הקדמונת קצרה- נעלמתי כי התחלתי עבודה חדשה (הרביעית במספר מתחילת השנה העברית). העבודה היא הטובה עד כה ממה שיצא לי לעשות- מבחינת תפקיד שמתאים לי, אווירה ובוסים מפרגנים, וגם בשכר. הקאטץ' היחידי הוא שהיא לא בירושלים כך שאני מבזבזת זמן ניכר על נסיעות, ולכן יש לי פחות כוחות כשאני חוזרת הביתה.

וגם הפוסט הזה די מעמיק כך שלקח לי יותר זמן מהרגיל לכתוב אותו. 

*אזהרת ספילרים- למי שלא רואה את הסדרה ולא מעניין שיהרוס לו אז לא לקרוא את הפוסט הזה. *

וזה כמובן, מוקדש לך אבו אלמוג, מכיוון ששכנעת אותי לצפות בסדרה. 

כרגיל אני מצטרפת לטרנד כשהוא כבר גווע, וצופה ב"בלש אמיתי". עכשיו הסדרה הזו, בניגוד ל"הסמויה" נגיד (שבהרבה מובנים מאוד דומה לה) לא סומכת על הצופים שיסיקו את המסקנות שלהם לבד, ושותלת להם את המסרים באמצעות וויס אובר של שני גיבורי הסדרה- ראסט  קול ומרטי הארט- בחצי הראשון של הסדרה. עכשיו, מבחינת זמן מסך ראסט ומרטי מקבלים כמעט זמן שווה- ולפיכך לכאורה הנרטיבים שלהם, שלרוב משלימים אחד את השני ולעיתים סותרים או מגלים דברים שהם לא מספרים האחד לשני- מוצגים בצורה שווה בפני הצופה. אבל בפועל, ההפך הוא הנכון. הנרטיב של ראסט מקבל קדימות בולטת לעומת זו של מרטי, ורמת האינטלגנציה והאינטואציה שראסט מפגין לעומת הבינוניות שמרטי מראה (רוב הזמן אם לא מחשיבים את העובדה שבסוף מארטי מוצא רמז חשוב לזהות הרוצח) הופכת את הדיון בינהם לממש לא כוחות. מרטי הוא איש פשוט למדי, ובתור שכזה הוא גם צבוע וחסר מודעות עצמית, כך שהצופים מוצאים את עצמם לרוב ב"צד" של ראסט, ומהנהנים בהסכמה לנוכח הזרם הבלתי פוסק של ציניות וניהליזם שהוא מנפק. 

העובדה הזאת, שהופכת את הסדרה למדכאת במיוחד, היא די מתסכלת עבורי. כי לדמות של מרטי אין את הכישורים האינטלקטואלים לענות בחזרה בצורה מספקת לטענות שראסט מעלה, ולרוב הדיונים בינהם או מסתיימים בכך שמרטי זורק לאוויר איזושהי קלישאה נדושה שראסט מסוגל להפריך בקלות, או שהוא פשוט מבקש מראסט לסתום את הפה, ובכך מראה שאין לו את הכלים להתמודד עם הטענות. אבל אם אני הייתי שם, הייתי מסוגלת לענות לראסט. ואני חושבת ש"מגיע" לראסט ולצופים תשובה שמניחה את הדעת, ולא את זו שיוצרי הסדרה סיפקו בסוף הסדרה, שתרמה בין השאר לחוסר הסיפוק ממנה. 

ברוח פסח שעבר עלינו לפני כמה חודשים, אגיד שדמותו של ראסט מאוד מזכירה לי את הבן הרשע בסיפור ארבעת הבנים. כמו הבן הרשע, ראסט מפקפק בנחיצותם של כל הטקסים והקודים החברתיים שאנשים מבצעים כדי להקנות לחייהם משמעות. "מהי העבודה הזו לכם?" היא שאלה שמתמצת מאוד יפה את ראיית העולם של ראסט. אבל ההגדה גם נותנת לנו תשובה לשאלה זו. ברשותכם, אספק את התשובה שלי. 

אבל לפני שנכנס לתשובה, בוא נעמיק קצת בשאלה. הנה רגע בסדרה בסופו של הפרק השלישי "חדר נעול" שבו ראסט קול נכנס לתפיסה הפילוספית שלו של הבניית האישיות במציאות במודרנית. (מצטערת ההטמעה מושבתת כך שתאלצו לצפות בו בדף נפרד. הרגע אליו אני מתייחסת הוא בין דקה 1 ל- 3 בערך). 

