באישהו מובן, חזרה לקריאת ספר אהוב משנות הנעורים תמיד טומן בתוכו את הסכנה לאכזבה. בקריאה כאדם בוגר, פתאום בעיות שלא שמת לב להן צצות, ופוגמות בהנאת הקריאה. לפתע המסרים נראים פשטניים, יש כשלים לוגיים בעלילה, הגיבור הראשי מעצבן כי הוא מתנהג כמו טינאייג'ר בכיין. אבל מצד שני, אותו דוק נוסטלגי יגרום לכם להמשיך ולחזור לאותו ספר, ולקבל בהבנה את מגבלותיו ולהכנע שוב לקריאה שסחפה אותם כשהייתם צעירים,  והיא תמיד תשאר הגילטי פלז'ר שלכם. 

אבל מה קורה  כשמתוך סקרנות אתם  נכנסים לערך הוויקי של הסופר/ת, ומגלים פרטים שאולי הייתם מעדיפים לא לדעת? האם תוכלו לקרוא שוב את הספרים? האם רטרואקטיבית ההנאה מהם נעלמה? ואיך מתייחסים להתנהגות בעייתית בתחום האפור של המוסר- שאולי לא פלילית אבל עדיין נוגדת את הערכים שלכם? 

לאחרונה עלה הסיפור של הפגיעה המינית שוודי אלן ביצע או לא בביתו. אבל דווקא עוד קודם, לפני כחצי שנה גיליתי עובדות מטרידות על אחת הסופרות שהיו אהובות עלי מנעוריי, מריון זימר בראדלי. ואני רוצה קצת לדבר על הקשר בין מה שקרה במציאות, לבין המסרים בספרים שלה, ואיך ניתן אולי למצוא הסבר מסוים להתנהגות שלה באמצעות עלילה בספריה שמאוד דומה להתרחשות במציאות, למרות שהיא נכתבה - 15 שנה לפני התרחשות הארועים עצמם. 

ראשית כל, כמה מילים על צימר בראדלי. הקוראים בעברית יכירו אותה דרך 2 ספרים שתורגמו לעברית "ערפילי אבאלון" ו"בית היער" אני דווקא נמנעתי מקריאתם, מכיוון שבשלב שנתקלתי בהם היתה לי רוויה מהקאנון הארתוריאני ושלל הפירושים שלו מחדש בספרות הפנטזיה (עבורי אגב, הספר הכי אהוב הוא "החרב באבן" של אי בי וייט, כמובן), יחד עם זאת, אני מודה ש"ערפילי אבאלון" הינו אכן הספר הכי מוכר שלה, והוא מהווה פרשנות פמניסטית של האגדה, ושיום אחד אני כנראה אטריח את עצמי לקרוא אותו, או ביום שהאופציה המוסרטת תצא לפועל (היו תוכניות אבל הן נמצאות בלימבו הפיתוח) אצפה בסרט .

אבל  דווקא סדרת הספרים שצימר באראדלי היתה הכי מושקעת בה,  שגם לאחר מותה המשיכו לכתוב אותה, היא סדרת דארקובר, שמעולם לא תורגמה. למזלי אני נתקלתי לראשונה בדארקובר בגיל 16 בדמות אחד הספרים המוקדמים בכרונולוגיה, ולכן זו היתה נקודת התחלה טובה להיכנס לסדרה שחלק מהספרים בה מצריכים  הרבה ידע מוקדם מהספרים הקודמים. 

