מתבשל לו פוסט רציני למדי על צמחונות פונדקאות ושאר סוגיות מוסריות, אבל לבנתיים הנה משהו בקטנה. 

א. נהנתי בכנס מאורות, גם בתור מרצה. תודה למי שטרח להגיע במקרה והוא/היא חש/ה צורך להיכנס לבלוג גם. במהלך ההרצאה בחור חביב צילם כל הזמן עם הסמארטפון. לטענת אחי (ששלחתי אותו להשתתף בתור מבקר סמוי) זה חלק מנוהג כיום לצלם מסכים. אני מרגישה זקנה למדי כי עוד לא נתקלתי בזאת. כמו כן הקשבתי להרצאה מקסימה מאת גירי ברנשטיין, שבאה לביקור מקלגרי הקפואה. המלצתי לה את "אל תנעץ שינך בשמש" , שפעם המלצתי גם פה. אחרי הכנס קפצתי גם למוזאון האיסלם, שהיה פתוח בחינם במסגרת ארועי חמשושלים. הארגון מחדש של תערוכת הקבע מוצלח למדי, וגם המיני קונצרט החינמי עם ינון מועלם , נגן עוד ונגן קאנון תורכי היה מוצלח (קטעים שצילמתי ממהופעה- אולי בהמשך). כנראה שההפשרה הדיפולמטית בין המדינות מתבטאת גם במישור המוזיקלי, מכיוון שגם המוזיקאי התורכי עומאר פארוק טקבילק עומד להופע בארץ החודש. 

ב. האם אני הבנאדם היחידי בארץ שמרגיש שגילוי הרומאן הסודי בין ספי ריבלין לאפי בן ישראל הרס לו את הילדות בדיעבד? האם מעכשיו זכרון נופי ילדותי- הסטים של "הבית של פיסטוק" ו"פרפר נחמד" יוכתמו בנסיון לא לדמיין סקס לוהט בין המשתתפים מאחורי הקלעים? גודאמיט, האם עולם טלוויזית הילדים אכן רווי יצרים וקנוניות כפי שהוא מתואר בקומדיה השחורה הלחלוטין אנדריייטיד "סמוצ'י חייב למות"? לקחתם לי את התמימות, אני דורשת אותה בחזרה בהקדם. יש דברים שפשוט עדיף לא לדעת. 

(נ.ב. אדווארד נורטון להיכן נעלמת? אתה חסר)

ג. אני סיימתי לאחרונה את הספר "שבע שנים בטיבט" וכמובן שניגשתי לצפות בסרט שנעשה לכאורה לפיו ב- 97 עם בראד פיט. להלן רשמיי מהשוואה. הספר עצמו, למי שלא ידוע, יצא לאור ב- 59 ונחשב אחד ספרי המסע המוצלחים, שמתעד את בריחתו של הספורטאי האולימפי האוסטרי היינריך הרר מהשבי הבריטי בהודו במהלך מלחת העולם השנייה ומסעו המפרך ללהסה יחד עם חברו פטר, שנמשך שנתיים. לאחר שנתיים אלה לא היה בוער להרר לשוב למולדתו המתפוררת כשהמלחמה הסתיימה, והוא השתקע בטיבט, שם הוא נהיה המורה הפרטי והחבר של הדאלי לאמה, שהיה נער באותה תקופה. כיבוש טיבט ב - 49 בידי הסינים הקומוניסטים הכריח אותו לגלות משם. (בידיעה הזו של וואיינט כשהוא נפטר לפני מספר שנים ישנם לא קצת אי דיוקים בנושא). אז מצד אחד, הסרט אכן מרהיב וסוחף. מצד שני, הוא מכניס דמות של אשה טיבטית בתור קצת מתח רומנטי שבכלל לא קיימת בספר. הסרט מכניס קונטקסט פוליטי להתרחשוית, אך האמת היא שהרר מתחמק די באלגנטיות מהנושא- הוא לא מראה אכפתיות או דאגה רבה מדי כלפי קרוביו באוסטריה, אשתו לשעבר והבן כלל לא מוזכרים בספר (אם כי זה אולי להגן על פרטיותם. הם דווקא מהווים נדבך די רציני בסרט). הוא כמובן לא מציין את המעורבות שלו במשטר הנאצי, מעורבות שהיתה הכרחית מן הסתם לקידומו כספורטאי מצטיין, אם כי מעבר לשובניזם והתנשאות קלאסית של מערבי בן זמנו לא מצאתי בדל של גזענות בספר. ההיטעמות הכמעט המוחלטת של הרר בטיבט לא כל כך מורגשת בסרט - הדגש בו עובר למערכת היחסים עם הדאלי לאמה, אם כי בפועל מוקדש רק כרבע מהספר למערכת יחסים זו, שהתפתחה נטו במשך כשנה. אין ספק שזהו סיפור מרגש על שינוי רוחני ואינטלקטואלי שהרר עבר בזכות השנים שלו בטיבט, שינוי שגרם לו להתגייס למען קידום המטרה הפוליטת של הדאלי לאמה. הדאלי לאמה מצטייר בספר כנער בודד ורציני , סופר אינטלגנט ובעל סקרנות בלתי נלאת, אשר אלמלא גילו הצעיר ייתכן והיה מסוגל לגייס את עמו להדוף את הסינים. הספר מרתק ועל אף התיישנותו עדיין שווה קריאה, ויש לו כאמור ערך מוסף מעבר לסרט. 

