אז נעבור עכשיו לשני מיני סדרות מתח בריטיות, עשוית כמו שהבריטים יודעים לעשות סדרות- שחקנים מהרמה הראשונה, עלילה עם תפניות בלתי צפויות, ועיסוק בסוגיות אקטואליות. אחרי זה נדבר על סדרת משטרה שהיא אמנם אמריקאית, אבל מככב בה שחקן בריטי. 

הראשונה נקראת Exile כלומר גלות, והיא עוסקת בבן המנוכר לאביו. הסדרה  בכיכובם של שלושה שחקנים נפלאים- ג'ון סים, ששיחק את הבלש ב"החיים על מאדים", ג'ים ברודבנט, שהוא שחקן שבוודאי ראיתם בעשרות סרטים (אייריס וג'ון, הארי פוטר האחרון, כנופיות ניו יורק, מולאן רוג', ועוד הרבה ), ואוליביה קולמן, שהיום מככבת לצד דיוויד טננט בסדרה "ברודצ'רץ'" (אגב, סים שיחק בתפקיד קטן אך מרושע למדי לצידו של סטננט בד"ר הו, במהלכה הדמות של סים ניסה להרוג את דמותן של טננט). כאשר אביו של סם, עיתונאי שהוא דמות לא סימפטית במיוחד, חולה באלצהיימר ואחותו קורסת בנטל הטיפול שלו סם נאלץ לחזור לעיירת מולדתו כדי לסייע לה, שנים אחרי שעזב בטריקה את הדלת. בזמן ששני האחים עוברים על החשבונות של האב כדי למצוא מימון להשגחה סיעודית, מתברר שהאב, שאף הוא עיתונאי, מקבל תשלום קבוע לחשבון בנק סודי. הדבר מתקשר לסיבת עזיבתו של סם, למקרה שבו אביו הכה אותו נמרצות לאחר שהוא חיטט בניירת שלו כאשר היה נער. מה הסוד אותו ניסה האב להסתיר ומי משלם לו דמי שתיקה כדי להסתירו? בתור עיתונאי סם לא מסוגל לתת לדבר לנוח, גם כאשר מתברר שאותו אדם מסתורי מסוגל לפגוע בו ובאנשים החשובים לו כדי להשאיר את האמת מושתקת.

הסדרה עוסקת ברגישות בנושאים כמו התמודדות עם מחלת אלצהיימר ויחסים בין אב לבן. היא גם עוסקת בשחיתות בשלטון המקומי, וישנה תת עלילה שלדעתי קצת פחות מוצלת, במהלכה סם מחדש את הקשר עם החבר הכי טוב שלו לשעבר (שעובד, כמה נוח, בעירייה) ומתאהב באשתו. סיפור האהבה נוגע ללב אבל מתפתח קצת מהר מדי מכדי להיות אמין, אבל מפצה על כך האמינות המאוד רבה של הקשר בין סם לאחותו. אני ביחוד אוהבת את הרגעים שבו הם קצת צוחקים אחד עם השני. כאמור, מדובר בשלושה שחקנים טובים שגורמים לדמוית שהן פגומות לעורר סימפטיה אצל הצופים, דבר שהוא לא פשוט. את הסדרה יצר פול אבוט, שכבר המלצתי בעבר פה הסדרות שהוא יצר, המוכרות מבינהם "שיימלס" ו"לפגוע ולהחטיא". 