דארקובר היא סדרת מד"ב על גבול הפנטזיה, מה שנקרא "מד"ב רך". ברוחה היא קרובה לפנטזיה אפית סטייל "שיר של קרח  ואש", וניתן לשייך חלק גדול מהספרים בה כשייכים לז'אנר ההרפתקאות . היא מספרת את סיפורם של תושבי קולוניה אבודה מכדור הארץ (המכונה בספר, ובכנוי זה אשתמש "טרה " Terra ), והספרים מתרחשים בתחום זמן של כמה מאות שנה (עם קפיצות של דור אחד או שניים בינהם). כאשר נקודת הפתיחה היא ספינת חלל שנוחתת נחית אונס בעולם שהשמש שלו היא גמד אדום , שהוא יחסית קר וחשוך ולכן נקרא "דארקובר".  הספרים האחרונים מתרחשים 10,000 שנה לאחר מכן בזמן דארקובר, או 3,000 בזמן כד"א, כאשר אנשי טרה שבנתיים בנו אימפריה גלקטית של כ- 300 עולמות יוצרים קשר מחדש עם אנשי דארקובר, ומרבית ספרים אלה עוסקים בהתנגשות התרבותית בין החברות- דארקובר שהתגלגלה אחרונית למצב של חברה פיאודלית מבחינה חברתית /טכנולוגית לעומת החברה הגלקטית של טרה, שמתקדמת טכנלוגית והינה דמוקרטית . הקאטץ' הוא שהחייזרים תושבי דארקובר, הצ'יירי, הינם בעלי יכולות על חושיות , ורבייה בינם לתושבי הקולוניה הפכה את חלק מתושבי דארקובר לבעלי כוחות פסי -  טלפתים, טלפורטים, ראיית העתיד, אמפטים, יכולת כפייה מנטלית, ועוד. החברה הדארקובית הינה החברה האנושית היחידה באימפריה שהינה מבוססת חברתית על טלפתיה, והדבר מקנה לה עניין לצד איום כלפי אנשי טרה.

רק מהתקציר אפשר לראות שדארקובר, כמו רוב  ספרי הפנטזיה/מד"ב המוצלחים היא דוגמה טובה לבניית עולם משכנעת: צימר בראדלי יצרה לדארקובר גאוגרפיה, שפות (פשוטה מבוססת גאלית/אנגלית, אריסטוקרטית מבוססת ספרדית), דתות (אחת פאגנית , השניה היא נצרות שקצת התעוותה) מנהגים שונים לאזורים שונים, ריבוד חברתי סוציו -אקונמי (הטלפתים משתייכים לקאסטה שלטת, הנקראת קומין Comyn , חברות במועצה השלטת מחייבת הפגנת יכולת טלפתית). בספרי דארקובר ניתן למצוא תמות פמניסטיות, עיסוק בפוליטיקה (כמו השאלה איזו שיטת ממשל עדיפה- מלוכנית פרלמנטרית או דמוקרטית) ,תמות סוצילוגיות- כמו מתח בין היחיד לחברה, לצד סיפורי הרפתקאות  אולד פאשן - כמו הספר הראשון שקראתי שלה "!Hawkmistress" שגיבורתו בורחת מהבית ומתחפשת לבן כדי להפוך ללוחמת, ומתאהבת במפקד שלה. אבל אני רוצה להתמקד ספציפית בתמות הגיי פרנדלי שנמצאות בספריה, שלדעתי קצת יותר חדשניות לזמנן יחסית לתמות האחרות, שאותן ניתן למצוא בספרים מד"ב אחרים, וגם רלוונטיות לעיסוק בפדופליה. 

יש לציין כי ספרי דארקובר התפרסמו בין 1958 ל- 2007 - במהלך חצי מאה, אם כן, ועברו שינויים רבים. בשנות ה-70-80 בראדלי שכתבה מחדש את הספרים המוקדמים שלה, ופה אני מתייחסת לספרים המשוכתבים. סה"כ ישנם 30 ספרים נכון לעכשיו, כאשר חלקם נכתבו יחד עם הסופרת מרצדס לאקלי כאשר בריאותה של בראדלי החלה להתדרדר בשנות ה- 90, ומיעוטם נכתב בידי סופרת אחרת (לא קראתי). אני אישית קראתי בערך 7-8 מספרי הסדרה, והמוסכמה היא שספרי הסדרה הכי מוצלחים נכתבו בין שנות ה-70 המאוחרות ל- 90 ובמקרה זה מתי שרוב הספרים שקראתי נכתבו. 

