ובכן, זה סוג של הסבר על למה אני לא בטראומה, למרות שמסתבר שאנשים מסביבי שחוו את אותה חוויה כן בטראומה. זהו גם נסיון להסביר על למה המציאות קשה לעיכול, על מנגנוני התמודדות לא מוצלחים עם הקושי הזה, ואיך הם משפיעים על ההתנהלות שלנו.

אז ככה: הייתי בגוש הדתי במצעד הגאווה האחרון בירושלים. זהו גוש שמורכב מסוג של קואלציה גאה-סטרייטית - ארגוני הומואים ולסביות דתיים וקבוצה שבעיקר מורכבת מחברי פורום הפייסבוק הפדלחוש"יות שצעדו מתחת לבאנר "סטרייט/ית ותומך". חשוב לי להצביע על כך שזה גוש די משמעותי במצעד הירושלמי, ולפי התרשמותי גם הגוש עם הכי הרבה ילדים קטנים. הגוש כולו התעכב ביציאה, שהאמת שבשעתו טיפה עיצבן אותי. בשל העיכוב היינו בכניסה לרחוב קק"ל כששליסל דקר, בערך 100-300 מטר מהמיקום בו הוא תקף. לא ראיתי שום דבר מהתקיפה או מהתוצאות שלה, מכיוון שהמשטרה עצרה את המצעד. כן ראיתי את הניידות והאמבולנסים, שהתקשו לחצות את המצעד הצפוף. בהתחלה חשבתי שמישהו התעלף. ככל שמספר האופנועים עם אנשי הצלה/כוחות בטחון עלו, מפלס החרדה עלה איתו. היה בלאגן, שמועות עפו באוויר, לא היה ברור למה להאמין ולמה לא. 

ראיתי אנשים בוכים, הייתי בהלם, אבל אני לא הרגשתי את מה שהאנשים הבוכים הרגישו. הקטע הוא, שבשבילי זה היה שידור חוזר. כבר הייתי בסרט הזה בעבר. הייתי בו בכיתה ה', כאשר חבריי לכיתה הלכו לכביש כדי לאסוף חלקי אוטובוס שהתפזרו ממש ליד בית הספר  (עד היום יש אנדרטה בנקודה הזו). הייתי בסרט הזה בכיתה ט', כאשר בפיגוע התאבדות כפול נרצחה מישהי מהכיתה מתחתי. שמענו את הפיצוצים מהבניין בו למדתי, והיתה לי חברה אחת שהיתה בדרך לאתר הפיגוע בגלל שהיא עמדה להבריז משיעור הספורט בו השתתפתי, ואחרת שהייתה בכיכר ציון, מרחק כמה מטרים מהפיצוץ השני. והייתי בסרט הזה שוב באינתיפאדה השניה כאשר בצומת בה עברנו כל יום להגיע לבסיס התפוצצה מכונית תופת, מתי שבדקה התשעים עצרו התארגנות להטמין פצצה בשערי הבסיס. וזה בלי לספור את כל הפיגועים שלא הייתי בזירות שלהם אבל שהשפיעו בעקיפין, כמו מתי כאשר טיול שנתי בצפון נקטע לפני זמנו מכיוון שבבקעת הירדן נורו תלמידות, או במקרה של פיגוע אחד שבו נרצחה מישהי שהיתה בת כיתתי ביסודי. 

אז משהו במנגנון הטראומה משובש אצלי. פשוט לא מפחידה אותי יותר המחשבה שיכולתי למות, שזה היה עניין של תזמון ותו לא. גם אם למעשה עבר יותר מעשור מאז הפעם האחרונה בה הייתי בסיטואציה כזו, האפקט המצטבר של כל הארועים האלה בנה שכבה מגנה, ואיבדתי את הרגישות. אני אבלה ועצובה על הדקירה, אבל זה לא הדבר הכי גרוע שאני יכולה לחשוב שיכול לקרות, כמו שמישהי בוכייה אמרה לי זמן קצר לאחר האירוע. פשוט ראיתי דברים יותר גרועים, וההבדל ביני לבין א/נשים צעירים יותר, שלא ראו (ואני מקווה שגם לא יראו) לא ניתן לגישור. 

אני בת לדור הפוסט-טראומטי, שמקבל בשיווין נפש את האפשרות שאלימות תתפרץ עליו, בכל מקום ובכל זמן. אני חושבת שנוטים להמעיט בערכה של העובדה הזאת, עד כמה היא דופקת אותנו. אני אומרת את זה, כי אני נתקלת באנשים שאצלם הקושי להתמודד עם השרירותיות של האלימות, עם העובדה שקשה להכיל את החיים לצד אווירה של חירום, לוקחת אותם למקומות מאוד לא בריאים. 

יש לי חברה בפייסבוק שהיא אחות שכולה. אח שלה נהרג בצבא, והמוות שלו מאוד נוכח בחייה. הוא נוכח במובן שלכל דבר רע  שקורה יש לה הסבר- סוג של תיאוריית קונספירציה שאחראים על כל הפיגועים וכל פשעי השנאה אותם אנשים. היום למשל, היא העלתה פוסט ובו היא טענה שאותם אנשים, שלוחי שלטון הרשע של השב"כ והסי איי איי, אחראים שניהם לרצח התינוק בשומרון ולדקירות במצעד הגאווה. האמונה בתיאוריית הקונספירציה מקנה למוות של אחיה משמעות והקשר שבלעדיהן לא היה להם. מה שמעניין הוא שאני גם מכירה פעיל שלום, אב שכול, שלמרות שהוא רחוק מאוד מבחינת דעות פוליטיות מאותה חברה, גם אצלו המוות של הבן מיתרגם במחשבה שאם רק ישקיע יותר מאמצים, הוא יכול לכפר איכשהו על אובדן בנו. גם אצלו יש סוג של אמונה שלמוות של הבן יש משמעות מיוחדת. 