נעבור לשניה Injustice שאף היא שודרה ב-2011. נקודת הפתיחה של "חוסר צדק" דומה להפליא לזו של סדרה ששודרה לפני כחצי שנה בבי בי סי, באופן שמחשיד שמדובר בנסיון העתקה מ- ITV רשת הטלויזיה שהפיקה את ,חוסר צדק".  הסדרה "אמן הבריחה" בכיכבו של דיוויד טננט (כן, אותו אחד מברוצ'רץ') היא הסדרה ה"תאומה" שאף היא עוסקת בסנגור שמסתבך עם הצד האפור של החוק לאחר שהוא מגן על אדם אשם. אך למרות שבאתי עם דעה קדומה  והנחתי מראש שסדרה שמככב בה טננט חייבת להיות מן הסתם יותר טובה, אני מודה שלהפתעתי מצאתי את עצמי מגיעה למסקנה ש"חוסר צדק"  עולה בכמה מעלות בהשוואה ל"אמן הבריחה", למרות שהחשיפה לה זכתה "אמן הבריחה" היתה גבוהה יותר. יש לציין שאת "חוסר צדק" כתב אנתוני הורביץ, סופר ילדים ומתח מאוד מצליח שמאחרי סדרת "אלכס ריידר" שאף תורגמה לעברית ומככב בה ג'יימס פיורפוי, שמוכר מסדרות כמו "רומא", כך שהצוות שעומד מאחוריו מוכשר לא פחות מהצוות של "אמן הבריחה". הסיבות שאני חושבת ש"חוסר צדק" יותר מוצלח מ"אמן הבריחה" הן כדהלן (עם קצת ספוילרים לגבי "אמן הבריחה", פחות לגבי "חוסר צדק"):

א. המבנה של הסדרות. "חוסר צדק" עושה החלטה אמיצה בלהתחיל את הסיפור מהאמצע ולחזור אחרונית בפלשבקים, בעוד החצי שני של העלילה ממשיך קדימה, בצורה דומה לסדרה טרמה. עיקר המתח אם כן נוצר מהפער בין הידע של הצופה לגבי איך שארועים בעבר השפיעו על ההווה. אנחנו יודעים שגיבור הסדרהו ויליאם טרברס החליט לעבור מלונדון לכפר ולהפסיק לעסוק בהגנה על מאושמים ברצח בשל ארוע טראומטי שקרה לו במהלך משפט הרצח האחרון שלו, אבל אנחנו לא יודעים מהי הטראומה. אנחנו גם לא יודעים איך זה מתקשר לחקירת רצח שמתרחשת באותו כפר בו הוא מתגורר. הקשרים בין הארועים שעולים במהלך הסדרה הינם מפתיעים, והם משחקים עם ההנחות שלנו כצופים לגבי מילוי פערי הידע. לעומת זאת העלילה ב"אמן הבריחה" ליניארית מה שממוסס את המתח כי אין פה אלמנט מוצלח של whodunnit, כלומר השאלה של מי אשם ברצח לא קיימת.  אנחנו מראש מנחשים שהרוצח עליו מגן הגיבור אשם, ושהוא יפגע בו כי מדובר בפסיכפוט. המתח אמור להגיע כתוצאה ממשקחי החתול-עכבר שהרוצח ועורך הדין מנהלים, אבל בניגוד ל"חוסר צדק" בו הצופים צריכים להתמודד עם אזורים אפורים של שיפוט מוסרי, הכל ב"אמן הבריחה" שחור ולבן, דבר שפוגם במתח כי אנחנו יודעים מראש שהגיבור הוא טוב והרוצח הוא רע. הקיצור - העלילה של "אמן הבריחה" מוסרת יותר מדי לצופים, היא מאכילה אותו בכפית, והדבר פוגם במורכבות העלילה ומקלה לנחש מהלכים מראש. העלילה של "חוסר צדק" משתמשת בהנחות המוקדמות של הצופים כנגדם, כאשר הם מנחשים את הפערים אבל לרוב הם מובלים לנחש אותם לא נכון, מה שיוצר חווית צפיה יותר מעניינת ומותחת. 