בראדלי היתה אדם מורכב, ובמידת מה היא הצליחה להסתיר זאת די בהצלחה רוב זמן. יחסית בשלב מאוחר עלה שהיא היתה בין המייסדות של ארגון "בנות בילטיס"- הארגון הפוליטי הראשון של לסביות בארה"ב שנוסד בשנות ה-50 והיא גם כתבה תחת שם עט רומנים רומנטיים לסביים סנציוניים, מה שנקרא פאלפ פיקשן. כאמור רוב פעילות הזו התרחשה לפני שסדרת דארקובר נהפכה לפופולרית בשנות ה-60, ועד שנות ה-70 המאוחרות לא היה זכר כלפי חוץ לרקע הזה- מרבית ספריה מוקדשי לבעלה, וולטר ברין ולבניהם. אך לאט לאט החלו תמות של זהות להט"בקית להתגנב לרומאנים, תמות שעד כמה שאני רואה הגיעו לשיא בדמותו של רג'יס האסטור Regis Hastur. ואני חושבת שיש ערך רב במסרים שבראדלי מעבירה דרך הדמות הזו, של קבלה עצמית לצד פיתוח עצמי. אך לצד זאת ניתן למצוא בספריה יחס דו משמעי ללהטב"קיות  -  מעין חוסר יכולת לאפשר לגיבורים ולגיבורות שלה יחסים חד מיניים מאושרים. והבעייתיות הזו שאני מוצאת מגיע לשיא בתיאור דמותו של אחד הנבלים הבולטים של צימר בראדלי, שהינו גם חברו/אויבו של רג'יס -דיין אדראיס Dyan Ardais . 

האומניבוס שרכשתי בסוכות שעבר מורכב ממה שנחשבים שניים מהספרים הכי טובים של דארקובר, שמשלימים אחד את השני. הראשון The Heratige of Hastur מתרחש דרך עינם של 2 גיבורים. הראשון, לו אלטון- אליו פחות אתייחס- הינו צעיר בן 20 שנאבק במורשת הדואלית שלו כחבר בקאסטת הקומין מצד אחד, ובמורשת שלו כבן טרה מצד שני. הגיבור השני בספר הוא נער בן 14 בשם רג'יס האסטור, יורש העצר של השליט בפועל דארקובר  אשר אף הוא מנסה למצוא את מקומו בעולם, בעודו מאמין בטעות שאין לו יכולות טלפתיות. השני Sharra's Exile מתרחש לאחר 6 שנים, במהלכן לו חי בגלות באימפריה הגלקטית, ושב לאחר מות אביו לדארקובר, מה שמוביל לשרשרת ארועים ההופכת את רג'יס למלך דארקובר. 

הציר העלילתי העיקרי של רג'יס נסוב סביב מערכת היחסים שנרקמת בינו לחברו הטוב ביותר, דנילו סטייריס Danilo Styris. השניים מתחברים יחדיו כטוראים במשמר המלך (בחברה הדארקובית זהו חלק מהכשרתם כאריסטוקרטים, ובגיל 14-15 הם נחשבים בוגרים בחברה זו). דיין ארדאיס, אחראי הטוראיים, מתעלל נפשית בדאנילו ללא ידעתו של ר'גיס, התעללות שכוללת הטרדה מינית טלפתית. התעללות זו יוצרת קרע בינהם, אך רג'יס מצליח לגלות את האמת, ואף מתקרב לדינילו עוד יותר כאשר שניהם נחטפים במסגרת תסבוכת פוליטת שכרגע אין לי זמן ומקום לפרט אותה. בסוף הספר רג'יס ודנילו הופכים לנאהבים, מצב שממשיך לתוך הספר השני ובגללו הם מסרבים להינשא לנשים (אם כי רג'יס מוליד מספר ילדים כחלק מהמחיובות שלו להנציח את השושלת שלו).  לצד זאת, גם לאחר שהאמת לגבי נבלותו של דיין יוצאת לאור הוא אינו מקבל עונש על מעשיו. המעמד שלו כאריסטוקרט מקנה לו חסינות בחברה הפיאדולית של דארקובר. וכאן, כאמור הסיפור מתחיל להפוך מוזר. בתור פיצוי, דיין מאמץ את דנילו לבן ויורש עצר מכיוון שעל רקע הנטייה המינית שלו אין לו יורשים. זאת אומרת שצימר בראדלי יצרה מצב בספרה, שבו הקורבן והתוקף מתראים אחד עם השני באופן קבוע במסגרת קשר משפחתי, והתנצלות רשמית שהתוקף מעביר לקורבן אמורה למחוק את מה שהוא עשה לו. הפריבלגיות שדנילו מקבל בתור יורש עצר של מחוז אמורות להיות פיצוי הולם לסבל שגרם לו מי שנהפך לאביו המאמץ . לאורך הספרים דיין ממשיך להופע בתפקיד דואלי של חבר ואויב-  הוא מייעץ לרג'יס לשמור על נאמנות לעצמו כהומוסקסואל, ובכך אפשר להגיד שהוא ממלא מקום חיובי בעלילה. בדומה לעלילה של סנייפ ב"הארי פוטר" הוא מצטרף ל"רעים" בספר השני, אך בדקה ה-90 הוא מקריב את עצמו כדי להציל את השאר כאשר הוא משנה צדדים.  הוא דמות כריזמטית, אבל לצד זאת בעייתית ביותר- בתכלס הוא הדמות היחידה שאפשר להגיד עליה שהיא לחלוטין מחוץ לארון, אבל הוא משמש דוגמה לא ראויה לדמות כזו עבור הצעירים ההומואים האחרים בספר. 

