חשבתי שהרבה זמן לא כתבתי פה ביקורת קומיקס כמו שצריך.  לאחרונה קראתי את ספרו של הארווי פיקאר ז"ל והת'ר רוברטסון "מקדוניה", מה שהזכיר לי מאוד את הספר שרכשתי לפני כשנה "ירושלים" של גי דליל (כותבים את זה Guy Delisle אבל הוא קנדי צרפתי ולכן אומרים את זה שונה). שני הספרים שייכים לז'אנר שהולך ונהיה פופלרית, שאפשר לקורא לו "ג'ורנליזם קומיקס"  במהלכו בחור/ה נאיבי/ת פחות או יותר מהמערב יגיע לחור (ויסלחו לי הקוראים מראש, אני הירושלמית הכי לוקאל פטריוטית בעולם אבל בהקשר של הספר הזה המילה חור מתאימה) ממדינה מתפתחת/עולם שלישי וינסה להבין את המציאות המסובכת אליו הוא נקלע. בתוך הז'אנר הזה יש מקום די נרחב לעיתונאות שמסקרת סכסוכים, וכמובן שהסכסוך הישראלי-פלסטיני קיבל הרבה צומי בזכות הספרים של ג'ו סאקו "פלשתין" ו"רשמים מעזה", או המלחמה באפגניסטאן בקומיקס הצרפתי "הצלם: רופאים ללא גבולות באפגניסטאן".

האמת היא שלטעמי סאקו יצא קצת יותר מדי פרו-פלסטיני בראיונות שקראתי איתו, כך שעד כה לא טרחתי לקורא את הספרים שלו. יכול להיות שהרושם שלי מוטעה , אבל לבנתיים אין לי מה להגיד עליו מעבר לכך שהוא הכי מוכר בתחום.

אז לעניינו:

הספר מקדוניה עוסק בסטודנטית ללימודי שלום, שויכוח בינה למרצה במדעי המדינה שולח אותה למקדוניה, לבדיקה כיצד מערכת המשפט פועלת כגורם מפשר בסכסוך בין שני הקבוצות האתניות השונות במדינה. הטענה שלה היא שאנשים לא מתעניינים במקרים שבהם מלחמות נמנעות בדקה ה-90, כמו במקדוניה, אלא רק במקומות בהן פרצו מלחמות, ושדווקא יש מה ללמוד מכך. 

הספר מתחלק ל 2 תמות- האחת מוקדש לתיאור המסעות של הת'ר והאנשים  בהם היא נתקלת, שהוא לא שונה מהותית מכל תיאור תיירותי שאני ואתה חווית. אנקדוטות מהסוג שבו הת'ר מגלה שקבב הוא לא שווארמה (אף פעם לא הצלחתי להבין כיצד המערב בילבל בין המותגים השונים), שגברים בטוריקה מטרידים מינית תיירות (ובכלל המרחב הבלקני לא יוצא בטוח במיוחד לנשים מבחינת נורמות) ושאנשים במקדוניה מסבירי פנים באופן כללי. 

התמה השניה כוללת הסברים מפורטים על המלחמה הבלקנית של 92-95 ומה שקרה לאחריה. האמת היא שאני זוכרת במטושטש את הארועים שקרו בזמן אמת, וגם מאוחר יותר קראתי את יומן המסע של בנימין שבילי "הירידה מן הצלב" שנערך במרחב הזה אבל יותר מתמקד בבוסניה/סרביה/קרואטיה כך שאיני בורה לחלוטין בנושא אבל עדיין די חידש לי.  

כצפוי, יש יותר מדי מה שנקרא "אינפו-דאמפ" מבחינת המידע הפוליטי/מדיני על האזור, ולא מספיק מהחוויה של המסע, אבל אני עדיין חושבת שכדאי לנו, ובמיוחד לנו הישראלים לקרוא את הספר. ישראל לעיתים רבות מושוות בין דרום אפריקה אבל אני חושבת שההשוואה למקדוניה הרבה יותר "נכונה", אם כי אני נגד השוואות כאלה בכללי. ככל שקראתי את הספר התרשמתי עד כמה ישנן הקבלות בין הסיטואציות שם ופה. גם פה וגם שם, ישנו מיעוט של כ 20% של מוסלמים (ששם נקראים אלבנים/בוסנים). גם פה וגם שם, ישנן קבוצות של קיצונים שביצעו מעשי טרור הדדיים באנשי הקבוצה האתנית השניה- הצבא המקדוני הפציץ כפרים של תושבי המיעוט ה"אלבניים" שפגעו גם באזרחים, ואילו קבוצת בדלנים אלבנים פגעה באזרחים נוצרים. אזרחית נוצריה שגרה בעיר מעורבת מסבירה לתיירת שאין כל חיכוך בין שני הקבוצות האתניות למרות שהם גרים זה לצד זה, בדיוק כמו בירושלים בה גדלתי, ועוד. 

