מי שקורא את הבלוג הזה יודע שתרבות הפופ המיינסטרימית מעניינת אותי כקליפת השום, ומי שקורא את הבלוג גם יודע שפמניזם קצת יותר. לכן כל הדיון שסיירוס עוררה שווה התייחסות, לא כי סיירוס עצמה מעניינת אותי אלא כסימפטום לאיזשהוא מבוכה ומשבר שהפמניזם הגיע אליו, והוא ביחס למיניות. 

תקציר הארועים עד כה- היה היתה כוכבנית קטינה שקיבלה הרבה כסף מתאגיד עולמי בשם דיסני לגלם דמות של נערה תמימה וחמודה בשם האנה מונטנה. באישהו שלב הכוכבנית כבר לא היתה קטינה יותר, ונשבר לה הזין מתמדיתה הצנועה והחסודה, והחליטה להופיע בלבוש מינמלי, לחרוץ לשונות ולתקוע פוזיציות סופט פורן. זמרת מוערכת אך שקצת נהייתה האז בין בשם שינייד אוקונר ניסתה להתריע בפני הכוכבנית שהזניית גופה היא לא הדרך להתקדם בחיים. זמרת אחרת, מוערכת לא פחות אך שגם ידועה בהופועתיה הפרובוקטיביות בשם אמנדה פאלמר (ואם בא לכם כתבתי קצת עליה פה) כתבה להגנת הכוכבנית, בטענה שכל אחת יכולה להתפשט אם בא לה כי זה מראה שהיא אשה מועצמת ובשליטה. 

היו פה הרבה דיונים סביב הנושא הזה, אבל רובו היה מטופש למדי וחסר תועלת- אפילו צפי סער הפמניסטית הלוחמנית של הארץ, יצאה עם טור שהיה בעיקר מבולבל וחסר אמירה משמעותית. אז מה קרה? למה נשים שבדרך כלל יודעות מה זה מה נכנסות לכזאת בלבלה בגלל אישה צעירה בת 21 שמתפשטת (לא מאורע חריג, תודו)? 

קודם כל בא נדבר על כמה כשלים בסיסיים בשיח הזה. ראשית כל, מי שתרם לשיח הניח שעירום הוא עירום הוא עירום. כלומר שאקט ההתפשטות תמיד נשאר אותו דבר, לא משנה הקונטקסט או הדברים שנלווים לאקט ההתפשטות. זאת גישה מאוד בעייתית. בפוסט קודם סקרתי כיצד אקט של לבוש דראג יכול למסור מסרים שונים, וזאת באמצעות קונטקסט ואמצעי מבע. כולנו מכירים את המונח עירום אמנותי- ותאמיני לי שהוא קיים. יצא לי לצייר דוגמניות עירום, והאפקט החזותי הוא שונה לגמרי מזו ששסיירוס כיוונה אליו. ושוב, כשאמנדה פאלמר מתפשטת זה לא כמו שמיילי סיירוס מתפשטת. יש עירום מחפצן, יש עירום פטישסטי, יש עירום "טבעי", יש עירום מתריס. קשה לנו להגדיר את ההבדלים (כמו האמירה המפורסמת על פורנוגרפיה "אני יודע מה זה כשאני רואה את זה") אבל אנחנו חשים בו. אני יכולה לרדת פה לדקויות של תאורה, תנועה , מילים שנאמרות סביב אקט ההתפשטות, אבל אני חושבת שהבנתם למה אני מכוונת. נגיד רק שמה שמיילי סיירוס עשתה עברה כיאורוגרפיה מדוקדקת, זה היה אקט מחושב ולא ספונטני שנועד להביא תגובה של גירוי  מיני, שזה מאוד שונה ממתי שפאלמר התפשטה כדי להראות שהיא גאה בצלוליטיס שלה ובהיותה אשה נורמלית שלא מתאימה למודל יופי שדוף .  

