושבת שהיו שם כמה דברים עם פוטנציאל מעניין אבל המרצה לא ממש התעקב עליהן ובקום זאת נתן לטולקינאית מהקהל מעצבנת להיכנס לדיונים פדנטיים משעמעמים (אם תמצאו לי עדת מעריצים יותר טרחנית מטולקינאים אני אתן לכם פרס. באמת. )

בסך הכל היה מוצלח ונהנתי. אני חושבת שאבחנתו של ליפשיץ זה היה הפסטיבל שבו המעריצים לקחו לעצמם בחזרה את הפסטיבל היא אכן נכונה. Power to the people ! זו היתה השנה הראשונה מאז הפיצול שלא מצאתי לנכון אפילו להעיף מבט בתוכניה של המתחרים (אוטופיה? הו איז אוטופיה?) , פשוט כי היה כל כך הרבה תוכן שווה שלא היה לי  צורך למלא איזה חור בין ההרצאות. התחושה הזו בהחלט השתקפה בפיד הפייסבוק שלי פוסט אייקון, כי פתאום נראה לי שאייקון נהיה פופלרי אפילו לא רק אצל חברי הקהילה אלא גם מחוצה לה.  מה צופן העתיד לפסטיבל? זו שאלה טובה. כפי שאחרים ציינו לפני, אשכול הפיס הולך ונהיה צפוף. מצד אחד, אני מבינה את הערך הנוסטלגי שבהשארות שם. מה שבהתחלה היה סוג "עונש" - נסיון לדחוק את הווירדוז מלהגיע לסינמטיק ולהפחיד את המאנדיז - נהפך לסוג של סמל של מרד קטן. אבל מצד שני, צריך להיות פרקטיים. אני מקווה שחברי הצוות המארגן ינהג בחוכמה.  

מקווה שלא התשתי אתכם פה. עברה עלי תקופה עסוקה אבל אשתדל להשלים פערים בהמשך החודש.