אחת המנטרות שמאוד אוהבים לחזור עליה בישראל זה שאין על מה לדבר עם מי שיש לו "דם על הידיים" -טרוריסטים שהגרו אזרחים, או לשחרר אסירים שכאלה. לאחרונה קראתי מאמר מרתק על מקרה אמיתי של חוסר צדק מזעזע, שגרם לי לחשוב על המנטרה הזו, על מצד אחד המציאות שמאלצת לא להתחשב בתכיתבים של צדק ונקמה אבל מצד שני על המחיר הבלתי נסבל של החלטה שכזו. 

זה התחיל בכך שקראתי את הכתבה "היכן שהגופות קבורות" בניו יורקר, כתבה שמספרת סיפור אמיתי ומרתק לחלוטין על פשע שעד היום לא לחלוטין ברור מי אחראי לו, והאם האחראים אי פעם ייענשו בגללו. על רקע אירועי הדמים באירלנד, אישה תמימה בשם ג'ין מקונוויל הוצאה להורג בידי האיי. אר. איי בעוון משתפ"יות רק משום שחמלה על חייל בריטי פצוע שנקלע לדרכה והגישה לו עזרה. סיפור ההתחקות אחר האחראים למעשה הוא סיפור בלשי מסובך ומלא תפניות, שאלמלא באמת קרה הייתי חושבת שהוא שייך יותר לתחום הספרות הבדיונית מאשר למציאות. אבל המציאות אכן עולה על כל דמיון, ובמקרה שלנו היא גם קשורה בעקיפין לסיפור בדיוני שקשור לאותו סכסוך ממש שקרה באירלנד. 

אחד הסרטים היותר מוכרים על הסכסוך האירי/בריטי הוא "משחק הדמעות", של ניל ג'ורדון. אני משער שאני יכולה ל"ספיילר" את הטוויסט בעלילה, כי עברו כבר 30 שנה מאז הסרט יצא. (ואם אתם עוד לא יודעים, קפצו על הפסקה הזאת.) בסרט סטיבן ריאה משחק את פרגוס, לוחם איי. אר. איי שמעורב בחטיפה של ג'ודי,חייל בריטי שחור, ומתאהב בבת זוגו של החייל, בלי לדעת שהיא למעשה טרנסג'נדרית. 

ריאה הוא אחד השחקנים האהובים עליי. לאחרונה ראיתי אותו בסדרה שנראת the shadowline משחק דמות של פושע מסתורי שמנהל מאחורי הקלעים מהלך מניפולטיבי מבריק. לא היה לי מושג שהוא היה מזוהה פוליטית עם האיי. אר איי.. גם לא ידעתי שהוא נשא לאישה (אשתו השניה) את אחת מהטרורסטיות הכי נודעות לשמצה של האיי. אר. איי., דולורס פרייס. כך שעבורו העיסוק באלימות והמחירים שלה לא היה בעלמא. אשתו היתה דמות מרכזית במשחק הדמעות האמיתי, היא ביצעה אקט מזעזע, שילמה עליו מחיר כבד, וייתכן ואף תחושת האשמה שיחקה תפקיד בהחלטה לסיים את חייה. הנה הסבר למי שמתקשה באנגלית מה קרה. 

ג'ין מקונוויל היתה אלמנה ואם לעשרה ילדים, אשר יום אחד נעלמה. היא נחטפה ונרצחה, ובמשך הרבה שנים ילדיה לא ידעו מה עלה בגורלה. הילדים פוזרו למסגרות רווחה שונות,  בלי לדעת מדוע הם אינם זוכים לגדול יחד ובידי אמן. השרייים שלה מצאו ב-2003 במקרה, שהיא ירוייה בראשה וקבורה על חוף נידח. רק ב-2011 דולורס פרייס, שכבר היתה אז האקסית של ריאה, הודתה שקיבלה הוראה ישירה מג'רי אדאמס, כיום ראש מפלגת שין פן, לטפל במשתפ"ים" , בין השאר גם לחטוף, לחקור ולהוציאם להורג, ושג'ין היתה אחת מהם. בעקבות פרסום הוידוי אדמס נעצר. הנה הסיקור בעברית על הפרשה, ועל החשש שמעצרו של אדאמס יבעיר מחדש את אירלאנד. . עם זאת הסיקור בעברית, בניגוד לכתבה של הניו יורקר, לא נכנס בכלל לסיפור של דולורס פרייס, שבגללה פתחו מחדש את החקירה. אמנם בתור מישהי שהיתה שייכת לפלג הפורש של האיי אר איי שהתנגד להסכם השלום שעליו אדמס חתם היה לה אינטרסט לעשות לו בעיות, אבל מצד שני, אם מישהו יודע בדיוק מה קרה לג'ין מקונוויל, יש סבירות גבוהה שהיא היתה במקום ובזמן הנכונים לדעת זאת. והסיפור שלה הוא לא פחות מלא באזורים אפורים של מוסריות מאשר זה של אדאמס. היא התאבדה ב-2013 בגיל 61, אחרי שנים של התמודדיות עם הפרעות אכילה בשל העובדה ששבתה רעב במהלך מאסרה באשמה של סיוע להנחת מטען, דיכאון והפרעת דחק פוסט טראומטי. היא מעולם לא הביעה צער על מעשיה, אך ייתכן שמה שבעיניה שנתפס ככישלון של המאבק הלאומי והמחיר אותו שילמה השפיע על החלטתה להתאבד. 

