מכיוון שאין לי טלוויזיה, קצב הסדרות שאני צופה בהן תואם באופן מאוד רופף את הזמן בהן הן משודרות. כך שנוצר מצב של השלמת פערים די רצינית שעברתי בחודשים האחרונים. רציתי לשתף אותכם בדעתי על חלק מהן.

אז נתחיל בבריטיות, בתור סוג של המשך לפוסט האחרון שלי על טלוויזה. ראשית כל- The Fall.סדרה בלשית אירית על המצוד אחר רוצח סדרתי.

ראשית כל - הדברים הטובים:

קודם כל- זו הפתעה לראות את מי שהיה מוכר מהעונה הראשונה של Ever After משחק דמות ששונה מהדמות שלו של השריף ב- 180% - דמות של רוצח סדרתי באמת אמין, ואחת הסיבות היא שהוא כל כך נורמטיבי ויחד עם זאת כל כך דפוק בראש.

שנית כל - ג'יליאן אנדרסון. כמו ב"בית קדרות" היא דופקת פה הופעה עם מבטא אנגלי. בניגוד לנוכחות שלה בעיבוד המליון ל"תקוות גדולות" שם המניירות שלה הרסו לי את הצפייה עד כדי כך שנטשתי את הסדרה כבר לאחר הפרק הראשון, היא יחסית מרוסנת פה.

יחד עם זאת כמה תהיות/קושיות:

האם יש סיבה שהרוצח יהודי? אנטישמים. באמת, אחוז היהודים באירלנד הוא מזערי ורוב הסיכויים שרוצח יהיה דווקא יהודי הוא די נמוך.

הדמות של אנדרסון היא של אישה חזקה, אבל גם כזו שמפנמיה את קוד ההתנהגות הגברי. למשל, כמו פקד מסוים במשטרת ישראל, היא מנהלת מערכת יחסים של "דפוק וזרוק" עם אחד השוטרים הצעירים תחת פיקודה. האם זה פמניסטי או ריאקציונרי? לא בטוחה. יחד עם זאת, אהבתי את הדברים ששמו בפיה כאשר מדברת על הקורבנות- היא אומרת שהתקשורת תנסה להציג אותן או כזונות או כקדושות, כשהן לא זה ולא זה. מישהו בצוות התסריטאי/יות מבין עניין. 

בכל זאת מדובר בסדרה איכותית ומותחת, שמומלצת, ולא מפליא שזכתה לעונה שנייה.

אני אישית התאהבתי בשחקנית עם השם המ-ז-ע-ז-ע רומולה גראי כשקפצה לביקור ב"ד"ר הו" כמאדם פומפדור המקסימה.הנה תזכורת כי זה היה יחסית מזמן בעונה מס' 2.

אין ספק שה"סטאר קוולטי" של גאראי הוא זה שמחזיק את העיבוד לספר "עלה הארגמן" של מישל פייבר מ- 2011. גאראי מככבת בתור שוגר, זונה תככנית שמסתבכת מעל לראשה בנסיונה לקדם את מעמדה כפילגשו של ווילאם ראקהאם, בעל אימפריית הסבון והבשמים. יש הרבה אספקטים לדמות שכלל לא סימפטיים, אבל גאריאי מצליחה להוציא מהצופה הזדהות איתה, גם כשהיא רחוקה מלהיות דמות טובה או מוסרית.

אני במיוחד מתעניינת בסדרה בגלל שהיא ממוקמת ב- 1874, בדיוק בטווח הזמן שמתרחש הקומיקס שלי ואני מקבלת ממנו הרבה רעיונות לעיצוב תלבושות ועיצוב פנים. שחקנים מוכרים מסדרות/סרטים בריטיים גם מופעים בתפקידי משנה- מארק גאטיס מ"שרלוק" ושירלי הנדרסון, מבערך כמעט כל סרט של מייק לי. הסדרה מעניינת אם כי הבימוי קצת נכנע לגימיקים כדי להמחיש מצבי תודעה מעורערים אלו ואחרים.

ובניגוד ל"עלה הארגמן", ב"טנגו אחרון בהאליפקס" תוכלו בכייף לצפות יחד עם ההורים או אפילו הסבים (אלא אם הם הומפוביים מכיוון שאחת הדמוית היא לסבית) . שני זקנים מבינים שהחמיצו הזדמנות להיות יחד אחרי שהנכדים שלהם מפגישים אותם בפייסבוק, והרומן שניצת מחדש מביא הרבה בלאגן כייפי לשני המשפחות שלהם. טראנס סטאמפ עדיין גבר נאה מאוד, ואנה ריד גם עושה עבודה יפה כעזר כנגדו. הקושי היחיד יכול לנבוע מהבנת המבטא המקומי ליורשייר.

