שלום שלום לקוראיי החדשים. נחמד לראות אותכם פה. 

לפני שאגש לעניין (זוכרים את הפוסט הזה? זה פוסט ההמשך) אני רוצה קודם כל לפרגן לבלוג המוזיקה קולמבוס, אליו הצתרפתי כעוקבת בפייסבוק בזמן האחרון. אני מודה שעד כה לא ממש טרחתי לעקוב אחרי בלוגים בעברית בנושאי מוזיקה, מכיוון שישנם מקורות זרים שקרובים יותר לדופק של סצנת האינדי הבינ"ל  שאני עוקבת אחריהם כגון פיצ'פורק או ה- AV CLUB . אבל שני החברה האלה כבשו אותי - הם ידענים, הם יודעים איך להציג את הידע שלהם בצורה ברורה וקולחת ויש להם אחלה טעם במוזיקה. וכמובן שמבחינת רקע ביוגרפי- שני דתל"שים מירושלים- יש כמובן סימפטיה אישית לאנשים מרקע דומה (אם כי את המוזיקה ה"חילונית" שלי מעולם לא הייתי צריכה לצרוך מתחת לרדאר, שמסביר למה לי עדיין זיקה לדת וחזרתי לירושלים ולהם כבר פחות). מעבר לכך במיקס שבוע גיטרה מסתתר שיר שנשר התרבות בחרה אותו בכבודה ובעצמה! הנה אתגר עבורכם- זהו את השיר רק משמיעת המיקס (שהוא אחלה אגב עם הרבה נגני גיטרה אהובים עלי- כמו ניל יאנג- וכמה נגני גיטרה ששמחתי להכיר) מבלי לבדוק את עמוד הפייסבוק כדי לראות איזה שירים מופיעים בתגובות. למי שיזהה את השיר - אקדיש שיר נוסף בתגובות. 

אז בנושא האתני- נתחיל מהקל לכבד. בעבר כבר כתבתי על חיבתי למוזיקה של בני הטוארג, ולמזלי קיבלתי כרטיס חינם מקול הקמפוס לצפות בבומבינו בהופעה שפשוט היתה סוף הדרך. ההופעה עצמה היתה ממש מפוצצת, מה שהתבטא בבלגן מאוד גדול בכניסה. בניגוד ללו"ז שהתרגלתי אליו בבארבי- איחור מינמום של חצי שעה לכל דבר- ההופעה התחילה בזמן ובגלל הלחץ בכניסה פיספסתי את הופעת החימום של להקת Heartbeats שחבל לי כי שמעתי אותם ברדיו והם חביבים נורא וזה קידם את השלום וכו'. היו בכניסה משהו כמו 4 תורות, והחלפתי 2 תורות עד שמצאתי את המקום הנכון, לאחר שהוטעתי בפעמים הקודמות. אני הייתי בתור המוזמנים, יחד עם אנשים שעשו קומבינה עם ההפקה ונציגי ברנז'ה שקיבלו כרטיסים לסיקור ההופעה. הנוכחות בתור ה- VIP הייתה בעוכרי, מכיוון שהוא התקדם נורא לאט כי כל פעם הבחורה היתה צריכה לבדוק ברשימה. אחרי הבאסה הראשונית נכנסתי כאמור לאולם מאוד צפוף, כך שהמקום היחידי שהיה אפשר לצפות בו בצורה סבירה היתה הגלריה. אין לי מושג מאיפה כל חובבי המוזיקה האפריקנית צצו להם - מתצפית הייתי אומרת שגילם הממוצע טיפה גבוה מזה של הרוק. הקהל היה לבן פחות או יותר חוץ מקבוצה של אתיופים/אריתראים בשורה הראשונה שרקד הכי חזק.

הדבר היפה במוזיקה של בומבינו הוא שמדובר במוזיקה שאפשר להרגיש איך היא עברה מאפריקה למערב ואז שוב חוזרת מהמערב לאפריקה. כלומר הסאונד של הבלוז שהובא בידי עבדים לאמריקה, הפך לרוק, ואז הרוק עובר עיבוד מחדש למוזיקה עממית אפריקאית. התוצאה מקפיצה וכיפית בטירוף. בומבינו מכונה "ג'ימי הנדריקס של הסהרה" ואכן יש רומנטיקה מסוימת במחשבה על ילד שמאלתר לו גיטרה אחרי שהוא שומע קלטה שרוטה של הנדריקס באמצע שום מקום. האמת קצת יותר פרוזאית- במובינו נחשף למוזיקה מערבית כמו דייר סטרייטס והנדריקס בזמן שגדל באלג'יר, ארץ שקצת יותר מחוברת למוזיקה מערבית מניז'ר מולדתו.  בראיון איתו בומבינו מעיד שתל אביב זה המקום עם האנרגיות הכי טובות שבו הוא הופיע מחוץ לאפריקה, אני חושבת שזה בגלל היכולת של המקומיים לעשות קולולו. בכל מקרה, מוזיקה שכזו מוכיחה שוב שהדיכוטימיות בין מערב ל- שאר העולם הינה מלאכותית- המוזיקה של בומבינו הינה היברידית בין ה"רוק" המערבי ל"אתני" הלא מערבי בצורה כל כך שלמה שקשה להגיד איפה הרוק נגמר והאתני מתחיל ולהפך.

קצת אופטימיות כשרואים יהודי ישראלי שר עם אפריקאי מוסלמי על שלום.