ג'רי אדאמס כנראה הורה להרוג את ג'ין מקונוויל ו"מלשינים" אחרים כמוה. ג'רי אדאמס מעולם לא לקח אחריות למעשה, וממשיך להכחיש כי אי פעם היה מעורב בפעליות צבאית. אפילו המחיר שאותו שילמה דולורס הוא לא באמת המחיר המלא על הרציחות שביצעה- הבעיות הפסיכולוגיות והבריאותיות שלה היו תולדה של ההחלטה שלה עצמה לשבות רעב, ולא נגרמו ישירות בשל הכליאה. היא היתה בכלא בסך הכל 7 שנים, שזה לכל הדעות לא עונש כבד לרצח וסיוע להנחת מטען. אבל החשיבות של הסכם השלום באירלנד, הסכם שמנע וממשיך למנוע שפיכות דמים רבה, יותר חשוב מהענשת האחראים לרצח. העוול שנעשה למשפחת מקונוויל- העובדה שבמשך שנים הם לא ידעו מה עלה בגורלה של אמם או אפילו איפה היא קבורה- הוא עצום. אבל עדיין, אך אחד לא הולך להביא את האשמים למשפט צדק, כי אף אחד לא רוצה להעלות שדים מהעבר ולסכן שלום שברירי. 

אז יש היום שלום באירלנד ואין נקמה או אפילו צדק. אני מאמינה שהאירים באופן כללי מוכנים לעסקה הזאת, למעט תנועות שוליים קיצוניות שמעונייות ללבות את הסכסוך עד קץ הימים. יש לציין שלא רק כאלה שנפגעו מהאר איי איי כעת דורשים צדק, אלא גם למשל בני משפחותיהם של אלה שנרצחו בידי הבריטים ב"יום ראשון הארור". כפי ששואלת הכותרת ב"הארץ" המסקרת את הנושא : האם ייתכן שלום בלי צדק? הויתור על עשיית הצדק נדרשת משני הצדדים. זאת עסקה נוראה, אבל היא קורת בהרבה מקומות בעולם - רואנדה, ודרום אפריקה למשל. אני חושבת שישראלים מתנהגים בהתממות כשהם חושבים שהשמאל בישראל הינו "היחידי בעולם" שמוכן להידבר ואף לשחרר עם טרוריסטים עם דם על הידיים. מסתובבים ביננו הרבה ג'רי אדמסים, אנשים שבדם קר היו מוכנים לרצוח כל מי שאפילו נחשד בבגידה, רק כדי לעורר פחד בקרב האוכלוסיה שאמורה לתמוך בהם. גם אצלנו הלח"י והאצ"ל רצחו יהודים שהם חשדו במשת"פיות עם הבריטים. גם אצלנו מי שאחראי לפקודה לא תמיד שילמו מחיר, וחלקם אף נהיו לפוליטיקאים מכובדים. אבל משום מה כשזה מגיע למאבק הלאומי שלנו, זה נהיה בסדר. אז לפני שנתחיל לרחוץ בנקיון כפינו המדומיין, כדאי אולי שבמקום לשחרר סיסמאות הפוליטקאים שלנו יודו שהדרשיות שלנו לא לדבר או לשחרר רוצחים הינה דרישה לא ריאלית, שלא יושמה בפועל בפתרון סכסוכים אתניים ברחבי העולם. אבל כמובן לבקש כנות מפוליטיקאים זה כמ לבקש מרוב האנשים להפסיק לנשום - לא משהו שהם מסוגלים לעשותו, בכלל.