הנה החלה לה תקופת החגים ואין זמן לכלום. אז לבנתיים הנה אוסף מחשבות רנדומלי.

א. בעניינים ספרותיים: יש לי תגלית ספרותית ממכרת נורא, שבשביל מי שכבר מראש מכור ל"משחקי הכס היא יכולה לספק בתור תחליף מתאדון ראוי בהחלט עד שייצא הספר הבא בסדרה/העונה הבאה. שוב לצערי מדובר בספרים שעוד לא תורגמו, למרות שבמקרה הזה די מתבקש שמשיהם ירים את הכפפה כי לדעתי יש מצב שהם יהיו להיטים היסטריים. מדובר בסדרת פנטזיה אפית בשם The Kingdoms of Thorn and Bone שגרם לכך שבמשך חודש תקף אותי אמוק קריאה במהלכו דהרתי לאורך 4 ספרים בלי כמעט לאבד את המתח בינהם . אז כן, כמו בפרסומת של נסקפה Its really that good. אני לא זוכרת שכל כך נהנתי מקריאת סדרה מאז שלושת הספרים הראשונים של הארי פוטר, וזו כאמור די מחמאה. 

יש לספרים חוזקות וחולשות לעומת משחקי הכס. הסופר גרג קיז (Gregory Keyes) יצר פנטזיה נוסחתית של מאבק בין צדדים רעים וטובים, ובספר ראשון נראה שהוא מסתמך יותר מדי על הנוסחאות הקיימות. הוא אפילו גנב (ביודעין מכיוון שהוא גם כולל ציטוט מהסרט) את הדמות של אינגו מונטויה מהנסיכה הקסומה. אבל צריך להתאזר בסבלנות מכיוון שבכיוון השליש האחרון של הרביעולוגיה הוא משחק עם כל ההנחות מראש והופך את רובן על פיהן (או שלא..?) מה שמצריך עירנות מסוימת למצוא את הרמזים למי באמת נמצא באיזה צד ואם בכלל יש צדדים. מצד שני העלילה של הספר פחות מסובכת מאלו של משחקי הכס- קיימות בו כ 3-4 עלילות מקבילות בכל רגע נתון, וגם לא צריך לזכור בו זמנית שמות של 30 דמויות, כך שהפשטנות היחסית שלו לעומת משחקי הכס גם גורמת לקלילות רבה יותר בחווית הקריאה.  

מה כן אהבתי בספר שקצת מייחד אותו לעומת ספרים דומים בז'אנר: קודם כל, יש לספר תמה של חקירה של אמת היסטורית: ההיסטוריה הרשמית לעומת ההיסטוריה שבאמת קרתה. הספר הראשון פותח בארוע דרמטי מאוד בהיסטורית העולם המדוימן של קיז: הרגע שבו עבדים אנושיים שנחטפו לתוך עולם קסום מכדור הארץ מצליחם לשחרר את עצמם מידי שובהם הדמונים הנקראים הסקולאסי.  הפתיחה הזו קצת מבלבלבת מכיוון שדי מהר הספר קופץ 2300 שנה קדימה. במהלך כל הסדרה הדמויות כל הזמן יחפשו רמזים ועדויות בנוגע למה שקרה באותו מרד עבדים, מכיוון שספרי ההיסטוריה עיוותו במכוון את השתלשלות הדברים מסיבות פולטיות ותאולוגויות. הגילוי של ההיסטוריה הסודית תאפשר להם להשרד במאבק הכוחות הרצחני שיתפתח. אז הנושא הזה בתור בת של היסטוריונית מעניין אותי. למי היה אינטרסט לעוות את ההיסטוריה? את מי ההיסטוריה משרתת? והאם גילוי האמת בכלל אפשרי? כל השאלות האלה הופכות את הספר לקצת יותר מסתם ספר הרפתקאות ולוחמה.

