יש משהו פתטי בכך שאני מגיעה לסכם את ההופעת מיולי-אוגוסט כשעדיין לא נמס השלג מסופת השלג משבוע שעבר (השבת עברה לי די בבאסה, כשבשישי היה חשמל רק לסרוגין והפלטה התפוצצה לי בגלל זרמי החשמל המשתנים). אבל למה לא- בא נזכר בימים חמימים יותר, כמו פסטיבלי אינדי סיטי ובית ריק מהביקורת בפוסט הראשן בסדרה. 

אז קודם כל צפיתי בעמית ארז והסיקרט סי. ארז הוא כבר די ותיק בסצנה, אני אפילו רכשתי את הסינגל של Postcard כשיצא די ממזמן (נדמה לי ש 2010). אני חושבת שהוא הגיע למקום די טוב, מבחינה שיש לו בטחון עצמי וגם השדרוג של להקה מלווה מעניק לו המון, במיחד בנוכחות הנשית. הקול שלו אמנם טיפה מאנפף, זה סוג של קול שיכול לעשות רע אם מקבלים אוברדוס שלו, אבל בעיקרון בשוק של ישראלים ששרים באנגלית זה בהחלט נסבל. 

ובכלל למי שלא מכיר ועדיין מתלבט, הנה עוד אחד מהאלבום האחרון 

אחרי זה הופעו LFNT , הלהקה החדשה של הבסיסט של המוג'וז. הם נחמדים אבל לא כל כך מקוריים לטעמי, הם להקה יחסית חדשה ואולי בהמשך יתפתחו למשהו יותר מעניין . אולי הבעיה היא בי שאני לא מתחברת כל כך לסגנון הזה של רוק, או שזה פשוט דומה מדי ללהקות שאני דווקא די מחבבת כמו הבלק קיז או ארקטיק מאנקיז, וזה לא שלא נהנתי אבל איכשהו זה קצת מאכזב בהתחשב שזה מישהו שבא מהרקע של המוג'וז .

בסוף אינדיסטי הופיעה אסתר ראדה, כבר כתבתי פה שאני מחבבת אותה. הייתי קצת רחוקה כי בשלב הזה המקום היה די מפוצץ, כך שחוויתי את זה קצת פחות אינטנסיבי. אסתר שרה מעולה, הלהקה פצצה, אבל היה משהו טיפה חד גווני שמה- הסאונד של השירים היה קצת דומה מדי. דווקא כשהיא עברה לאמהרית זה הצליח להכניס משהו אחר לסגנון. אני חושבת שהיא עוד לא בדיוק הגיעה לתמהיל הנכון מבחינתה של סגנונות השונים שהיא משלבת כדי להחזיק הופעה שלמה, אבל עם קצת נסיון ועבודה גם זה יסתדר. יש לציין שוב, שהלהקה המלווה גם מעולה.

ואם אנחנו כבר באווירה פ'אנקית, אז כדאי לציין את ההופעה מפוצצת האנרגיות של פיירסטון בצוללת הצהובה שנכחתי בה. את ההרכב אני מכירה מהשיר "הנה זה בא"  ש- 88FM קידם די יפה, אבל מעבר לכך באתי בלי צפיות, אבל הופתעתי לטובה. שני זמרות מצוינות, האחת יותר מוחצנת אבל לשנייה יש קול לא פחות טוב, ג'ימג'ום כייפי ומנהיגת להקה-  יעל פיירסון בבאס- ששולטת על הכל מהצד בצניעות רבה. הופעה של כיף טהור שעשתה טוב על הנשמה. כרגיל, סליח מראש על האיכות הלא משהו של הפלאפון שלי. 

ושוב אם אחזור לאותו פוסט ראשון שכתבתי על ההופעה של "יאפים עם ג'יפים" בבית ריק, אבל לא ציינתי שחימם אותם נועמיקו/נעם הלפר, (שהופיע באינדיסיטי, אבל פספסתי אותו שם). האמת -זו היתה פעם הראשונה שנכחתי בהופעה אלקטרונית נטו בלייב. תמיד חשדתי שזהו ז'אנר שכל כך מסתמך על הטכנולוגיה, שהופעה חיה אולי פחות כיפית לצפות מאשר סוגים אחרים .  ההופעה היתה טובה, אם כי טיפה מוזרה. אני דווקא מתחברת לסוג זה של אלקטרוניקת אינדי, יש בה משהו בו זמנית בינלאומי אבל גם מאוד ירושלמי. 

