אני לא חושבת שאתם זקוקים לי להמלצתי ל"אפס ביחסי אנוש" כי שמו כבר הולך לפניו. יש פה ביקורת מעולה של דודבני, שאני מסכימה עם 90% מהנאמר בה, או זו של עין הדג, שמציין שבטוח נתקלתם בטיפוסים מהסרט במהלך שירוכם הצבאי ולכן זה כל כך כיף לצפות בו  (זה בהחלט נכון לגבי, מכיוון שאחת המש"קיות ששירתה איתי לא הפסיקה לדבר על כך שהיא אמורה להיות בכלל בקריה, והשניה היתה אוקראינית בלונדינית קשוחה  שהייתה נוטה ל- TMI בנוגע לחיי המין שלה) . אבל כן באתי לספר פה על משהו ששמתי לב - על הפער שקיים בין הביקורות בארץ לביקורות בחו"ל ולגבי מה התפספס עבור הקהל הלא ישראלי בהבנת הסרט, כנראה בגלל דעות קדומות וחוסר ההכרות עם המציאות הישראלית.

אחד הטענות שחוזרות ונשנות בנוגע ל"אפס ביחסי אנוש", במיוחד בביקורות מחו"ל כמו זו, הוא שהסרט מנותק מהקשר פוליטי. כלומר שציפיות לראות אלמנטים עליליתים דומים לדוקומנטרי (המעולה כשלעצמו) "לראות אם אני מחייכת" בסרט לא התממשו. אין ב"אפס ביחסי אנוש, ייסורים נפשיים בשל אקיבוש למנגינת ליבם של המבקרים בחו"ל. אבל החיילות הקרביות והסמי קרביות של "לראות אם אני מחייכת" אינן מייצגות את חויית הצבא הממוצעת של הישראלית. רוב הנשים בצבא הישראלי אינן חוות מפגש ישיר עם המציאות של הכיבוש. הן למעשה ג'ובנקיות שמשרתות בבסיסים בתוך ישראל, בתפקידים פקידותיים (או כמוני, מול המחשב  אבל לא בהכרח פקידות) או בתפקידים הדרכתיים. הבעיה היא שאנשים בחו"ל פשוט לא קולטים את המציאות הזו ומשום מה חושבים שכל החיילות הישראליות קרביות, למרות שמחקר של מרכז המידע של הכנסת מציין שנכון ל 2013 רק 2.6% מהנשים הן לוחמות- שזה יותר מכפול משנתיים קודם לכן!

ישראל היא אנומליה ברמה עולמית בנוגע לצבא שלה בגלל חובת הגיוס לנשים. כתוצאה מכך, הישראלית המכסאחת היא סטריוטיפ שמופיע שוב ושוב בתרבות פופלרית אמריקנית . זה מופיע בקומדיה של אדם סנדלר, זה בשני קומיקסים שקראתי - Y the last man ו- Cairo , בהופעת האורח של מילי אביטל ב"חברים" ועוד מליון מקומות אחרים. אגב, ביצירות עם נטייה סמולנית- שני הקומיקסים מוצגת הלוחמת הישראלית כפוסט טראומטית, וספציפית בקהיר היא מתאהבת במבריח בדואי ובעקבות זאת מחליפה דיסקט. כתוצאה מהמיסקונספציה הזו של מה חיילות עושות בכלל בצה"ל אני כל הזמן נתקלת בשאלות מטופשות בנוגע לשירות הצבאי שלי מאנשים בחו"ל. לדוגמא: במהלך ארוע משפחתי לא הצלחתי לגרום לקבוצה של ג'ואיש פריננסיות אנגליות להבין שקרבי זו לא משאת נפשן של רוב הנשים הישראליות, ושיש סיכוי טוב שהערסיות שמגיעות לשם יאכלו אותן בלי מלח, ובכלל שהסיכוי שהן ישובצו לקרבי אם יחליטו לעלות ולהתגייס (אחת טענה שזה החלום שלה) נמוך מים המלח. ואם זה המצב בקהילה היהודית הבריטית, שיחסית מכירה את ישראל, תחשבו עד כמה מנותקים מהמציאות רוב האנשים בעולם המכירים את ישראל רק מדיווחים על אלימות הדדית ביננו לפלסטינים. 