ד. ולסיום, רציתי לעדכן אתכם שמצאתי את המועמדים מטעמי לפרס איג נובל השנה. מדובר במהנדסים של מיקרוסופט, שהמציאו את החזייה לניטור סטרס שמיועד לסייע לנשים לא לאכול יותר מדי. אז הנה כמה הסברים למה ההמצאה הזו, בנוסף להיותה בזבוז כספים וזמן קולוסלי, היא גם אחת ההמצאות היותר שובניסטיות שנתקלתי בהן. 

קודם כל, אגיד שטכנולוגיה לניטור רפואי זה ברמת העיקרון דבר טוב, ומי שסובל/ת התקפי חרדה או לב אולי כן יהיה מעוניינ/ת בדרך לנטר את רמת הלחץ הנפשי שלהם/הן. אבל לקשור את הנושא לאכילת יתר זה בעייתי. אכילת היתר בתכלס הינה סימפטום של לחץ, לא תופעה בפני עצמה. לא שווה יותר להשקיע את הזמן והכסף במשהו שאולי יוריד את רמות הלחץ בחברה? ונגיד וזה לא אפשרי, אז תשקיעו בלתת לאנשים כלים רגשיים וקוגנקטיביים להתמודדות עם לחץ. אף חזיה מצפצפת בעולם לא תעזור לי אם אני בלחץ- גם אם אני אדע שאני בלחץ, זה לא יעזור לי להפטר ממנו. מה שאנחנו רואים פה זה גישה מכניסטית כלפי האדם - יש בעיה? תלחץ על כפתור ונפתור אותה, שהיא טיפוסית לסוג המחשבה של מהנדסים (תשחילו פה כל בדיחה רלוונטית על מהנדסים) ולא למישהו שקצת מחפש יותר מורכבות בנושא של הקשר בין מיינד-גוף. 

אבל בא נגיד והטיעונים האלה לא נכונים, והמוצר באמת יכול לעזור למישהו, אם כך, למה לעזעזל זו חזייה? אז יש פה שני אפשרויות: האחת היא שמהנדסי מיקרוסופס חושבים שרק נשים אוכלות מתוך סטרס. לנשים, יצורים קפריזיים והורמונליים שכמותנו, אין שליטה עצמית ואנו פועלות מתוך דחפים קמאיים. תודה רבה מיקרוסופט, שאת פיתחת עבורינו כלי כזה נהדר להקנות לעצמנו שליטה עצמית. כגברים (ואני משערת שאתם גברים. אין הרבה נשים מהנדסות) אתם בוודאי יודעים שעבורכם זה בסדר להיות קצת עגלגלים, וגם אם כן אתם בוודאי שלא מגיעים לרמות של השמנת יתר שאנו הנשים מגיעות להן כי אתם יצורים רציונליים ומחושבים שלא נותנים לאמיגדלה להשתלט לכם למוח. האופציה השנייה היא שמהנדסי מיקרוסופט חושבים שרק נשים אובססיביות מספיק לגבי מישטור הגוף שלהן שהן פסיכיות מספיק להסתובב ביום יום עם מוניטור רפואי על גופן. כי גברים כמובן מקבלים פטור חלקי מהחברה כשזה מגיע לסטנדרטים של מראה חיצוני. בין אם זו בגלל הסיבה הראשונה או השניה או שילוב של השניים, מיקרוסופט מפגינה פה גישה פטריאכלית פטרונית ואטומה, שאני מתפלאת שמערכת יחסי הציבור שלה לא גנזה את הפרויקט עוד לפני שהם הוציאו את ההודעה לציבור. אם באמת מדובר בעניין רפואי נטו, הייתם מעצבים חגורת חזה יוניסקס, ולא חזייה.  בפועל זהו עוד אמצאי לדכא את הנשים, לגרום להן להרגיש רע  עם עצמן ובחרדה אם הן אוכלות יותר מדי. אכן, מייאש.