אז בסופשבוע האחרון יצא המאמר הנהדר הזה של בן שלו על כל מה שדפוק במוזיקה ישראלית פופלריות.  המחסור בביצים, תעוזה, יכולת כתיבה סבירה ועודף יללנות, בלדות ריקניות שעושות נעים, נגיעה אתנית שהיא קישוטית גרידא ושאר רעות חולות מפורטות שם. אם לא קראתם, תקראו. 

רציתי בהקשר זה לחדד לגבי תלונה שהעלתי בעבר לגבי מה שחסר לי במוזיקה ישראלית, והיא גישה רצינית להומור. כפי שכבר ציינתי, יש מחסור רציני בפאן במוזיקה ישראלית. מחסור זה מתבטא בכך שאין להקה אחת מצליחה שעושה קומדיה מוזיקלית.  כן, יש דאחקות פה ושם של להקות מוכרות סטייל שב"ק ס'. כן, סדרות סאטירה עם קומיקאים כמו "ארץ נהדרת" מנפקים לנו מדי פעם פזמון מצחיק. אבל איפה, לעזאזל, "פלייט אוף דה קונקורדס" הישראלית? איפה הקומיקאי בעל הכישרון המוזיקלי או המוזיקאי בעל הכישרון הקומדי שירים את הכפפה ויעלה פרויקט שיתמקד במוזיקה מצחיקה, לא כתבלין או מנה אחרונה אלא כמנה העיקרית? כי קומדיה, כמו כל דבר חשוב אחר בחיים, זקוקה שייתחסו אליה ברצינות. קומדיה מצליחה דורשת את אותם משאבים, אם לא יותר, מדרמה ומלודרמה. ופעם, גבירותי ורבותי, היתה פה קומדיה מוזיקלית מוצלחת. ועוד איזו - הגששים שרו את "מים לדוד המלך", כוורת את "המגפיים של ברוך" - טובי הבדרנים, הפיזמונאים ומחזאים שילבו כוחות כדי לייצר קומדיה מוזקלית משובחת. והיום? יוק. נכון, יש לשלומי שבן יציאות מוצלחות, גם לבני בשן (למרות שהוא ממשיך להתמם ולטעון ש"אחלה בחורה" הוא שיר ללא כוונה אירונית, למרות שבעיני הוא פרודיה מבריקה על שיר פופ מזרחי מצוי ). אבל זה רק מדגיש עד כמה סנצת המוזיקה הקומדית היא מדבר צחיח. 

אז לבנתיים עד ש"ויתרתי" יכבשו את הארץ בסערה (וכן, הנה שיר לדוגמא) בוא נדבר קצת על קומדיה מוזיקלית באנגלית- מקורותיה, אמנים בולטים - כדי להראות למה זו מסורת חשובה ומפרה שמסייעת לברוח מעודף חשיבות עצמית, מלנכוליה פלצנית וכמו כל דבר מצחיק- עושה טוב לנשמה. 

ובכן, אני גדלתי בבית אנגלי, ואחד הסממנים שבו הוא הערצה לכל דבר שקשור לגילברט וסאליבן. לא רק זאת, אלא שאני ובני משפחתי הופיעו כמה פעמים בהפקות של תיאטרון חובבים שלהם. לעניות דעתי, גילברט וסאליבן מהווים שיא בתולדות הקומדיה מוזיקלית- הרגע שבו מסורות המיוזיק הול של העמך שולבו במסורת האופרה הקלה סטייל מוצרט ואופנבך. התוצאה היא סופלה אוורירי של מוזיקה קומדית שממשיכה להצחיק דורות רבים לאחר שהיא נכתבה, מכיוון שהנושאים בו נותרו ברובם רלוונטיים - חוקים בלתי הגיוניים, בכירים מושחתים, בוסים מטומטמים שהגיעו לתפקידם בשל פרוטקציה, שוטרים פחדנים שלא מעוניינים להתעמת עם הפושעים. גם אם החברה הבריטית השתנה באופן רדיקלי מאז שהקומדיות של גילברט וסאליבן נכתבו, לצחוק על האריסטוקרטים זה עדיין אחלה. 

הקטע הזה למשל מדגיש כיצד ניתן "לעדכן" את המילים בלי לאבד מהחן המקורי- בקטע הזה התליין הראשי ב"מיקאדו" מקריא רשימה של כל האנשים המעצבנים שכדאי להוציא להורג, ופה הכניסו איזכורים לאנשים שנדחפים במטוס, ריבית סאב פריים, בריטני ספירס, פלאפונים מושתקים, ושאר דברים מודרניים יחד עם הדברים שעדיין מעצבנים אחרי כל הזמן הזה. 