ב. יחס לשלטון החוק ולמשטרה. ב"אמן הבריחה" לא מופיעים כלל שוטרים, ויש מצג שווא כאילו עורכי הדין מנהלים את חקירות הרצח בעצמם. במהלך המשפט. ההחלטה להתמקד נטו במערכת המשפט יוצרת חורים עלילתיים, שפוגמת באמינות העלילה. למשל יש קטע שבו הגיבור לא מצליח לדובב את הבן שלו לגבי תקיפה אותה הוא ראה. בפועל זאת מלאכה שמעבר לכוחותיו, חוקר/ת נוער מקצועי/ת אמור/ה לתשאל את הילד. לאחר מספר חודשים הילד מוסר שהוא נאבק עם התוקף ושרט אותו. אם זה היה נכון, אז כבר כאשר הילד היה מטופל במשטרה לאחר המקרה, היו מוצאים די אן איי זר על הציפורניים  שלו מכיוון שזה מסוג הדברים שאותם בודקים ישר לאחר תקיפה. שלא לדבר על כך שהמשטרה לא מוצאת בזירה את הדם של התוקף שהילד מרח על ארון המטבח בו הוא הסתתר. כך שההחלטה לא להראות את הטיפול שהילד מקבל מהמשטרה או את עבודת המשטרה בזירה זמן קצר לאחר התקיפה מחלישה את אמינות הסיפור משמעותית, ויוצרת תחושה כאילו אין למשטרה שמץ של מושג מה היא עושה. לעומת זאת ב"חוסר צדק" למשטרה יש נוכחות בולטת, צמד שוטרים נמצאים בתת עלילה חשובה והסדרה עוסקת במתח בין שני המערכות. שזה מוביל אותי לתלונה הבאה שלי לגבי "אמן הבריחה" והיא הצגה חד ממדית של המתח המובנה במערת המשפט. בשני הסדרות הסנגור חוטא בחטא ההיבריס, החטא שגורם לשני גיבורי הסדרות להגן על אנשים מפוקפקים ביותר. אבל ב"אמן הבריחה" יש חטא ועונש שקו ישיר של סיבה ותוצאה מחבר בינם, וגם יש חזרה בתשובה כאשר הגיבור רק יצליח להציל את עצמו מתי שעיניו נפקחות והוא מבין שיש אנשים מפלצתיים שלא זכאים להגנה, ושיש חוקים שצריך לעקם כדי להשיג צדק. זאת גישה פשטנית למדי, סוג של גישה לשלטון החוק שמצוייה בסרטים של גיבורי על מקומיקס. לעומת זאת ב"חוסר צדק" ישנם שני עלילות משנה- עבודתה של אשתו של טראברס מפגישה אותה עם נוער עבריין, והשניה היא על חקירת רצח- שני עלילות שמאפשרות הצגה יותר מורכבת של השאלה של אשמה, חפות והיכולת של מערכת המשפט והחוק לקבוע אותם.

בקיצור, תנו ל"חוסר צדק" הזדמנות שניה. נכון, זו סדרה קצת ישנה, והיא לא של הבי בי סי. אבל יש בה את נת'ניאל פארקר מ"המפקח לינלי". ואנחנו אוהבים את המפקח לינלי.