ולסיכום- ביקורת על הופעה כפולה מחו"ל, שמשום מה הגיעו אליה כל המי ומי בעולם הרוק הישראלי. כן, הסתבר שחיכחתי כתפיים עם אביב גפנים ונינטים למינהם, אבל אני לא יכלה לדווח על כך כי לא זיהיתי או לא שמתי לב לאף אחד מהם. מה לעשות, הקשבתי למוזיקה במקום לשחק את "זהה את איש הברנז'ה". לאחר ההופעה יצאה ביקורת של בן שלו שהיתה כמעט הפוכה מהחוויה שלי. הוא יותר נהנה מרינגו דת'סטאר, להקה הראשונה, ופחות מהשנייה, דה סופט מון. 

אז קודם לגבי ההתרשמות שלי על רינגו : מדובר בחברה ממש צעירים מאוסטין טקסס (חוץ מהמתופף) שחלב אימם נוטף עדיין משפתותם. זה דבר טוב וגם זה דבר רע. קודם כל, הם מקסימים, ויש להם אנרגיות שיש רק לאנשים בגיל הזה- 18-22 בערך. מצד שני, יש תחושה שלשירים אין משקל רב. הם באו והלכו בלי להשאיר רושם חזק על זכרוני. מבחינת סגנון הזכירו הרבה להקות שהם דומים  אליהם - ג'יזס אנד דה מרי צ'יין , סוינק יות' אבל לי הם דווקא הזכירו גם את דינוסאור ג'ונייר ברגעים היותר פופיים שלהם. הקיצר- רוק ניינטיז וינטג' משובח מהסוג שאני אוהבת, אבל מבחינת המילים- קצת חלש. הוא אוהב אותה, היא אותו ,זה נחמד, זה נחמד. 

אני חושבת שהסיבה שבן שלו כל התלהב מהם זה בגלל שיש להם סוג של רוח נעורים שכל כך חסרה בפופ/רוק המקומי. חסר כל כך להקה מצליחה שבאה להביא פאן, כמו שב"ק ס' בשעתה או זקני צפת, שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות (תחליף ראוי- בום פם. אבל הם עוד לא פרצו בגדול). המנגינות בטון המינורי עדיין כל כך שולטות, וגם זמרים/ות ולהקות שמנסים לעשות משהו בסגון אחר תמיד מרגישים שם צריכים להכניס איזו בלדה רגשנית ליתר בטחון בשביל הרדיו. אפשר כמובן להאשים את הצבא שלוקח מצעירי ארצנו את השנים הכי אופטימליות לכתוב שירים מטופשים על בחורות ולהסתובב חסר מעש בפרברים, אבל יכול להיות שיש עוד סיבות למה ה"רינגו דת'סטאר" הישראלים לא מנוגנים בגלגלץ הרבה. 

אחריהם הופיעה להקת הפוסט פאנק דה סופט מון, שהוציאה מהקהל המבוגר יותר את מירב ההתלהבות. הרגשתי כאילו זכיתי לחוות לשנייה שחזור של הופעה בפינגווין המיתולוגי , כאשר רוב הגברים הקרחים הוציאו מהבויידם את מיטב התנועות הרובוטיות משנת 83'. עכשיו חלק ממה ששלו אמר היה נכון- הם אכן לקו במונטוניות בסאונד, והטיפוף המכאני בהשווה למתופף של רינגו פחות מרשים. אבל אולי אני משוחדת כי הכרתי אותם קצת יותר טוב מלפני ההופעה - אבל אני חושבת שהחוויה היתה עדיין יותר חזקה. זו מוזיקה מהפנטת שמשלבת סאונד אלקטרוני עכשוי עם בייס ליין קלאסי של פוסט פאנק (ע"ע ג'וי דוויזן/באוהאוס וכו'), שמכניסה את המאזין לסוג של התעלות רוקיסטית. כאמור, פיספסתי את המוזיקה הזאת בסיבוב הקודם גלל שהייתי צעירה מדי, היה לי דווקא נחמד לצפות בשידור החוזר.  הבאתי פה קליפ שמישהי אחרת צילמה, אבל גם קליפ שאני צילמתי כי אפשר לראות בו יותר את הקהל כדי לקבל התרשמות מהפידבק הרציני שהוא הביא לחלק הזה של ההופעה.

אני מאוד גאה בעצמי שהצלחתי לראות כל כך הרבה הופעות איכותיות בלי להוציא הרבה כסף (אפילו ההופעה מחו"ל היתה במתכונת של תשלום מדורג שאפשר לשלם כמה שרצית כך שזה יחסית יצא לא יקר) , אני מקווה שהסקירה הזו לא התישה אתכם - יש פה 4 הופעות עם 3 ז'אנרים שונים לפחות. בעתיד תגיע עוד סקירת הופעות דו לשונית, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.