אם יש מילה שבזמן האחרון הצליחה להמאיס את עצמה עלי לחלוטין, זו המילה "לייפסטייל" (או אפילו יותר גרוע "לייפסטייל צ'ויסס"). לאחרונה אפילו העכרתי ידידות עם אדם בפייסבוק בגלל האלרגיה שלי אליה. לפני כמה ימים היא צצה שוב, והפעם בתור לקח הצלחתי להתאפק, אבל תנו לי לשחרר קצת קיטור בנושא, אם אפשר. 

עזבו שניה את העובדה שהמילה שייכת עכשיו למועדון הלקוחות של סופר פארם ולמגזיני עיצוב הבית והגוף עם עצות בשנקל (עצבי את חדר השינה בבורדו ולבן, איכלי יוגורט שבוע והרזי 5 קילו), מה שבאמת מכעיס אותי הוא הנסיון למסמס פוליטיקה של  הזהויות כאשר הופכים כל בחירה אישית לפעולה צרכנית, שהופכת את הכל לשטחי ולא חשוב באותה המידה. 

למה אני מתכוונת? אותו ויכוח בפייסבוק התחיל כאשר אותו ידיד כתב משהו שהוא  כסטרייט "תומך בבחירות הלייפסטיייל של 'הקהילה'". מאוחר יותר בפורום שאני קורא אותו מישהו הגיב בצורה תומכת לכאורה להודעה של מישהי שהיא החלה להתעניין במנהגי דת מסוימת-"זה נהדר! דתות הן בחירת לייפסטייל מגניבה". 

אז מה לא בסדר כאן? הרי החברה' האלה הם בתכלס נחמדים ומקבלים ותומכים. האם אני סתם בנאדם ציני ומריר? 

אני טוענת שלא. מה שמעצבן אותי הוא השימוש במילה לייפסטייל לתאר מרכיבים משמעותיים וחשובים בזהות - נטייה מינית, זיקה לדת, בחירה לעשות ילדים או לא וכהנה וכהנה. לייפסטייל היא מילה המתארת בחירות יחסית לא חשובות בחיים. היא מתארת איזה בגדים נלבש, איפה נבחר לגור ולאיזו מוזיקה נקשיב. אמנם האדם ניכר במלבושו וכו', והחלטות שכאלה אכן מעידות לעיתים קרובות על הבעת זיקה לאידיאולגיה ותרבות איתה אנו מזדהים, אבל בסופו של דבר אלה החלטות שבמהלך חיינו יש סיכוי גדול שנשנה אותם באופן די תדיר, בהתאם לגילנו, מצבנו הכלכלי עיסוקנו ושאר פרמטרים. במהלך חיי שינתי את ה"לייפסטייל" שלי מספר פעמים- למשל פעם לבשתי רק מה שנוח לי, עבדתי במוקד טלפוני וכל עוד נראתי סביר לאף אחד לא היה אכפת. היום אני אמורה להראות "ייצוגית" , החלפתי את הג'ינסים במכנסיים מחויטות. האם זה שינה במשהו מאורחות חיי? ממש לא. אני אוהבת את אותם דברים , משקיעה את הזמן הפנוי שלי באותם דברים, אני לא חושבת שאני יותר מכובדת עכשיו רק בגלל שיש לי עבודה של מבוגרים ואני לבושה בהתאם. להשוות את הבחירה לאיזה סוג מכנסיים אני לובשת לבחירה של איזה סוג אדם אבחר לבן זוג או איזו סוג אמונה אני אבחר נראת לי מעליבה ומזלזלת. מה שיותר גרוע, חלק  מהסוגיות האלה הן סוגיות זכויות אדם קלאסיות. חופש דת ומצפון, חופש נישואין, הזכות להורות -  אלה זכויות שמועגנות באמנות וחוקים בינלאומיים. אתם ברצינות מנסים לומר לי שכשמתאפשר לי לנצל את הזכויות האלה זו "בחירת לייפסטייל"? 

אבל למה בעצם, הביטוי המאוס הזה השתרש? מה לא בסדר בפלורליזם וכולנו אותו הדבר וכל הדברים הנחמדים האלה? אז כאן, אני חושבת אפשר להיכנס למודה הביקרותית הנאו מרקסיסטית, שנותנת לנו כמה כלים להבין מה קורה פה. בחברה הקפיטליסטית יש נסיון להפוך את כל נושא הזהות למשהו שמתפרש דרך מה שאתה צורך. אתה אדם מתוחכם? אתה מאזין לג'אז ונוהג באאודי. אתה בוהמיין? אתה נוסע באופניים ומאזין לאינדי. כל מותג , כל פריט, אומר עליך משהו. הבחירה בסוג לייפסטייל זה או אחר אמורה לפי תפיסה זו לאמר לך מי אתה בעצם. בעולם הזה, שהופך את הכל לסחורה ואותנו לצרכנים, דת, נטייה מינית וערכים אינם שווים יותר ממכנסיים. הם רק פריט  שאתה לוקח או זונח כאוות נפשך, מה שבא לך באותו רגע. בקפיטליזם אין היררכה ערכית או מוסרית. הכל לגיטימי, הכל אחלה, כל עוד זה לא מונע ממך להשתתף במשחק הצרכני. 

אבל מה האינטרסט כאן? במה זה עוזר לקפיטליזם להפוך את הזהות ל"לייפסטייל"? כאן אנחנו מגיעים לקאטץ' האמיתי. אין שום דבר שמלחיץ את השיטה הקפיטליסטית יותר מפוליטיקה של זהויות. לפוליטקיה של זהויות יש פוטנציאל נפיץ, חתרני, אנטי קפיטליסטי. אז כדרכה בקודש, השיטה הקפיטליסטית אינה מנסה להלחם בסוג הפוליטיקה הזה באמצעים דכאניים, כאלה שרק ייצרו תגובת נגד קשה יותר. לא, במקום זאת השיטה הקפיטליטית תנכס את את השיח של פוליטיקת הזהויות ותמסמס אותו למוות. במקום שזה יהיה דבר רדיקלי ובועט, זה הופך למשהו פרווה ומבוית. וכשאתם קוראים למשהו כמו מאבק על זכויות להט"ב או כל זכות אחרת כ"מאבק לייפסטייל" אתם משתפים פעולה עם המנגנון הזה. 

אז בפעם הבאה שמישהו מפטיר בקלילות "אני חושב ש-X לגיטימי כלייפסטייל " לגבי סוגיה שהיא לא באמת סוגייה של לייפסטייל אלא זהות תביאו לו/לה סטירה ממני. לא, לא באמת, אבל תסבירו לו/לה בנחת ושלווה למה הוא טועה. כי זה נחמד שהקפיטליזם מאפשר לנו להרגיש נורא נאורים ומקבלים, אבל קחו בחשבון שהמחיר שאנחנו משלמים על כך הוא איבוד החוש להבחין בין העיקר לתפל. ואתם לא באמת רוצים לאבד את החוש הזה, נכון?