לבקשת אבו אלמוג אני ממשיכה עם השרביט של נושא הכתיבה הפעם הראשונה.

אז התלבטתי וחפרתי, ואז חשבתי לכתוב על הפעם הראשונה שמישהו אמר לי שאני מוכשרת במשהו, ולגבי ההשפעה של האמירה הזאת על מי שאני היום.

אז ככה: בכיתה ו' כשהייתי בערך בת 11-12, במהלך שיעור אמנות ציירתי אורווה עם סוסים. אני זוכרת שהמורה לאמנות, אישה מקסימה בשם קלודי שהיתה גם עולה חדשה צרפתיה, פננה אלי ושאלה אותי אם יעניין אותי ללכת לחוג אמנות. אני לא זוכרת בדיוק מה היא אמרה, כי אחר כך שוחחתי עם אמא שלי שקלודי פנתה אליה כנראה ביום הורים, וקלודי אמרה לה שאני מוכשרת באמנות ושכדאי לשלוח אותי לחוג נוער שוחר באמנות במוזיאון ישראל, כדי שאקבל שיעורים ברמה יותר גבוהה.

עכשיו זה לא כאילו שעד לאותה נקודה הייתי תלמידה בעלת הישגים נמוכים ואף פעם לא קיבלתי מחמאות בבית ספר. להפך, הייתי תלמידה חננה עם ממוצע טוב. אבל את התווית של מחוננת קיבלתי בגיל כל כך מוקדם, שלקחתי אותה כמובן מאליו. אם כשאת כבר בגיל 7 עוברת אבחון והולכת מאז לבית ספר מיוחד פעם בשבוע, זה לא כזה שוס להיות מחונן. כלומר, ידעתי שאני מחוננת כמו שידעתי שיש לי עיניים כחולות- שזו תכונה שיש לקצת אנשים ולא קיימת לרוב ושלא עשיתי מאמץ מיוחד כדי לזכות בתכונה זו. יותר גרוע, אחת הסיבות לחוסר הפופלריות המובהקת שלי היתה העובדה שאני אוהבת ללמוד, ועם השנים למדתי להצניע זאת בנסיון נואש לשקם את המעמד החברתי שלי. הציור לעומת זאת, היה סיפור אחר. אמא שלי בעצמה הודתה שהיא מעולם לא ייחסה לעובדה שאני מציירת כל הזמן כדבר מיוחד. להפך, קראו לזה קשקוש, ובמקרה הטוב התעלמו ובמקרה הרע הייתי מקבלת חזרה מחברות עם הערות אדומות של המורותים שהמחברות שלי מבולגנות ולהפסיק עם הקשקושים בשוליים. יש לציין כי מעולם לא הפסקתי לצייר בשולי דפים עליהם אני כותבת, עד היום כך שהערות האלה היו די בזבוז של זמן. זה לא אומר שאסרו עלי לצייר לגמרי- כמו כל הילדים השתתפתי בפעילויות יצירה ואמנות, אבל האמנות  נתפסה כדבר חביב אבל לא מזיק, שמקומו בזמן ומקום מאוד ספציפיים שלא מתערבב עם שאר הפעילויות. 

כך שזו הפעם הראשונה שמישהו שם לב למשהו שעשיתי, וגרם לי לשנות את הפרספקטיבה עליו. את לא סתם מקשקשת, אמרה לי קלודי, את אמנית. היא האדם הראשון שנתקלתי בו שתמך בי במובן שהיא גרמה למשהו שאם היא לא היתה יוזמת אותו לקרות הוא לא היה קורה, כי ההורים שלי לא היתה מוציאים כסף על חוג יקר לאמנות מיזומתם סתם ככה. והדבר הזה התחיל כדור שלג שהתגלגל לכך שהלכתי לתיכון לאמנויות, ולאחר השחרור הלכתי ללימודי עיצוב גרפי. כך שבדרך מאוד עקיפה, חלק נכבד מחיי הוקדש ללימודי אמנות ולעיסוק ביצירה בזכות קלודי.

בחיים שלי נתקלתי בהרבה אנשים שניסו לפגוע בי, שניסו לעשות אותי קטנה ושקופה. אבל גם נתקלתי באנשים שהרימו אותי מעלה- במפקד שחפף אותי לתפקיד שאמר לי שיש לי פוטנציאל, בבוס שהחמיא לי על פרויקט. וזו היתה הפעם הראשונה שזה קרה, וגם כשקשה לי אני נזכרת שיש גם אנשים טובים באמצע הדרך, שיעזרו לך סתם ככה, כי הם רוצים.

לגבי העברת השרביט- אני לא לגמרי בטוחה מי מקוראי כבר כתב את הרשומה ומי לא. אז למי שאני כן זוכרת- כמו גלית חתן אני מעבירה את השרביט הלאה. ואם עדיין לא כתבתם ובא לכם, אז תגידו שזה ממני.