הסדרה השלישית היא הסדרה הכי פחות מקורית מבין השלושה שהיא סדרה בלשית אולד פאשן, מה שנקרא בלעז police procedural  . האמת, לא הייתי ממליצה אותה אלמלא נוכחות הכוכב הראשי שלה, השחקן הבריטי דמיאן לואיס, שמצליח לקחת סדרה די בנאלית ולהעלות אותה מדרגה. מדובר בסדרה "חף מפשע" (שבאנגלית נקראת Life) מ-2007 שהיוותה למעשה את שלב המעבר בקריירה שלו - הוא עזב את אנגליה לארה"ב, אבל רק כאשר הוא יככב ב"הומלנד" כברודי הוא יהפוך לממש כוכב שם. אני מעריצה של לואיס עוד מהפעם שראיתי אותו בסרט הטלוויזיה "חברים ותנינים" של סטיבן פוליאקוף (כן, עוד יהודי בריטי כמו הורוביץ. מי היה מנחש שיש כל כך הרבה מהם בתעשיית הטלויזיה הבריטית) . אם יורשה לי לסטות מהנושא, במאמר מוסגר אגיד שכל פרויקט שפוליאקוף חתום עליו מומלץ, במיוחד הסרט "ביתו של גדעון" בכיכובם של ביל ניי, מירנדה ריצקרסון וואמלי בלאנט.  הסדרה "חף מפשע" אמנם שודרה בשעתו ביס אבל לא הכתה גלים רבים. בוא נתחיל מזה שנקודת המוצא של הסדרה בלתי סבירה בעליל - שוטר בשם צ'ארלי קרוז שהורשע ברצח שותפו לבאר אותו הוא ניהל יוצא לחופשי מהכלא לאחר שהוא מצליח להוכיח את חפותו, וחוזר לתפקידו כבלש. מה הסיכוי שמשהו כזה יקרה במציאות? אפס מאופס גדול . גם אם מקרה כזה יכול לקרות בתיאוריה, רוב הסיכויים שישלחו אותו הביתה עם חבילת פיצויים ושלום ולא להתראות. כך שמראש הסדרה דורשת קצת השעיית חוסר האמון שלנו כדי שנקבל את המהלך הראשוני שלה. במהלך השהייה בכלא הוא נהיה מין רוחניק שכזה, והוא משלב את ראיית העולם הבלתי צפוייה שלו בפענוח פשעים, למורת רוחה של שותפתו. כאמור, לואיס הוא שחקן כל כך מוכשר שהוא גורם לדמות המופרכת הזו לעבוד. גם עוזר שבתור החבר הכי טוב שלו, נוכל צווארון לבן לשעבר שהכיר אותו בכלא, משחק אדם ארקין שמביא אייכות שייסטרית אותנטית לדמות שלו (וגם הוא התקדם לסדרות בסדר גודל יותר רציניים כמו "פארגו"). 

העלילה ב"חף מפשע" מפוצלת לשני חלקים. חלק אחד הוא עלילת חקירת פשע, שמתחילה ונסגרת בכל פרק. כמעט תמיד יש חשוד מיידי, וכמעט תמיד האינטינקים של קרוז יעידו שאותו חשוד מיידי חף מפשע. כך שהכותרת העברית לא רק מתייחסת לדמותו של קרוז אלא גם לחקירה אותה הוא מנהל. העלילה השניה קשורה לרצח בו הורשע קרוז. קרוז רוצה לגלות מי הרוצח האמיתי, והוא נשאב לחקירה של הרצח שאותו כולם מאמינים שהוא אשם בו. מסייעת לו עורכת הדין היפה שסייעה לו להשתחרר, שקצת מאוהבת בו אבל גם קצת נשואה, וקרוז הוא כזה מלאך שהוא לא יתפתה לנהל איתה רומן. 

זאת כאמור לא מה שהייתי מגדירה כצפיית חובה, אבל זו כן צפייה מהנה. הכימיה בין לואיס לשרה שאהי המשחקת את שותפתו דני עובדת יפה. הדיאלוגים שנונים והעלילות מבדרות. אם אתם כמוני חובבים של לואיס, בהחלט שווה להשלים פערים מהקריירה שלו על ידי צפייה בסדרה המעט נשכחת הזו. 

לסיכום - 3 סדרות שהן יחסית קצרות - שני מיני סדרות של 5-3 פרקים וסדרה נוספת שבוטלה לאחר העונה השניה שלה (מודה, עוד לא הגעתי לשנייה)- ולפיכך לא דורשות מכן התחייבות לצפייה מרתונית מתישה. בכולן מככבים שחקנים בריטים מהדרגה הראשונה (ולשניים מהם - פיורפוי ולואיס  - יש סקס אפיל לא מבוטל) שהם אחת הסיבות שאני ממליצה עליהן. רוב הסיכויים שכמוני לא צפיתם בהם בעת ששודרו, אז הנה הזדמנות להזכר בהן מחדש.