המבקרים בחו"ל כאמור טועים בעיני כשהם טוענים ש"אפס ביחסי אנוש" אינו סרט פוליטי. הם טועים קודם כל כי הסרט משקף נאמנה את המצב בצה"ל ובחברה הישראלית עצמה, מכיוון שמרבית הישראלים הצליחו לנתק במחשבתם במעין תרגיל ג'ודו מנטלי הכחשתי את הקשר בין השירות בצבא לדיכוי הפלסטינים, כפי שהתגובות מימין ומשמאל למכתב הסרבנים האחרון מצביעות. אבל הם טועים גם מהבחינה האחרת, מכיוון שעצם העובדה שאין התייחסות לפלסטינאים בסרט היא הצהרה פוליטית בפני עצמה. צה"ל מוצג בסרט כמנגנון שמשמר את עצמו, כמעין טבעת מוביוס לוגית סטייל "מלכוד 22". האמירה "ישראל הוא לא עם שיש לו צבא, אלא צבא שיש לו עם" מעולם לא נראתה נכונה יותר במהלך הצפייה ב"אפס ביחסי אנוש". עבודתן של הנשים בו לחלוטין חסרת משמעות, וזה לא משנה אם הן נוקטות אמצעי שביתה איטלקית כדי לחבל בה מכיוון שבסופו של דבר המנגנון ממשיך גם בלעדיהן. כפי שהבורג אמרו בסטאר טראק "resistance is futile" , בין אם תשתפי פעולה ובין אם תתנגדי בסופו של דבר תוטמעי במערכת.  השימוש בנשק מוצג כמגוחך בסצנה המעולה של תדריך הוראת הפתיחה באש, והאיום האמיתי על הבנות מגיע מחבריהן לנשק, לא ממחבלים. אלא שיוצרת הסרט שוזרת את הביקורת הזו בעדינות ובין השורות (בהשוואה למשל לביקורת היותר שקופה של הפרודיה מ.ק. 22), וייתכן שרוב צופי הסרט כלל אינם קולטים את המסר הביקורתי של הסרט, גם אם הם נהנים מהרוח האנרכיסטית שלו. 

אבל יש עוד מימד שחלק מהמבקרים מחו"ל לא התייחסו אליו באריכות וזה מימד הפמניזם. הסרט מראה כיצד ההווי הצבאי ההיררכי מעצם טבעו וגם שבו מובלעת אלימות  משבש את יחסי הכוחות בין גברים ונשים, ולמעשה מקבע תבניות שובנסטיות שימשיכו איתן ואיתם גם לאזרחות. האג'נדה הפמניסטית היא בהחלט מודעת לעצמה- ניתן לראות זאת באמירות של יוצרת הסרט לביא בראיון ל"הארץ". זה מופיע בעיצוב דמות הקצינה שכל הזמן מבקשת אישור מהמפקדים הגברים, שמוצגת כדמות פתטית וחסרת אונים, זה מופיע בנסיונות החיזור המבולבלים של זוהר שמובילים לאסון, זה מופיע בתחרות בין הנשים לבין עצמן. ואתם יודעים מה - האישי הוא פוליטי! פמניזם זה פוליטי! למה מה קרה שסרט שעוסק ב"ענייני נשים" אוטומטית נהיה "לא פוליטי"? 

אז אם עוד לא ראיתם את "אפס ביחסי אנוש", עכשיו אתם יודעים שאתם חייבים את זה לעצמכם, מכיוון שיש לכם הזדמנות נדירה לצפות בסרט עם אמירה פוליטית שאינה בסגנון יורים ובוכים השחוק לגמרי, שבחו"ל כל כך אוהבים. זה סרט מצחיק, מזעזע ונוגע ללב, שיזכיר לכם כמה סבלתם בצבא אבל גם את האנשים שהיו איתכם שמה והפכו את השהות לקצת יותר נסבלת, ולשניה תתגעגעו אליהם ואפילו תהיה לכם נוסטלגיה לתחושת קפיצי הברזל מבעד למזרן הדק שלא היו נותנת לכם לישון בזמן שניסיתם לא להתגלגל מהקומה השניה של מיטת הקומותיים במגורי הבנות. 

(אל תספרו לאף אחד, אבל למעשה כל הפוסט הזה היה תירוץ לשים פה את נושאי המגבעות. )