לאחרונה יצאה ביוגרפיה חדשה של ג'ים הנסון, וכאן המקום לספר שממש קשה לי לחשוב על אדם שתרם תרומה לעיצוב הזהות שלי למעט משפחתי הקרובה מאשר ג'ים הנסון. הנסון ליווה אותי לאורך התבגורתי,ממתי שאני זוכרת את עצמי בגיל 4-5 בצפייה  ברחוב סומסום, בבובתיו שנוצרו ל"הסיפור שלא נגמר" שיצא כשהייתי בת 8, ואחר כך בציפיות חוזרות ב"המבוך" בגילאי 9-11 , בגילאי 12-15 כאשר החלו לשדר את ה"חבובות" ו"פראגל רוק" "סיפורי עמים". הנסון פיתח בי את האהבה למסתורי והמוזר, המפחיד והמסקרן, המצחיק והמרגש. לא היה כמותו וגם אין לו יורש, למרות ניסיונותיו של בנו להמשיך את הסדנא שלו.

אני לא הולכת כאן לסקור את פועלו של הנסון- אין ביכולתי בפוסט אחד לעשות צדק למפעל חיים של 40 שנה של גאון אחד. מה שאני כן רוצה לעשות הוא לחדד כמה אבחנות לגבי הנסון, ולהזכיר לכם כמה דברים שאולי שכחתם אודותיו. 

הדבר הראשון והכי חשוב שאני רוצה להגיד על הנסון הוא שהוא היה אחד הסוסים הטרויאנים התרבותיים הכי מוצלחים שאני מסוגלת לחשוב עליו. 

למה כוונתי? ג'ים הנסון נכנס לתחום בשעה שהוא עדיין היה בהתהוות  - טלוויזיה לכל המשפחה/ילדים - והדבר איפשר לו להכניס תכנים שמושפעים מתרבות הנגד של הסקסטיז מתחת לרדאר של כולם. בגלל שזה היה בובות ולכן זה היה "לא רציני" זה איפשר לו להכניס בין השורות בין השאר תכנים של סובלנות רב תרבותית, אהבה למוזיקת רוק, סוג של אהבה לאנרכיזם ואנטי ממסדיות, ערכים אקולוגיים ושאר דברים שעושים לשמרנים פריחה. וזה עבד. זה עבד כל כך טוב, שגם 2 עשורים אחרי מותו, ה"מותגים" העיקריים של הנסון- החבובות ורחוב סומסום- לא רק שלא נעלמו אלא רק מתחזקים משנה לשנה. קשה לנו היום, כמעט חצי מאה לאחר שהנסון התחיל את המפעל שלו ב"סטרדיי נייט לייב" , להעריך עד כמה הגישה של הנסון היתה מתוחכמת ומהפכנית לזמנה. אנחנו מדברים על תחילת שנות ה- 60, מתי שאמריקה נכנסה לפניקה מוסרית בגלל הנוער שיצא משליטה. והנה הנסון הכניס את כל ערכי הליבה של הסיקסטיז לבתים של רוב האמריקנים, אבל בגלל שהדמוית שהציגו את אותן ערכים היו כל כך חמודות ומתוקות, אף אחד לא שם לב עד כמה ערמומי המהלך היה. ובעולם היום, בעידן שכל כך הרבה מהערכים האלה נמצאים במיינסטרים, קשה לזכור שפעם הם נחשבו מסוכנים ורדיקליים. והעולם היום הוא באמת יותר טוב, והנסון עשה את שלו בנורמליזציה של אותם ערכים הומניסטים וליברלים.

השיר הזה מועמד כיום לאוסקר. כתב אותו ג'מיין מ"פלייט אוף דה קונקורדס" (עוד עליו כתבתי פה). 

כשאני הייתי צעירה, היתה משבצת שידור בערוץ 1 בשעה 7:30 , לפני החדשות, שבדיוק נפלה אחרי ארוחת הערב המשפחתית. כולנו ישבנו יחד וצפינו בטלוויזה- בסימפסונז או בחבובות. אני זוכר בחיבה את אותם ימים. קשה לי לחשוב היום על תוכנית שמתאימה לכל המשפחה- חוץ מגלי או משפחה מודרנית- שכולם יכולים להנות בה יחדיו. וזה מוביל אותי לעוד חלק מהגאונות של הנסון- הוא ידע להפיק תכנים שניתן להנות מהם בכמה רמות שונות בו זמנית. היום הבידור לילדים נעשה כל כך מתוחכם שלפעמים אני חושבת שילדים לא באמת מסוגלים להנות ממנו. יצא לי לצפות בתור מבוגרת בכמה קטעים מהסדרות/הסרטים של הנסון. הבנתי בדיעבד שלא תמיד הבנתי או קלטתי את הכל, אבל שזה לא באמת היה חשוב. התכנים של הנסון מדברים בו זמנית לילדים ולמבוגרים, לכל אחד בהתאם לרמה שלו. למשל ב"החבובות" היה הומור סלפסטיק (דוגמת מערכון הטבח השוודי) - שגם ילדים קטנים יכולים להנות ממנו והיה גם הומור מתחכם יותר - של שני הזקנים "מבקרי התרבות" הסרקסטיים. כל אחד מצא משהו להנות ממנו, ואף אחד לא הרגיש שיש פה משהו שלא מיועד אליו. זהו לקח ששווה לקחת ממנו. 