העובדה שרג'יס מבין שהוא דיכא במכוון שאת היכולות הטלפתיות שלו משום שהוא קשר אותן באופן תת מודע לנטיה שלו לאהבת גברים, ורק כאשר הוא מקבל את אהבת לדינלו מתאפשר לו לשתמש בכוחותיו באופן מלא מראה עד מה היה חשוב  צימר בראדלי להראות שקבלה עצמית של מיניות לא סטרייטית הכרחית להיות אדם שלם. אך לצד זאת, הגיבור שלה נתון במלכוד חברתי מכיוון שבתור מלך הוא אמור להינשא. באישהו שלב דנילו מתלוצץ ומציע שיינשאו לשני לסביות, וכך ייפתרו את הבעיה. 

זוהי למעשה לא התלוצצות בעלמא, כי זה למעשה מה שצימר בראדלי עצמה בחרה לעשות -היא נישאה לוולטר ברין ב 64, שבגלוי הצהיר על העדפתו לנערים בספר שפירסם. הם אמנם נפרדו ב- 1979, אך הם המשיכו להיות קרובים האחד לשני.  עבור צימר בראדלי, הצורך במשפחה נורמטיבית עקף את המחויבית האישית שלה לזהות הלסבית שלה, וחוסר קבלה העצמית הזה נמצא גם בדמוית שלה. הצורך הזה הוליך אותה לעוורון מוסרי, עיוורון אשר עלה ביתר שאת על רקע כליאתו בשנת 92 של ברין בעוון תקיפה מינית של בן 13. קדם לכך מקרה של תקיפה של  הבן של חברים שלהם בן ה-12 ורק לאחר הרשעתו של ברין צימר בראדלי התגרשה ממנו סופית. בראדלי לא היתה תמימה בסיפור הזה- בשנות ה- 60 ברין הורחק מהשתתפות בכנסי מד"ב בשל הנטייה הפדופלית שלו. (מידע על כך נמצא בערך הוויקי של ברין) .  לאחר הכנסתו של ברין לכלא תבעו חברי המשפחה את צימר בראדלי על כך שידעה ושתקה. המשפט המשיך עד לאחר מותה ב- 99, והסתיים בפיצוי כספי בין הקרן שהחזיקה בכספה למשפחה . אני אישית נחשפתי רק לאחר רכישת האומניבוס וקריאתו לסיפור המלא. 