ולסיום סדרה שהתגובה העיקרית שלי אליה היא WTF . ריקי ג'רוויס הוא גאון קומי, ואני מעריצה של "המשרד" ו"ניצבים", אבל ייתכן שב"דרק" הוא עבר מבחינתי את הגבול. איך לעזעזל הסדרה הזו קיבלה אישור מהבי בי סי, גם אם ג'רוויס הוא כוכב ענק ופופולרי, נבצר מבינתי. כהרגלו ג'רוויס עובר את גבולות הפולטקלי קורקט, הפעם כצעיר בעל מוגבלות שכלית החי בבית אבות. עכשיו אם יש משהו שאסור אסור אסור לעשות הוא לצחוק על מוגבלות  שכלית, ובצפייה קרובה אכן עולה שהסדרה אף פעם לא צוחקת על גיבורה, דרק, אלא יותר על הסיטואציות אלניהן הוא נקלע. מי שכן צוחקים עליו אלה שני חבריו המוזרים, אחד חולה סקס והשני אנטיפת (קרל פלינקנטון, כמובן). בשקלול סופי בין השורות מסתתרת הרבה חמלה ואמפטיה כלפי הדמוית הלא סקסיות שלו בעליל, שבד"ך אינן זוכות לייצוג כל כך מרכזי כלל בטלויזיה- אוכלוסיית הזקנים ומי שמטפל בהם.  ועדיין יש משהו שגורם לי לנוע בחוסר נוחות כשאני רואה אדם משחק אדם אחר מוגבל בקומדיה.

אם כבר בקומדיות עסקינן, אז בוא נדון קצת בקומדיה הצבאית "אנליסטיד" אליה הגעתי בעקבות המלצתה של פפילון. 

קודם כל אודה מראש שיש סוג של הומור אמריקני שאני לא מתחברת אליו. "משפחה בהפרעה" - בתור דוגמה. אפילו שלכאורה אני מה זה הייתי אמורה להתלהב מהסדרה הזאת שקצת מזכירה את ווס אנדרוסון על סטריאודים. גם מ"קמינוטי", ש"אנליסטיד" מאוד מזכירה לי אותה לא עברה אצלי מעבר לעונה הראשונה. לא המשכתי עם פארקס אנד רקריאשיין מעבר לפרק הראשון. 

אז קודם כל אגיד שבניגוד לצפייה שלי, אנליסטיד לא באמת צוחק על הצבא. זו עוד באדי קומדי על קבוצה של פריקים וגיקים שלומדים יחד להפוך ליחידה חברתית מגובשת. האמת- אנחנו עושים את זה הרבה יותר טוב. לא מגרד את קצה הזרת של "גבעת חלפון" "מ.ק. 22". האמריקנים פשוט פטריוטים מדי מכדי לצחוק על הצבא שלהם כמו שצריך. בעצם, המכנה המשותף לקודמיות צבאיות מוצלחות, מהחייל האמיץ שוייק ועד ימינו, הם שהן מבוססות על ההבנה שהמערכת הצבאית היא לחלוטין לא הגיונית ושכדי להצליח במערכת הזאת כדאי אוטומטית להוריד כמה שיותר מהר את האיו קיו. ולמרות הרקע של "חיחיחי בואו נצחוק על הג'ובניקים הפדלאות" שעובר בסדרה אין פה באמת את הממד הזה בה. אז השורה התחתונה עבורי זה "חביב, אבל ממש לא צפיית חובה". 

ונעבור משם לסדרה שהיא כל כך גרועה שהיא כייפית לאללה לצפייה. כמה מפתיע שגם היא של פוקס. 

מדובר בסליפי הולו, הנסיון האחרון ליצור דרמת אימה על טבעית. התוצאה בעיקר מזכירה לי את "מכושפות"- העלילה מופרכת לחלוטין, הדמויות לא ממש מפחידות אבל הדינמיקה בין הדמויות הראשיות הופכת את הצפייה לשווה. לטובת הסדרה נציין כי הדמות הראשית היא של אישה שחורה, מחזה די נדיר בעולם הטלוויזיה, ואפילו הבוס שלה שחור (ווהו יותר משחור אחד חשוב זה כבר כמעט מוגזם). הסדרה מבוססת על ,סליפי הולו, בערך כמו ש"פרוזן" מבוסס על "מלכת השלג (לעיבוד מודרני שיותר קרוב לרוח המקור מומלצת הגרסא של טים רטון). 

אז הכירו את הגילטי פלז'ר האחרונה שלי, תחליף ראוי לכל הדעות ל "Ever After ". אגב בפרק האחרון שציפיתי בו גנבו את עיצוב הדמות של המפלצת ישר מ"המבוך של פאן" -אחד מסרטי המופת אבר, כך שלפחות האחראים על הסדרה יודעים ממי לגנוב. 

ודבר אחרון- כמו רבים אחרים, אני לא יודעת עוד כמה זמן הפלטפורמה הזו תשרוד. אם כי המאבק יפה וראוי בעיני, אני אישית קצת סקפטית לגבי היכולת להביא לתוצאות בחיים האמיתיים. בכל מקרה, אני מקווה שפתרון יימצא, ואם לא שתבואו איתי לאכסניה החדשה של הבלוג שאפתח אם לא תהיה לי ברירה אחרת.