שנית כל, בוא נדבר קצת על דיכוטומיית הקדושה/קדשה, או במילים אחרות הבתולה והזונה. סיריוס במשך שנים, כפי שצוין פה, שווקה כמוצר בתולי וחף ממיניות. לאחר מכך היא (או היועצים של חברת התקליטים שלה) החליטו שהדרך הכי טובה להיפתר מתדמית זו היא לשווק את עצמה בתור בחורה זנותית. זה לא חדש- עשרות נערות מפורסמות עברו את בדיוק אותה הדרך- נטלי פורטמן, ברוק שילדס,  אמה ווטסון, וכמובן דרו ברימור כולן הורידו בגדים כשצריך. נשאלת השאלה, כיצד לצאת מהמילכוד הזה? האם הדרך היחידה שיש לנו לאפשר לנערות שהופכות לנשים היא להחצין את המיניות שלהן בצורה בוטה כדי להכריז שהן עכשיו עברו את הקו המפריד בין השניים? הדבר המייאש במיוחד בכל הפארסה הזו היא עד כמה סיירוס נצמדה לשני התדמיות  הסטריאוטיפיות, בלי שום מרווח בינהן. כאילו שאין שום דרך להפגין מיניות בוגרת בלי להכריז לכולם "הבאסטה פתוחה come and get it !" ומה שעוד יותר מייאש הוא שנשים פמניסטיות מהדור הישן, כמו אוקונר, נפלו לבדיוק אותה מלכודת כאשר הן דורשות ממנה "לשמור את גופה רק עבור בן הזוג שלה". במקום להציע אלטרנטיבה של מיניות בוגרת ומודעת לעצמה, אבל שהיא לא מושא אלא הנושא, הן דורשות ממנה כמו דודות טרחניות להתלבש כבר. 

וזה מביא אותי לנקודה הכי חשובה שלא נדונה כמעט. במקום לדון מה לא בסדר במה שסיירוס עשתה, בא נדון מה כן אפשר לעשות נכון. בא נדבר על צעירות שהצליחו להתבגר בעין הציבורית, בלי למכור את הנשמה שלהן לשטן. אולי הן לא מרוויחות מליונים כמו סיירוס, אבל הן כן מצילחות להוכיח שאפשר אחרת. 

נתחיל באחת השחקניות האהובות עלי- ג'ניפר קונלי. קונלי התחילה את הקריירה שלה בצורה דומה למדי - בדוגמנות בעיתון הנוער הפופלרי seventeen . בגיל 14 היא לוהקה בסרטו של סרג'יו ליאונה "היו זמנים באמריקה", והפכה לכוכבת הוליוודית. שנתיים אחרי כך היא כיבה בסרט הקאלט של ג'ים הנסון לצד דיוויד בואי "המבוך". היא המשיכה ב -14 השנים שלאחר מכך להופיע בכמה סרטים לא ממש חשובים, אבל פרצה בזכות הופעתה בסרט "רקוויום לחלום". קונלי היתה מוכנה לחכות עד שהיא היתה אישה בוגרת כדי ממש להתפרסם. והיא עשתה זאת בזכות הופעה בלתי נשכחת באחד הסרטים הכי מהפנטים ומלחיצים שראיתי, וכן, הופעה זו כוללת עירום אבל ממש לא מהסוג האירוטי. לאורך הקריירה שלה, קונלי מעולם לא התפשרה על סוג הסרטים שהיא מופיעה בהן. הקריירה שלה אולי מעולם לא ממש מיצתה את הפוטנציאל שלה (היא כן זכתה במלא פרסים, כולל האוסקר על משחקה ב"נפלאות התבונה") אבל היא תמיד שמרה על קלאסה. המעבר מנערה לאישה אמנם היה בעייתי משהו מבחינת הקריירה, אבל זה כנראה מכיוון שהיא לא הסכימה לשחק את המשחק כמו סיירוס.

עוד שחקנית שהתבגרה מול עייננו היא לינדה קרדינלי. לינדה לוהקה כשהיא בת 18 ל"פריקס אנד גיקס" , סדרה שכבר הבעתי את אהבתי הבלתי נדלת אליה. בדומה ל"האנה מונטנה" , לינדסי היתה דמות של נערה שיוכלה להיות הבת של השכן. אני משערת שהיא דמות קצת יותר מורכבת ממונטנה (לא צפיתי על מנת להשוות , אבל להשוות את ג'אד אפאטו עם דיסני... ברור שאפטאו מנצח פה) שגם פה ושם מפגינה דחפים מיניים אבל הם קורקטיים למדי כי זו בכל זאת סדרה שמיועדת לנוער. קרדינלי המשיכה לתפקיד שנמשך 6 שנים - האחות סם באי.אר. שוב סאם היא דמות מורכבת- יש לה חיי אהבה ורצונות, אבל מבחינת סגנון היא די טום בוי- מסתובבת לרוב בטרנינג וסוודר (זה סיאטל. קר שם). כיום היא מופעה במד מן אבל אני מודה שהפסקתי לעקוב אחרי הסדרה הזו כך שאין לי מושג איך היא שם, אבל אני משערת שזה לא מזיק לקריירה שלה להופיע באחת הסדרות המדוברות לאחרונה. היא גם מדבבת בסדרת האנימציה "גרווטי פולס" שזה תפקיד נוח למי שהקימה משפחה לאחרונה- מקליטים דיבוב במכה אחת וזה לא דורש המצאות על סט צילומים להרבה זמן. קרדינלי מוכיחה באופן כללי שלא חייבים לעשות שינוי תדמית כדי להצליח. אפשר להשאיר את הבגדים עלייך ויאמינו שהתבגרת.  