אז איך אפשר, והאם בכלל צריך, להסביר את ההתנהגות של מריון צימר בראדלי? האם זו מקריות שהתעללות פדופילית מופיעה בספרה, לצד קיום הנטיות של בעלה? קצת קשה להאמין. מצד אחד, צימר בראדלי לא מפחיתה מאלמנט הפגיעה בדמות, וכל הדמוית בספר כשמתברר להן מה קרה מביעות שאט נפש מוסרי מוחלט, אך מצד שני, היא כנראה לא מאמינה שזוהו עוול מוסרי שהתיקון לו נמצא במערכת המשפט.  אני חושדת שהיא ידעה אבל גם הדחיקה, כך שבמובן מסוים היא לא ידעה. בתור דוגמא, לי בחיי האישיים יצא להיות במצב תודעתי כזה- שהתעלמתי ממה שבדיעבר היו סימנים ברורים לקיום של הפרעה נפשית אצל אדם שהכרתי. חיבה אישית ורצון להאמין בטוב בכל אדם יכולים לטשטש את היכולת הפשוטה להיקשים לוגיים שבעין אובקטייבית ניתן להגיע אליהם בקלות.  

אז האם מעכשיו ספריה של צימר בראדלי נהיו עבורי מוקצים? זו שאלה קשה, מכיוון שכמו במקרים של פולנסקי ואלן, אנו נוטים להתרחק מכל דבר שיש בו אפילו שמץ של קשר לפדופליה. מצד שני, אני מוצאת בספרים שלה הרבה דברים חיוביים לצד הדברים הבעייתיים. אני בוגרת מספיק להבחין בין המסרים המעצימים בספריה לצד אלו הדכאניים. הפרדוקסים הפנימיים בחייה- שמתשקפים בספריה- מראים שאי אפשר לצפות מאנשים שיתנהגו בהגיון, ולעיתים קרובות הם עושים בדיוק ההפך ממה שם אומרים. היתה לצימר בראדלי מודעות לרדיקליות לסבית ופמניסטית, אבל בסופו של דבר היא פשוט נולדה בעשור הלא נכון. אני די בטוחה כי אם היא היתה נולדה 20 שנה יותר מאוחר, היא היתה מצלחיה להפטר ביתר יעילות מהאינדוקטרינציה שרק סוג אחד של משפחה הוא לגיטימי. למרות שבספריה ישנם מופעים מאוד רבגוניים של זוגיות - זוגיות הטרוסקסואלית מונגמית, זוגיות ביסקואלית פוליאמורית, זוגיות מונגמית הומוסקסואלית /לסבית, זוגיות פוליאמורית הומוסקסואלית- המסר החוזר בספריה היא שהבאת ילדים לעולם אפשרית רק במסגרת של משפחה הטרוסקואלית, והחובה ל"פרו ורבו" הינו דבר שעוקף את הצרכים האישיים של גיבורים. על רקע הזה קל יותר להבין מה הוביל אותה להחליט להתחתן עם גבר "כמוה" כדי לקיים  מצג שווא של זוגיות הטרוקסואלית - החלטה אשר בפועל היתה טעות איומה.

אם יש  איזה שהוא ערך בלהמשיך לקרוא את ספריה של צימר בראדלי, הרי היא בעצם היותם עדות לעד כמה התקדמנו מאז שהם נכתבו, ובתור cautionary tale - סיפור אזהרה- בפני כניעה ללחצים החברתיים השמרנים. ב 77, כאשר רג'יס הופיע לראשונה, גיבור מתבגר שהוא גם הומו חיובי היה מחזה מאוד נדיר. עצם העובדה שצימר בראדלי כתבה בז'אנר שנחשב נחות אפשר לה להגניב מסרים חתרניים לספרות פופלרית דרך הדלת האחורית. אבל היום מה שפעם היה חתרני נהפך לסתם נורמלי. אבל גם דרך הכתיבה של צימר בראדלי ניתן לראות עד כמה היא עצמה התקשתה להכיל את המסר שאהבה חד מינית שווה בערכה לזו ההטרוסקסואלית, וזה דבר שגם שווה לזכור אותו לגבי המצב של זכויות הגאים בשנות ה- 60 וה- 70 , וגם לזכור שחוסר הקבלה הלטנטי הזה יכול להיות די מסוכן, ולגרום לאנשים לקחת החלטות שגויות ובלתי מוסריות.