ישנם יותר איזכורים לגילברט וסאליבן בתרבות הפופרלית מאשר אתם מודעים להם, כמו הקטע הזה הלקוח מפרק של סימפסונס בו בארט מצליח לעצור את נסיונותיו של סיידשאו בוב מלרצוח אותו בעודם נסחפים על סירה בבקשה שבוב ישיר את הפזמון מ"H M S Pinafore " (הוד מלכותה הסרפען, בתרגום חופשי). קלסי גרמר מעולה כרגיל.

למי שרוצה לדעת עוד על גילברט וסאליבאן, מומלץ בחום סרטו של מייק לי "טופסי טרווי" שמתאר את תהליך היצירה של המיקאדו, שנחשב בעיני רבים כיצירתם האהובה ביותר. בסצנה זו למשל, מובאות יפניות לתת את הפידבק שלהן על האינטרפנטציה האנגלית לריקוד יפני. 

יש לציין, כי ישנו גלגוגל מודרני לאופרה הקלה בדמות המחזמר. יצא לי לצפות בהפקה הזו לייב. 

ואם הזמר מהקליפ של "מיקאדו" נראה מוכר, זה בגלל שהוא התפרסם בגירסת המקור של "אבניו קיו". שיר גאוני ומאוד נכון.

בשנות ה- 20 הקומדיה המוזיקלית עלתה שלב בזכות נואל קאוורד, המחזאי והבדרן הנורא פופלרית. אחד המוזקאים האהובים עלי, ניל האנון הידוע בשם "הקומדיה האלוהית" הוא מעריץ מס' 1 של קאוורד, ומשפע ממנו רבות. הנה הוא מבצע שיר שלו שמשלב מוזיקת מסיבות עדכנית עם המילים של קאוורד 

והנה שיר מקורי של האנון שצוחק על הקלישאות של שיר אהבה. צפיתי בו בהופעה פעם, אבל לצערי הוא היה מצונן וקולו לא היה ערב כרגיל. 

מאנגליה עברה המוזיקה הקומית לארה"ב. אין עוררין על כך שגדול הפזמונאים הקומיים בארץ זו היה תום לרר. לאחרונה פגשתי בבחור מאוד נחמד, וישר ידעתי שהוא בחור לעניין בגלל שהוא התחיל לצטט לי שירים של לרר. לרר, אגב, הוא שם מאוד לא נפוץ ויצא לי להכיר כמה מבניה בירושלים. גאונות יהודית במיטבה

פה הוא חולק איתנו את הסוד להצלחה אקדמית:

זה שיר מצחיק על נושא עצוב

וקצת יידישקייט לסבתות

ואם אנחנו כבר מדברים על גאונים יהודים, אז אי אפשר בלי דני קיי. אני אחת מהדור שגדלה על קיי, להוריי היה תקליט עם שני צדדים - הראשון עם שירי האנס כריסטיאן אנדרסון, והשני נקרא "טאבי הטובה". קיי היה אדם שאי אפשר להגיד עליו שהיה "יותר" קומיקאי או "יותר" מוזיקאי- שני הכישרונות שולבו אצלו באופן אופטמלי. ידיעות כתבו עליו כתבה מורחבת נהדרת לאחרונה שממנה לקחתי את הקליפ הבא. אני ממליצה בחום לקרוא את כל הכתבה, כי פה אין לי מקום להכניס עד כמה הבנאדם היה מצחיק ומוכשר. 

אם נקפוץ חזרה לאנגליה, הקומיקאי/שחקן הזה גם מפתח בימים אלה קריירה מוזיקלית "רצינית" של מוזיקאי ג'אז בלוז, אבל מדי פעם הוא משלב את הכשרונות שלו. 

כיום לעניות דעתי אחד המוזקאיים הקומיים "נטו" הכי מצליחים בארה"ב הוא ג'ונת'ן קולטון (השלישי ברצף של יהודים!)). אני מאוד אוהבת את קולטון, האני המדבר הלוזר שלו הוא כל כך ראוי להזדהות ולאהבה. הוא אדם שבזכות הכישרון שלו הצליח לקדם אהבה למדע, עם פרויקט "אחד לשבוע" בשיתוף פעולה עם אמריקן סייאנטיסט שבו הוא הוציא שיר חינמי אחד בשבוע למשך שנה על נושא שנדון במגזין (ולפיך יש סה"כ 52 שירים בפרוקט). 