בדיוק לפני שנה העליתי קליפ של נינו ביטון לבלוג הזה. זה מההופעה שסגרה את שידורי רדיו התדר בירושלים השנה. מה שצילמתי יצא לא מוצלח, אבל למזלי את כל ההופעה ניתן לראות בערוץ היוטיוב של עונת התרבות בירושלים. תצטרכו לנחש אותי איפשהו בקהל.

ונעבור ללהקה נוספת שמשלבת את המערבי עם הערבי- אנסמבל נעם המקסימים, והפעם מדובר בלהקת ג'אז. לקחתי אורחים להופעה הזו בצוללת כך שלא הזדמן לי לצלם אותה לעצמי.  הם הופיעו יחד עם החצוצרן ממלו גייטנופולוס, עם חומר שהם הלחינו והקליטו יחדיו. כשהם הציגו את השיר הזה עם ביקשו לדמיין אורחת גמלים במדבר, יוצאת עם שחר. 

השילוב של העוד עם נגינת ג'אז לרוב עובדת יפה, ומקורית למדי. אחד האורחים שהתברר שהוא חובב ג'אז לא קטן התרשם מרמת הנגינה ומהאווירה. בשבילי זו הפעם הראשונה ששמעתי נגינת ג'אז בגיטרה בלייב, והתרשמתי מנגינתי של אדווה שוובל, שנראת לי המנוסה יחסית מחברי ההרכב.

ונעבור לבסוף לעוד הופעה ששילבה ג'אז ומזרחי, אבל יותר בעדינות. הופעת הסיום של פסטיבל הפיוט בדגש על פיוטי סליחות בכיכר ספרא תפסה צומי בגלל הנאום  המביך שלראש העיר שנדחף באמצע ההופעה, אבל אם נתעלם מהסיפור הזה זו היתה הופעה מוצלחת למדי.  תזמורת ירושלים החדשה הרשימה אותי במקצוענות ובגישה הלא טהרנית מדי שלה,והרלוק הקסים את הקהל בענוונתו וביכולת שלו לתת פוש למוזיקאים צעירים ממנו. הדבר הנחמד הוא שאמנם הקהל המבוגר בא לראות את הרב לוק, והקהל הצעיר בא בשביל ברי סחרוף, אבל בפועל הם גם קיבלו סולואים של סקספון וקלירנט של טובי הג'אזיסטים בארץ, כמו דניאל זמיר (שיצא לי גם לראות אותו מופיע עם ההרכב שלו בצוללת), כך שהיה פה אלמנט חינוכי להופעה בכך שהצליחו להגניב לקהל מוזיקה קצת פחות מיינסטרימית במסווה של מוזיקה מוכרת. את הקטע הבא אני צילמתי, סליחה שהאיכות לא משו.

כבר כתבתי פה על סחרוף ומוזיקה אתנית בהקשר של אנסמבל היונה, גם פה הוא לא איכזב והשילוב בינו לתמורת/הסולן היה פשוט מקסים. עוד בתיכון שמתי לששירי אבן גבירול מאוד  דומים לשירי דיכאון אימואיים של מיטב הרוקרים, ואם תלחצו למילים של השיר הזה בערוץ היו טיוב, תראו שבתרגום למילים מודרניות (כולם שונאים אותי, אף אחד לא מבין אותי) זה בקלות הולך עם גיטרות חשמליות.   

 מבחינתי רגע השיא של ההופעה היה עם השיר הזה- "העוקד, הנעקד והמזבח". דרמה פסיכולוגית במיטבה, שכמו בשיר "שר היער" לכל דובר יש קול ייחודי משלו - האב הכנוע, האם הדואגת, הילד המפוחד וקול מלאך אלוהים, שהוא כמובן קולו של סחרוף (אלא מי?). אפילו שהסוף ידוע מראש- יצחק יינצל מהעקידה והכל יבוא בשלום - עדיין המתח נשמר. הסוף אמנם קצת קטוע,אבל למרות האיכות הגרועה אנחנו עדיין שומעים פה את שירת האנשים ומחיאות הכפיים (ואפילו קולולו קטן) - שימו לב לר' לוק שמחווה בידיו כדי לעודד השתתפות כמו בדקה השניה בערך. 

ואם אתם תוהים האם קיים קהל לסוג כזה של מוזיקה, אז הנה עוד סרטון ביתי שמפנה את המצלמה לכיכר המלאה - קשישים ונערים,ספרדים ואשכנזים, כיפות סרוגות וחילונים ואפילו כמה חרדים סוררים. גם פה יש אחלה סולו של זמיר, בדקה 1:50 בערך 

אכן, לדעת שכל כך הרבה אנשים באים להנות ממוזיקה שהיא בו זמנית אותנטית אך גם זו שאינה קופאת על שמריה , שמחברת בין מסורות ותרבוית - זה נותן תקווה לעתיד התרבותי פה. בקליפ הראשון מפסטיבל הפיוט בחרתי להשאיר את קטע הדיבור של ר' לוק בסיום כי הוא מתייחס ספיציפת לנושא הזה- הוא מדבר על הגשר בין העבר להווה, בין המסורת לחידוש. המילים האחרונות שלו (בערך ב 5:50 ) הוא שבגשר הזה כולם שווים. זוהי המהות של הפיוז'ן - יצירה מתוך אהבה מוזיקלית, לא מתוך נסיון להכיח ש"שלי יותר גדול" אלא מתוך סקרנות אינטקטואלית וחיפוש של גבולות ומרחבים.