עוד לקח שהנסון לימד אותי הוא שמיועד לילדים זה לא מתיילד. למה הכוונה שלי? לפני כשנתיים הוצאתי את הדי ווי די של "מספר הסיפורים". במקרה אמא שלי עברה וראתה אותי צופה בזה, וזה ממש עיצבן אותה. היא צעקה עלי שאני מבוגרת מדי לצפות בסדרה הזו. מה שאירוני במיוחד, כי המסקנה העיקרית שלי מהצפייה החוזרת היא שלמרות שהנסון מדבר לילדים בגובה העיניים שלהם, הוא אף פעם לא מדבר אליהם מתוך חשיבה שהם לא מסוגלים להתמודד עם תכנים מורכבים. האמת היא, שאני חושבת שיש מצב שהוא לא היה מצליח להרים את "מספר הסיפורים" היום. כי מי היה מעוניין למשל, לממן פרק בסדרת ילדים שמתחיל ברצח ילד, לקראת הסוף עוד ילד נופל אל מותו, ובסוף הרוצח נוקם באדם שפגע בו בעוד רצח, הפעם בבישול אדם בעודו חי? פאק, הסינופסיס הזה נשמע יותר מתאים לסרט של טרנטינו. אבל למעשה, מדובר פה בפרק של "דדלוס ואיקרוס", וכל הארועים להלן כן מופיעים בו (ובסיפור המקורי, יש לציין). 

תחשבו שניה מה הסצנה הזו מציגה. "אהוב אותו, דדאלוס, אהוב אותו עד מוות" לוחש הנשר המת. יש פה עיסוק ישיר בפחד הקמאי מהאב המטורף. אב שאוהב יותר מדי, שרוצח מתחרה המאיים על בנו , טלוס האחיין. זו סדרה לילדים שמספרת לילדים שההורים שלהם לא תמיד מסוגלים לעשות את הדבר הנכון בשבילם. שדווקא האהבה היא הגורם שיפגע בהם. האם זהו מסר ילדותי? בכלל לא. פרויד לא היה עושה מטעמים יותר מוצלחים מהסיפור הזה. עד היום, אגב, אני זוכרת את הסצנה המסיימת של הפרק הזה, שמציגה את נקמתו של דדאלוס במינוס. זה בעצם מה שאומרת פה (בערך בדקה 5)  בובנאית שעבדה עם הנסון על "המבוך" - היה משהו ילדי (child like ) בג'ים, אבל הסרט לא באמת ילדותי. שמחת החיים, קלילות, החן המחוצף- כולם היו תכונות שקיימות באנשים יצירתיים שהנסון עבד איתם. אבל זה לא אומר שזה פשוט או טיפשי. הוא לא צינזר דברים, או הוריד אותם למכנה המשותף הכי נמוך. 

מה שמביא אותי אל התובנה האחרונה שלי לגבי הנסון. כפי שציינתי, מוצגת אלימות ב"מספר הסיפורים", אבל רובה מתרחשת אוף-סקרין, ולכן זו בכל זאת סידרה שמתאימה לילדים. המלך מינוס מתבשל בעודו חי באמבט שדדאלוס תכנן עבורו, אך בפועל על המסך כל מה שרואים זה אדים ושומעים צרחות. הנסון ידע שלפעמים מה שמפחיד יותר זה מה שלא מראים. הוא משתמש באותו טריק אגב, בסצנה ב"המבוך" (דקה 6 בערך, שרואים בה רק את צלו של בואי), ששוב, בצפיה חוזרת כמבוגרת הבהילה אותי לא פחות מכילדה. בעידן שבו סרטי אימה מתחרים זה בזה כמה אפשר למתוח את רמת הדם המשפריץ, יש לזכור שלא חייבים להראות את הכל. האמת, עדיף שלא. זה עובד יותר טוב מבחינה פסיכולוגית. 

(אוף טופיק- OMG אתם לא מאמינים כמה תוצאות קיבלתי עם המילים David Bowie crotch כשחיפשתי וידאו של המבוך. פיפל, גט א  לייף. מצד שני, כתבתי כמעט פוסט שלם על הסרט הזה, ואיך שלא שמתי לב לנושא הזה בדיוק. דיווד בואי, אם יש לי אי אילו תסביכים מיניים, זה הכל באשמת חשיפה לג'ינס הצמודים מדי שלך בגילאי 8-12). 

ג'ים הנסון לא פחד להציג את הצד האפל בחיים, ולצד זאת הוא גם האיר את חייהם של הרבה אנשים. וזהו שילוב שאני שמחה שנחשפתי אליו מגיל קטן. הנסון לימד אותי לצחוק, אבל גם קצת לפחד, וזוהי כנראה הסיבה שאני עדיין אוהבת מותחנים ואימה לייט סטייל קלייב בארקר. תמיד היתה לו סימפטיה לאנדרדוג, ללזור שלא מצליח להשיג את הבחורה, שמרגיש שונה מכל השאר אבל נשאר אופטימי למרות הכל. וזאת הסיבה למה כל כך הרבה שנים מאוחר יותר, אנחנו עדיין אוהבים אותו- כי בעולם הזה חסר אופטימים אוהבי אדם, כאלה שמאמינים שכל מי שאומר לכם שקשתות הן אשליות- טועה. הנה השיר של קרמיט שממנו מגיע הציטוט הזה, בביצוע מיוחד של עוד בנאדם שאיתנו כבר הרבה זמן, ובעל ערכים דומים לאלו של הנסון: 

חבר, אתה חסר.