האמונות של שני האנשים שאני מכירה הם סוג של התמודדות עם מציאות כאוטית וכזו שלא ניתן לשלוט בה. שניהם מאמינים שהעולם יותר מסודר ממה שהוא באמת, שיש הגיון ומשמעות לארועים כשלמעשה הרבה פעמים אנשים נפגעים פשוט כי הם מסמלים משהו שנוא עבור האנשים שפגעו בהם, והבחירה בפגיעה באותו אדם היתה רנדומלית. קשה מאוד בארץ להעלות כל ביקורת על תרבות השכול, ולכן המילים שלי אולי נראות חסרות רגישות. אבל הצורך הזה להכניס משמעות בכל דבר הרבה פעמים גורם לתגובה הפוסט טראומטית של אנשים להיות הרבה יותר גרועה. חברתי חיה בעולם פרנואידי ואפל, אבל היא תמיד יודעת מראש מי אשם. שזה מקל עליה את החיים, אני משערת, אבל בקלות יוצר מצב שבו היא מאשימה חפים מפשע. אני דווקא לא יודעת מי אשם בהכל. החוויות שלי לימדו אותי בדיוק את ההפך- שאין תוכנית גדולה. זה משהו שלמדתי מהתקופה שהייתי בצבא-  שהאויב לא רק ערמומי ואכזר אלא שהוא הרבה פעמים מבולבל, חסר מטרה ובעל סתירות עצמיות, ולא רק זה אלא שגם המערכת שבה אנו עצמנו פועלים לא פחות מבולגנת וחסרת קאורדניציה. אין לורד סאורון או וולדמורט. יש בירוקרטיה (כן, גם לארגון טרור כמו אלקאעידה , כמו שדו"חות ההוצאות של פעיליה שנתפסו בידי הקואלציה מוכיחים) ופעילים שנמצאים בשטח שמחליטים החלטות על דעת עצמם, ועוד כל מיני קצרים בתקשורת שהמצב האנושי מספק בשפע. מה שחברתי חושבת שזו קונצפירציה הוא פשוט תוצאה של שילוב של רשלנות, טיפשות, אגו וקורטוב חוק מרפי. תאמינו לי שגם אם האילומנטי קיימים, רוב הסיכויים שגם הם לא יצילחו להחזיק מעמד לנהל ארגון גלובלי ובמקום זאת יתדרדרו לויכוחים מטופשים בנושא של מי התור הפעם להחזיק את השרביט של המאסטר העליון. שלא תבינו אותי נכון - אני מאמינה ברוע. אבל הרוע בו אני מאמינה הוא הרוע שקיים בסרטים הנהדרים של טרי גליאם (במיוחד ב"ברזיל"), ברוע שמוצג בעונה האחרונה של "בלאקאדר" על מלחמת העולם הראשונה, ברוע של "מלכוד 22" של ג'וזף הלר- יצירות שכולן מדברות על המימד האבסורדי של מנגנוני הרוע. יש רוע בעולם אבל הרוע הזה לא נמצא במקום אחד ספציפי שאפשר לשים את האצבע עליו, או אצל אדם מסוים. הוא נמצא בנוסח מעורפל בכוונה של הוראות פתיחה באש. הוא נמצא בכוחות השוק שגורמים לכך שהקינואה הינה יקרה מדי עבור האיכרים שמגדלים אותה, והם חיים ברעב. הוא נמצא אצל שוטר שעוצר אישה בשל עבירת תנועה, לוקח אותה למעצר ושם היא מתה בצורה מסתורית. הוא נמצא בבנאליות, אם תסלחו לי על הקלישאה. 

כך שלעניות דעתי, צריך להיות מאוד זהירים כשזה מגיע להתנהגות פוסט טראומטית, ולא רק בקטע של חרדה מופרזת ביום יום. צריך להיות מודעים לכך שבתור תגובה לטראומה, יש לנו נטיה לעקם את המציאות לצרכים שלנו, כדי לבנות תמונת עולם איתה אפשר לישון בשקט, אחרי שהארוע הטראומטי קורע את אשליית הבטחון. להאמין שאם רק עשינו כך וכך, היינו יכולים להמנע מהטראומה או למנוע אותה בעתיד. להאמין שהעולם שחור לבן, ולהחליט שכל הציבור של הבנאדם שפגע משתייך לכוחות האופל, בין אם זה כל הגברים, כל החרדים, כל המתנחלים או כל המוסלמים או ווטאבר, ושאם רק נזהה מי הטוב ומי הרע נוכל לנטרל את הרעים והכל יהיה טוב. להאמין שאפשר לפתור בקלות סכסוכים או להסיר דעות קדומות שמושרשים בתרבות, אם רק נתחבק ונאהב. 

אני אמנם חיה בעולם חסר בטחון ושמשתנה תדירות, אבל זאת מתוך בחירה מודעת לדחות תשובות פשטניות מדי שהיו נוסכים בי תחושת בטחון מלאכותית. התשובות לגבי מי אשם במציאות הזו אינן פשוטות. זאת כנראה למה אני ואהבת סדרות בילוש - זו תפיסת עולם שבלשים הרבה פעמים מפתחים, בגלל המפגש שלהם עם הצד הלא כל כך נעים של האנושות. אני מקווה שיום אחד החברה הישראלית תצליח לצאת מהמנטליות הפוסט טרואמטית שלה, ושאף אחד אחר לא יגדל למציאות בה אני גדלתי.