אבל ההבדל העיקרי הוא שמקדוניה היא מדינה ענייה ונחשלת, ולכן הרבה יותר מושפעת מלחצי הקהילה הבינ"ל, ואותה קהילה בינ"ל (במסגרת הסכמי דייטון) התערבה בצורה חכמה יחסית במקדוניה כגורם מפשר בין שני הקבוצות, והכריחה אותם להסתדר אחד עם השני. אז נכון, עדיין יש הרבה בעיות בהסדר הנוכחי. אבל ממקדוניה נחסכה מלחמת אזרחים עקובה מדם, וזהו הישג שאי אפשר לזלזל בו. ההתערבות הזו, שאותה הת'ר באה לחקור, כוללת הקמת מוסד לגישור, הוא מוסד האומבודסמן (והעובדה שאין מילה כזו בעברית - בבדיקה עלה תרגום של "נציב תלונות ציבור" שזה קרוב אבל לא מדויק) שנועד לבדוק סכסוכים בין הקהילות האתניות של מקדוניה. המוסד הזה נשמע לי כמו רעיון ממש טוב שאנחנו צריכים בדחיפות בארצנו הקטנטונית, קיום מוסד כזה יכול לשקם במידה ניכרת את חוסר האמון שרוב אוכלוסיית המיעוטים חשה כלפי המוסדות הממשלתיים, ויהיה פי אלף יותר יעיל מקמפיין פרסום פלצני לשוויון הזדמנוית בעבודה. אבל כרגיל בארץ אוהבים לדבר ולא לבצע, כך שרק בחלומנו הוורודים ביותר שלנו נראה את הממשלה שלנו מנסה לפתור בעיות בצורה חכמה במקום לפזר הצהרות ללא גיבוי. 

עוד דבר מקסים שקיבל סיקור בספר הינו אמן שיזם קמפיין נגד אלימות בחוצות הערים. הנה דף מהספר שמראה ראיון איתו. אני די מזדהה עם מה שהוא אמר בראיון. 

אחד התובנות היפות בספר הינו ההבנה שהת'ר מקבלת שאי אפשר למסגר אנשים בקלות בהתאם להנחות מראש שהיא באה אליהם. האמן למשל הינו מוסלמי ממוצא אלבני, אך הוא כלל אינו דובר אלבנית, אלא מקדונית וטורקית. וכאן כמובן רואים שהוא חילוני, ושותה אלכהול. לפני הנסיעה הרבה אנשים באים בדעות שליליות לגבי מקומות שאליהם היא רוצה לבקר, כמו כל הנוצרים המקדונים אומרים לה שמסוכן לבקר ברובע המוסלמי בעיר (לא בשונה מדעה של ירושלמי ממערב העיר על מזרח העיר) אבל בפועל המקום נעים לביקור ואינו שונה משאר העיר. 

כך שלמרות מגבלויתיו של הספר -ריבוי מידע, קצת יותר מדי "ראשים מדברים" ופחות מדי אקשן אני הייתי ממליצה אותו. ובאותה הזדמנות אציין של"ירושלים"  של דליל יש אחלה בלוג שזמין אונליין, עם הרבה רישומים ואנקדוטות שלא נכנסו לספר וממש שווה הצצה. ושוב, למרות שלספר של דליל לוקה בכמה אי הבנות בסיסיות של ההבדל בין מערב י-ם ומזרחה, ההבדל בין ערבים בעלי אזרחות ישראלית, פלסטינים בעלי תושבות ופלסטינאים ללא מעמד (אם כי להיות פייר הרבה ישראלים גם לא מודעים לשיטת הקאסטות הישראלית) ושאר נושאים הקושרים לסכסוך הערבי ישראלי שאדם יכול לברר אותם די בקלות בעזרת גוגל, הנאיביות שלו והמבט הרענן, שהן במידה מסוימת חיסרון הינן גם יתרון ביצירת פרספקטיבה די משעושעת על האבסורדים הקטנים שהן נגזרות של ה"מצב". 

בכלל, אני חושבת שדרך קומיקס אפשר להנגיש נושאים "כבדים" ו"משעממים" בצורה די טובה. חבל שבתיכון במקום לבקש להביא עיתונים העוסקים באקטואליה ל"שעת מחנך" לא מבקשים מהילדים להביא קומיקס- אני בטוחה שהדיונים שספר כמו "מקדוניה" בתרגום לעברית היה מצליח לעורר הינם הרבה יותר מעניינים מאלו שהגזירים של ידיעות או מעריב מביאים בדר"ך.