מתוך הנושא של היסטוריה עולה גם הנושא של שפות שמאוד חזק בספר. כמו במשחקי הכס לעמים שונים ישנם שפות שונות, וחלק מתהליך הנבירה בהיסטוריה קשור למעקב אחר התהליך שבו שמות של מקומת משנים את משמעותם כאשר האוכלוסיה משנה את שפתה בגלל כיבוש או חילופי אוכלוסין. אנחנו למשל רואים את התופעה הזו בארצנו כאשר שמות של כפרים ערביים משמרים שמות מימי התלמוד, לעיתים תוך שיבושם או החלפת מילים בגלל מצלול דומה. יש עוד נושאים נחמדים שקיז משלב בספר, דוגמת סייף, הלחנת מוזיקה ועיסוק בפולטיקה סטייל המאה ה-17 , המאה שבה נחטפו אבות אבותיהם מקולוניית רואנוק בווירג'יניה, שזו אגב תעלומה היסטורית אמיתית. (קוראים שפחות מתמצאים בהיטוריה טענו שמדובר בפנטזייה ימי ביינימית כמו משחקי הכס אבל האמת היא שמהלך הארועים יותר מזכיר את מלחמות הדת/ירושה של הרנסנס או הבארוק המוקדם, מה עוד שחלק מהטכולוגיה המצויינת בספרים- אונייות מלחמה הקרויות Dreadnoughts - בהחלט שייכות לתקופה שלאחר ימי הביניים). כך שיש פה עיסוק די נרחב בבניית עולם אמין עם ריבוד חברתי ורקע תרבותי עשיר- דת מומצאת, מיעוטים אתניים שונים ועוד. עוד נקודה נוספת לחיוב היא אג'נדה פמניסטית למדי- הדמות הראשית אן היא סוג של שילוב של סנסה וחאליסי, וכמוהן היא לומדת לנווט בין הרצונת שלה לחובות המוטלות עליה, בעודה ניצבת מול עולם גברי עוין שלא ממש מעוניין לתת לה כוח. דרך דמויות נשיות משניות קיז מפריך מיתוסים רומנטיים על אבירים ונסיכות, ובכלל יחסים בין גברים לנשים במהלכן הגבר מגן על האישה ובתמורה האישה נותנת את אהבתה לו.

אם כבר אנחנו מדברים על ספרות פנטזיה, אז אתם חייבים לקרוא את הפתיח הזה לספרו האחרון של טרי פראצ'ט שכתב ניל גיימן. גם אם אתם בכלל לא מכירים את השניים הנ"ל, גיימן פשוט כותב פה בצורה כל כך נכונה על מוסריות. ברוח בין כסה לעשור, עלי לציין שגיימן מדבר פה בצורה שתואמת ליהדות שמאמינה בסוליבמציה של רגשות שליליים למען תיקון עולם.

במהלך החג קראתי גם את הספר Garden of Evening Mists שכתב אותו סופר מלזי (ממוצא סיני) והוא מתרחש על רקע שנות ה-50 במלזיה. הספר נכתב בשפה האנגלית ועל כן הוא משתייך למגמה הולכת וגוברת של בני דור שני לפוסט קולינאליזם שבוחרים  לכתוב באנגלית, ומסתבר שהספר עשה קצת רוח באנגליה כאשר הוא זכה בפרס ספרותי יוקרתי אשר כולם ציפו כי הילרי מנטל תזכה בו- עוד בנושא אפשר לקרוא בראיון עם הסופר פה. אם כמוני הידע שלכם לגבי מלזיה שואף לאפס  (למעט הרצאה שפעם נכחתי בה על החדשנות האורבנית של קואלה לומפור)  אז הספר מעניין ומעורר מחשבה. הספר עוסק במערכת יחסים בין עורכת דין שהיא ניצולת מחנה עבודה יפני לגנן יפני החי באחוזת תה השייכת לסוג של חבר משפחה.  40 שנה מאוחר יותר כשהיא כבר שופטת בדימוס, היא נאלצת להתמודד עם כמה שאלות בנוגע להעלמות המיסתורית שלו איתן היא לא העזה להתעמת קודם לכך. התמות של יחסי כוחות בין קורבן למקרבן לשעבר, היקסמות ורתיעה בו זמנית כלפי תרבות ששייכת לעם שליט ומשמעותה של כפרה וסליחה בנוגע לפשעי מלחמה תהדהד עבור הקורא הישראלי שנתקל בתמות אלה בקונטקסט של השואה. זה ספר שדורש מאמץ, אך לרוב הוא משתלם. הכתיבה קצת נוקשה לעיתים, אך יש פיצוי על כך בקטעים פיוטיים ומאוד יפים.  זהו ספר מאוד מזרח רחוקי באופייו מכיוון שהוא לא מסתיים באמירה חד משמעית בנוגע לדילמות המוסריות העולות בתוכו. האמנם ישנם חטאים שהם כל כך נוראים שהמילה סליחה בהקשר שלהם היא מאבדת ממשמעותה ולכן אי אפשר לבקש אותה? זו שאלה שנשארת פתוחה. באופיו הספר הזכיר לי את "חיים של מחוות"  ו"The Surrendered "  של צ'אנג ריי לי שאף הם עוסקים בהשלכות של הכיבוש היפני באסיה, הפעם מהזווית הקוריאנית ("חיים של" מומלץ בחום. השני שלו לעומת זאת הינו ספר שלקרוא אותו היה פשוט בלתי אפשרי, גם כי הוא על נושא קשה וגם כי הוא היה אמנותי מדי).  