וזה לדעתי אחד השירים הכי מוכרים שלו... פופלרי שלא במפתיע אצל מתכנתים

מוזיקאי שדי הצליח בארה"ב, אבל אף פעם לא תפס בארץ הוא בן פולדס. התיאוריה שלי היא שהאנגלית של רוב הישראלית לא מספיק טובה די לאפשר להם לעקוב אחר השירים שלו, מכיוון שהם קצת מתוחכמים ושנונים מהרגיל. לפי מה ששמעתי ליו,הבנאדם בחייו הוא קצת דוש. אבל דוש מוכשר, מה שמודגם ללא ספק בשיר הזה שמוציא עצבים על אקסית שדורש ממנה החזר כספי. 

השיר הזה הוא פרודיה מבריקה על כל שיר רוק מיינסטרימי לעוס שאי פעם שמעתם ב- 20 השנה האחרונות. פולדס צוחק פה על אותם זמרים בז'אנר זה שמבטאים זעם "גנוב" מהשחורים ומנסים להתכחש לפריווילגיות שלהם כלבנים, גברים ובני המעמד הבינוני. שיר שגם מצחיק אבל גם בעל אבחנה על נושאי גזע ומעמד.

ואחרון שלו בגלל שאני מאוד אוהבת את הקליפ הזה. בכלל, פולדס הוא מהמוזיקאים הפופלרים הנדירים שהמוזיקה שלו מבוססת על פסנתר, כמו בילי ג'ואל או אלטון ג'ון. שמתי לב שזה מכנה משותף של הרבה מהמוזיקאים שהבאתי פה. 

וכמובן שאי אפשר לציין פסנתר וחוש הומור שחור במיוחד בלי רנדי ניומן. 

וקצת למען הגיוון האתני (איזה אפרו מהמם, נכון?), אבל גם בגלל שהוא מביא סוג של הומור אינטלגנטי מסטול, ד"ר רג'י ווטס. 

לא חשבתם שאביא סקירה פה בלי קליפ של פלייט אוף דה קונקורנדס, נכון? חפשו גם את תוכנית הרדיו, היא גם מאוד מצחיקה. קליפ מחווה לדיוויד בואי , שמתחיל עם בואי סטייל "המבוך" ועובר לחליפות חלליות צמודות מדי. 

שני הראפרים הכי חננות בהיסטוריה. באחריות.

שיר שצוחק על שירים פוליטיים (השיר עצמו מתחיל ב 2:40 בערך )

ואם בלהקות מהצד הדרומי של כדור הארץ עסקינן, אתם חייבים להכיר את זאת:

השיר הזה מצחיק אותי אפילו שלא קראתי את כל סדרת משחקי הכס

שיר פרודיה על שירי אהבה בסגנון בויבנדס/אר אנד בי. האמת- מטרה קצת קלה מדי לירידה, אבל הקליפ מושקע. 

ועוד אחד, הפעם על מוזיקת מועדונים. ניתוח מדויק של כל מהלך בשיר דאנס שאי פעם שמעתם בעשור האחרון, וגם הסבר מוצלח על למה לצאת למועד זו חוויה די מעפנה.

אחד הזמרים פה מאוד דומה לג'ק בלאק - שהוא כמובן עוד קומיקאי/מוזיקאי/שחקן מצחיק מאוד

ומכאן לסיום לעוד תוכנית טלויזיה עם הרבה שירים דבילים להפליא, אבל כאלה שמבוססים על ידע די נרחב במוזיקה. זה למשל, נשמע לי כמו פרודיה של קראפטוורק/גארי ניומן 

גם אם לא אמורים לקחת שום דבר פה ברצינות, צריך לזכור שבכל זאת מדובר במוזיקאים מוכשרים. כאן למשל מודגמת שירה מוצלחת למדי של ג'וליאן, בנוסף לפרודיה על מוזיקה רוחנית משנות ה- 70- לי אישית זה קצת מזכיר את סופט מון ורוברט וואיט.

וכמובן שתהליך החיפוש אחר הצליל החדש הוא רוחני מאוד, ומלווה בצלילי גיטרה פסיכדלית א לה ג'ימי הנדריקס.

לצערי לאחרונה הצמד הכחיש כוונות לעשות קאמבק/סרט. 

לסיום, קומדיה מוזיקלית מאפשרת לצחוק על ז'אנרים שונים אבל גם להעלות ביקורתיות על נושאים שונים בצורה מקורית ורלוונטית. אני מקווה שיום אחד נראה עוד מוזיקה קומית וקודמיה מוזקלית אצלנו. אמנם לכמה מהזמרים שלנו יש חוש הומור כמו גלעד כהנא, אבל יש לדעתי יש מקום ללהקה/אמן שתתמחה בז'אנר. אגב, חסרות לי בסקירה הזו נשים. אם אתם מכירים דוגמאות, אשמח לשמוע עליהן.