קול מציג כאן סוג של משל, המדבר על אדם הנמצא בחדר נעול וחולם חלום. יש דמיון במשל זה, ולא במקרה לעניות דעתי למשל המערה המפורסם של אפלטון. בשניהם המציאות הנחוות היא "לא אמיתית" ומתווכת. המשל הזה הוא חלק מתמה המופיעה לאורך אותו פרק, שעוסק בעצמי כסיפור מלאכותי, וגם בחוסר היכולת של אדם להבין את המציאות של אדם אחר- כאשר ראסט מביט בצילומי הנערות המתות, הוא בונה לעצמו סיפור על כך שהן שמחות שהן מתות, סיפור שמאשרר את תפיסת העולם הניהליטית שלו. במקום אחר שואל הארט שהוא מדוע זקן אחד שמר קופסה ובה החפצים של נכדתו המתה גם כמעט עשור לאחר מותה. לכאורה, מחווה חסרת טעם. קול חוזר ואומר שאין עצמי אוטנתי, שהכל שקרי. הדברים האלה די תואמים תיאוריות שכיום אופנתיות בפילוסופיה הפוסטמודרנית- רעיונות הקשורות במושג הפאסטיש אותו טבע וולטר בנימין או מושג הסימולקרה שאותו שיכלל סלבוי ז'יז'ק.  אבל מה שעבורי מובן בין השורות, הוא שחלק מן הכאב שראסט חווה, הכאב שמוביל אותו לעבר הרס עצמי וניהליזם, הוא כאב שנובע מחוסר היכולת שלו להתמודד עם חיים בעולם פוסט מודרני. ראסט הוא למעשה רומנטיקן בן המאה ה- 19, הזקוק לאותה אידאה אפלטונית אמיתית, וכאשר הוא אינו מוצא אותה הדבר מוביל לערעור מוסרי וקיומי. 

אבל למעשה הגישה של ראסט אינה חדשנית במיוחד. ניתן למצוא זרעים שלה בפילוסופיה הניטשאנית, במיוחד בקריאתו שאלוהים הינו מת. יש לציין, כי אני לא היחידה ששמה לב לדמיון בין ניטשה לקול - הנה כתבה מורחבת בנושא באנגלית. וגם בגישה הניטשאנית ניתן למצוא את המקור לניהליזם של ראסט, מכיוון שניטשה היה ניהליסט, אבל בניטשה גם יש את נקודת ההתחלה לכיוון מענה לאותו ניהליזם , מכיוון שניטשה נחשב גם כאקזיסטנציאליסט הראשון - והאקזיסטיאליסטים פיתחו כמה רעיונות איך להתמודד עם החור השחור הזה, או כדברי הטוקבקיסט בכתבה הזו העוסקת בראיית השחורות של "בלש אמיתי" - how we are able to get through the day without ending up under our beds in the fetal position.   (דרך אגב, אם אתם מעוניינים, מצאתי פה ניתוח פילסופי של דבריו של ראסט קול שלוקחות את הנושא מזווית קצת אחרת- בעל הדוקטורט בפילוסופיה שדן פה בדבריו של ראסט התמקד יותר בטענה של ראסט שהתודעה של האנושות כולאת אותה בלופ שאי אפשר לצאת ממנו, בדת כממ לשוני ועוד שאר רעיונות פילוספיים.

בוא נבוא מנקודת הנחה שהנתונים שראסט מציג הינם נכונים לחלוטין. הכל חסר משמעות, הכל מלאכותי, הדת היא אופיום להמונים והאהבה היא אשליה אחת גדולה. הבעיה היא לא בהצגת הנתונים אלא במסקנה של מה לעשות עם זה. האם אתה מתייאש ומחליט שלא בא לך להיות מהפרויקט הזה של המין האנושי, או האם דווקא מתוך ראיית העולם הפסימית הזו אתה מפתח פילוסופיה שמאפשרת לך לחיות בכל זאת. 

על קצה המזלג, אגיד שהפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית טוענת שאם הכל חסר משמעות, עליך לצקת משמעות במעשיך. ונכון, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו הינם לא אמיתיים. בגלל המגבלות שהשפה מחילה עלינו, כמו שוויטגינשטיין וחומסקי הצליחו להוכיח. בגלל שהם סובייקטיביים ופגומים ומלאי סתירות עצמיות. אבל עצם העובדה שהם אינם אמיתיים לא הופכת אותם אוטומטית לשקריים. הם הינם אמיתות חלקיות, ולהשלים עם המוגבלות המהותית שלהם הינו להשלים עם המציאות. החפצים שהזקן שומר מספרים לו סיפור, ולכן הוא שומר אותם. המחווה שלו אינה חסרת משמעות או ערך.  הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הינם חשובים, מכיוון שהם מעצבים את התודעה שלנו. הדרך של ראסט (לפני ההתגלות בפרק האחרון) במיסמוס את אותם סיפורים היא דרך שטועה בהבנת המצב האנושי.