עכשיו שיצא האלבום השני של ג'נל מונאה, אפשר בהחלט לסמן אותה כהדבר הבא במוזיקה השחורה. האלבום הזה הרבה יותר קליט וקליל מהראשון, אבל לא מזלזל באינטלגנציה בדרך. מונאה כולה בת 28, לא בהרבה מבוגרת מסיירוס. בניגוד לסיירוס, אין לה אבא עשיר שידחוף אותה. מה יש למונאה? הרבה חוכמת חיים. בראיון עם פיטצ'פורק מונאה מסבירה את התוכנית העסקית שלה- חבירה לקהל של סטודנטים באטלנטה (אפילו שלא טרחה להרשם ללימודים בעצמה, מה שהיה מכניס אותה לחובות ענקיים) , הוקרה מדמוית מפתח בעולם המוזיקה ופנייה אליהם- ביג בוי מאאוטקאסט, ולאחר הפריצה הראשונית פנייה מפרינס לחמם אותו שחשפה אותה לקהל גדול. בדרך בזכות הקולות שעשתהה ל"פאן" עם שיר שלא הפסיק להתנגנן בגלגלץ היא גם יצרה קשר עם קהל לבן. מונאה היא הבוס של עצמה- היא הקימה חברת הפקות והפצה וונדהלאנד , ולכן היא אחראית לכל אספקט ביצירה שלה- העיצוב הגרפי, התלבושות , השיווק. היא פשוטו כמשמעו לא עובדת בשביל אף אחד. היא מאוד מזכירה לי את לורין היל במחויבות שלה לאותנטיות, אב לבניגוד להיל היא גם נראת כאחת שיכולה להתמודד עם הפרסום בלי לאבד את הראש. היצירה של מונאה מקדמת רעיונות פמניססטים, קוויר-פרנדליים, ובכלל מעצימים כל אדם ואדם. היא תרופת הנגד המושלמת לחתיכות פלסטיק כמו מיילי סיירוס. 

 אני לא יודעת עד כמה קלטתם מהשיר עצמו, אבל ג'נל עצמה מגיבה לחלק מהנושאים שהעלתי פה- היא שואלת בין השאר "האם זה בסדר לעשות ריקוד סקסי מול המראה? ללבוש חצאית קצרה?" אבל למרות שהיא רק מעלה את השאלות האלה, והשמלות של הרקדניות לא יכניסו אותן לשום אולפנה, היא ואפילו הרקדניות לבושות ממש צנוע בסטנדרטים של ימינו. סקסי וצמוד, אבל לא חשוף.  כי מונאה יודעת את ההבדל בין להפגין מיניות ולמסחר אותה. 

זה לא שמונאה לא יודעת לשחק את המשחק התאגידי- הדיסק שלה למשל מופץ אקסקלוסיבית דרך טארגט, ענקית הסופרמארקטים האמריקנית. הנה פה היא מפרסמת את מותג האיפור קאוור גירל. אבל היא עושה את זה בתנאים שלה. היא לא מחליפה פה בגדים או תספורת כדי לפרסם את המותג. הטוקסידו נשאר על הבחורה. (אגב, על האלבום הקודם של ג'נל ומוזיקה שחורה בכלל כתבתי פה)

אז יש דרך ביניים. משקרים לכן שאומרים לכן שאתן חייבות לבחור בין להיות בתולות או זונות. אתן יודעות מה- אתן יכולות להיות שתיהן בו זמנית ובעצם אף אחת מאלה. זה בשליטתכן. אם אתן בוחרות להכנע לתכתיבים של מיניות "זולה" וזנותית" אתן יכולות, אבל תשלמו מחיר על כך. ברגע שהפכתן את עצמכן למוצר, אף אחד לא יתעניין בכן יותר כבנאדם. זה לא הוגן, זה מראה על סטנדרט כפול, אבל זו המציאות. אופציה הרבה יותר חכמה בעיני, זה להיות אשה שבטוחה בעצמה, שלא זקוקה לאישור חיצוני בדמות העובדה שהיא מצליחה להעמיד לכל הגברים את מה שצריך, אלא שהיא סקסית בשביל עצמה. נשים כאלה, הן אלה שנותרות בזיכרון הקולקטיבי אחרי שכל התחליפים ממזמן כבר נעלמו.