ב. בגזרת המוזיקה התפרסמה הסקירה הסופר מושקעת שלי לגבי וויליס ארל ביל . נכון שכבר חפרתי לכם עליו אבל אם אתם רוצים הכרות קצת יותר מעמיקה בשילוב דיון פילוסופי לגבי זהות שחורה בארה"ב, לכו על זה. גם תרמתי חלק לסקירה של אלבומי והופעות השנה על לונא אבו נאסר, בחירה שגובתה בסיכום השנה ב"הארץ" של בן שלו.

בעתיד הקרוב תתפרסמנה שם סקירות של האלבום החדש של מיי ברייטסט דיימונד וסקירה לכבוד 40 שנה לצאתו של האלבום Fear  של ג'ון קיל. אציין שקטע קצר  פרי עטי שפורסמם בפייסבוק  אתמול  אודות Strangeways של הסמית'ס זכה לפול לייקים - כמעט 40 - שזה יחסית הרבה  לקטעים שעולים שם. שמתי לב שאחד המלייקיים הוא דוד לביא, שפעם כתבתי עליו.

ג. בגזרת הטלויזיה - סיימתי סופסוף את עונה  4 של משחקי הכס מה שפינה את זמני גם לסיים את העונה הראשונה של אוטופיה ולהתחיל עם השנייה. העונה השנייה שודרה לפני כחודשיים, ויש סיכוי טוב שהיא תחודש לעונה שלישית. הנה הטיזר לעונה השנייה:

לעומת זאת לגבי "אין דה פלש" עדיין אין החלטה אם תהיה עונה חדשה או לא. הצפייה הורגת אותי. לבנתיים העלתי באוב סידרה לא מוכרת על משפחה יהודית קצת מופרעת  בוויניפג. היא וולגרית למדי, גם בבדיחות הסקס וגם בשימוש בסטריאטיפים יהודיים (קמצנים, דוחפים את עצמם לכל מקום, אובססיביים לאוכל) אבל משעשעת למדי, ונדיר למצוא סדרה שהגיבור שלה הוא נער שמן ולא ממש מקובל, מה שהופך אותו לגירסא היהודית והקפואה של My mad fat diary.  חוץ מזה במילה אחת האטרקציה המרכזית של הסדרה הוא השחקן מורי צ'ייקין (שזה איך שקנדים מבטאים חייקין) , שאני מאוד חיבבתי בתור הבלש נרו. צ'ייקין נפטר באמצע הצילומים לסדרה שהמשיכה להיות משודרת שלוש שנים לאחר מותו, כך שאני משערת שאיכשהו הכניסו את זה לתסריט. יש אפילו מוכר פלאפל חביב (שאמור להיות ישראלי?) בשם עוזי שלא נראה יהודי בשיט מה שלא מפליא כי משחק אותו שחקן ממוצא סקוטי.

אם תהיו ילדים טובים גם אספר לכם מה דעתי על נוכרייה, אבל אני מעדיפה לצפות ביותר מפרק אחד כדי להחוות דעה. 

זהו לבנתיים. צום קל ושנה טובה.