לא רק זאת, אלא שבאותה סצנת סיום של הסדרה (שנמצאת שוב בקישור שלא ניתן לערוך בה הטמעה) נרמז שהמסגור של איך שאתה מספר לעצמך את החיים שלך מעניק לך תקווה. בסצנה זו (בין דקה 2 ל 4.5) ראסט מדבר על חווית התגלות שהיתה לו כשהיה תלוי בין החיים למוות, התגלות שעירערה את התפיסות שלו. אך למרות מה שאנו מצפים, הידיעה שאהבה ואושר תמידי מחכים לו בעולם הבא רק מובילה לייאוש שלו מן העולם הזה. רק כאשר מרטי מזכיר לו שהוא פעם היה מספר לעצמו סיפורים על הכוכבים, הוא מוצא דרך להפוך את ההתגלות הזו לסיבה לאופטימיות. כך שהסיפור על הכוכבים הופך למטפורה על ההתגברות של האור כנגד החושך- וזה מה שמעניק לראסט נחמה, לא רק הידיעה שהוא טעה. ובכלל, יש משהו מניפולטיבי בהארה הדתית של ראט, שגורם לי דווקא להעדיף את הסיפור של מרטי בסצנה זו. ניתוח נוסף של סצנה זו והמשמעות הפלוסופיות שלה אפשר למצוא אצל הניו יורק טיימס.  

כשנחשפתי לראשונה בגיל התיכון לאקזיסנציאליזם (בשיעור מחשבת ישראל על מאמרו של הרב סולוביצ'יק המתדיין בעקידה על פי קירקוגר, למקרה שתהיתם) הצלחתי להרגיש שזו פילוסופה שנותת כלים להתמודדות עם המציאות כפי שקול מתאר אותה. גם כשלא לגמרי הבנתי מה שאני קוראת, מצאתי בחוסר הפשרנות שלה משהו מנחם. זו לא פילוספיה שמתאימה למי שרוצה להאמין בייקום שהוא נדיב ומסודר בהתאם לצרכיו. אבל עבור מי שמראש נוטה להאמין שהייקום אכזר והקיום בו סזיפי, הידיעה שהאבסורד מובנה בתוכו היא ידיעה שמראש גורמת להנמכת ציפויות, ולהכרה במוגבלות שלך כאדם להתמודד עם המציאות. גם אם מכניסים את המצב הפוסטמודרני לעניין, לא חייבים לצאת עם מסקנה פסימית דווקא. נכון, ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מדבר וולטר בנימין על הסכנות שבמצב שבו דברים מאבדים ממשמעותם, מאבדים מה"אורה האוטנטיתית" שלהם (אותו אובדן שמכאיב כל כך לקול) אבל הוא גם מדבר על פוטנציאל נפיץ וחתרני לתרבות משועתקת, או כפי שאותו וויקידפד ניסח זאת "הפתרון שמציב בנימין... כלומר, שימוש באמנות כדי לעורר את החושים, כדי שתשמש כקליע ותהפוך את הצופה לאדם חושב".

כל כך הרבה יצירות ספרותיות שקראתי עוסקות בכוחם של סיפורים (ובכלל זה הסיפור ההיסטורי), בכוח שלהם לתת משמעות וקונטקסט לחיים. טרי פראטצ'ט, ניל גיימן, מייק קארי, אקו אומברטו, סלמאן רושדי... הרשימה ארוכה ואין לי פה מקום או זמן לפרט בדיוק כיצד הם עושים זאת. אבל בוא נגיד שיש דרך לצאת מהחור השחור של הניהליזם, יש תקווה, גם אם היא קלושה וטנטיבית. אין צורך בהארה ניסית, בהבנה שיש חיים לאחר המוות שלאחרם תוקפו באהבה. התגלוית הן נחמדות, אבל רובנו לא נזכה להן. רובנו צריכים למצוא משמעות בדרכים יותר קשות, יותר עקלקלות ופחות חד משמעיות. ובאמצעות הקשבה לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו ועל עצמנו, הסיפורים שאחרים מספרים לנו, אנו יכולים למצוא דרך להקל על הכאב של הקיום האנושי. למעשה, העיסוק בנרטיב ההוא זה שהופך את הז'אנר הבלשי לאהוב במיוחד על הצופים- כפי שמרטי אומר "You know the job you're looking for narrative,Interrogate witnesses, parse a little evidence, establish a timeline, build a story, day after day." וזה מה שכלמעשה כולנו עושים- בונים סיפור, יום אחר יום. 

נ.ב. הרוב הגדול מן הרעיונות כאן מגיע משיעור של לוסקי באמנות פוסטמודרנית, ומהעבודה שהגשתי לו בנושא "וולטר בנימין ותפיסת הזמן הניטשאנית"  (תפיסת זמן שאגב גם מאוזכרת בסדרה בדיון על כך שזמן הינו מעגל שטוח). סתם שתדעו. תמיד ידעתי שיבוא הזמן והחפירות על דיונונוס ואפולו ישתלמו לי יום אחד. ואם שלל הקישורים האלה לא הספיקו לכם, הנה כתבה שמדברת על האלמנט של קול ומרטי כמספרי סיפורים, אבל מזווית שבאה מכיוון הקשר לספרות האימה של ה.פ. לאבקראפט. 

לסיכום, שיר שמדבר בדיוק על הנושא הזה של סיפורים ועיצוב התודעה, גם אם הוא לוקח את זה קצת למקום של סכסוך זוגי. כדאי להקשיב עד הסוף.