בכמה מובנים אייקון היה קצת מאכזב עבורי השנה. ראשית כל, לא היה לי זמן וכסף להשקיע ביותר מהרצאה אחת, וההרצאה עליה נפלתי לא ממש היתה מוצלחת. גם לא ראיתי משהו שבא לי לקנות מבין הספרים המוצעים בדוכן היד שנייה, וזה ביאס אותי כי עד עכשיו לא יצאתי מהפסטיבל בלי משהו חדש לקרוא. זה גם היה הפסטיבל ההמוני ביותר בו נכחתי, וכמעט היה בלתי אפשרי סתם להסתובב בין הדוכנים ולהיתקל בפנים מוכרות בספונטניות כמו שאני רגילה. אני משערת שאני נשמע בשלב זה כמו זקנה ממורמרת שמתגעגעת לימים הטובים והנחמדים בהם קהילת המד"ב בישראל היתה עשרה אנשים במקלט טחוב, ואני מוכנה להודות בזה שכן יש משהו עצוב באובדן ההילה של הפעילות באנדרגראונד, בתחושת הכיף של החתרנות בלהיות חלק מקהילה שמחוץ למיינסטרים. 

(בן פולדס כתב על זה שיר מעולה) 

אבל האמת היא שאני לא רוצה לחזור אחורה לימים האלה, גם במחיר של אובדן האינטימיות שהיתה פעם. וגם מה שנכון הוא שהשנה הרחבתי רבות את מעגל המכרים הגיקים שלי, וזה הודות לקהילת "הצב נוע ינוע" לחובבי טרי פראצ'ט, ומפגש הקהילה בו השתתפתי מבחינתי "הציל" את חווית האייקון שלי והצליח להשכיח ממני את כל הדברים המבאסים שמניתי למעלה. 

למי שלא יודע מי זה טרי פראצ'ט ולמה אני אוהבת אותו כל כך, כתבתי פה בהרחבה. לצערי רוב הקישורים המוטמעים מיוטיוב כבר לא זמינים, אבל מעבר לכך זו סקירה די מוצלחת לעניות דעתי.  מאז שרשמתי אותו קרו מספר דברים:  טרי פראצ'ט נפטר, הכריזו על כוונה להתחיל לצלם את העיבוד הטלוויזיוני לסדרת "אנשי המשמר" שלו (ומה באמת נסגר עם זה?) ויצא הספר האחרון שלו The Shepard's Crown. 

אז כשחזרתי לבית של ההורים שלי אחרי החג גיליתי שאמא שלי רכשה את  The Shepard's Crown וזה כמובן היה סיבה למסיבה. מדובר בספר שסוגר את הת-סדרה על המכשפה המתבגרת, טיפני אייקין (או אייקינג אם אשמש בתעתיק שלי ולא של התרגום העברי). מאוד נהנתי מהספר, גם אם הוא לא אחיד בגלל שפראצ'ט לא הספיק לגמרי לכתוב אותו כמו שצריך. מסתבר שפראצ'ט היה כותב כל ספר פעמיים, פעם אחת כדי לקבל מושג כללי על הספר, ואז הוא היה עובר על הספר ומשכתב אותו. בספר הזה הוא הספיק רק לשכתב את החצי הראשון, וההבדל בינו לשני ניכר. זה די שיעשע אותי לגלות זאת כי אני עושה את בדיוק אותו הדבר רק בקריאה. אני תמיד קוראת כל ספר לפחות פעמיים, פעם אחת כדי לדעת "מה יקרה הלאה" ופעם נוספת כדי להתעכב על הפרטים הקטנים. 

בספר זה דמות אהובה מתה בשיבה טובה, דבר שמהדהד את העיסוק המובן מאליו במוות המתקרב של פראצ'ט עצמו. לצד זאת זה באמת הסיום הלוגי לסדרה עצמה, מכיוון שבו הגיבורה משלימה את המהלך מנערה לאישה בוגרת. במובן מסיום גם זה תרם לבעיתיות של הספר, מכיוון שהנושאים שלו היו יותר בוגרים מקהל היעד המקורי שלו, שהוא בין 12-16. הספר בין השאר עוסק במתח שנשים ניצבות בבחירה בין הקריירה לזוגיות, איך ל"עוף מן הקן" בלי להעליב את ההורים, שחרור תפקידים מהסללה מגדרית, ועוד. והוא גם כרגיל, מצחיק ועם מחווה לשיר הזה של מונטי פייתון. 

אז מה לעשות עכשיו שפראצ'ט אינו יותר בין החיים? מי ימלא את הנישה של פנטזיה קומית בספרייתי? 

למזלי לפני כשנה התחלתי לקרוא את הסדרה "נהרות לונדון" של בן אארונוביץ', שלדעתי די מקבילה ברוחה לסדרת "המשמר" של פראצ'ט, וזה לא מפיע מכיוון שאת חילת הקריירה שלו הוא בילה בכתיבת סריטים לד"ר הו. להפתעתי בלוגרים ישראלים לא כל כך התייחסו אל הסדרה בחיוב, כנראה בגלל שהביקורות הפושרות מתמקדות בעיקר בספר הראשון, שהוא רק יריית הפתיחה לארק עלילתי רחב יותר שמתפתח בהמשך. אני ממליצה להתמיד ולהמשיך הלאה, כי זה רק משתפר ונהיה יותר מותח עם התקדמות הספרים בסדרה (כיום יש 5, מתוכם קראתי 4, השישי יוצא בקרוב). כבר הצלחתי לגרום לחברה אחת להתמכר, והיא הצליחה לקרוא את כל חמש הספרים בחצי שנה, כך שהיא עקפה אותי בסיבוב. ולפני שאסביר על מה הסדרה, קודם כל קליפ היפ הופ מגניב שממש עושה חשק להרחבה לסדרת טלויזיה:

הגיבור של סדרת "נהרות לונדון" הוא פיטר גרנט, שוטר שמסופח ליחידה סודית במשטרת המטרופולין של לונדון שאחראית על חקר פשעים שמעורבים בהם העל טבעי וקסם. מי שאחראי עליו הוא נייטינגייל, הקוסם האחרון שפועל בבריטניה לאחר שרוב הקוסמים נהרגו בהגנה על המולדת במהלך מלחמת העולם השניה. לצד פיטר נמצאים טובי, הכלב הנאמן שלו שמסוגל לרחרח קסם, ולזלי, השותפה לשעבר שלו שאינה מודעת לתפקיד האמיתי שלו. ללא ידיעתו, פיטר נקלע למלחמה בין שני האווטרים של נהר התמזה: מאמא תמזה ובנותיה מצד אחד, שהן אלות הנהרות הנסתרים של לונדון, שנעלמו מתחת לפני השטח, כמו הפליט וטייברן, ואולד מאן ריבר, האווטר מימי הרומאים של הנהר ובניו מהצד השני. עניינים מסתבכים כאשר הוא טיפה מתאהב בבוורלי ברוקס, הצעירה שעושה מניפולציות למים בקליפ. אה, ובמקביל הוא צריך למצוא רוצח סדרתי סאדיסט, שמשתמש בקסם בדרכים מאוד יצירתיות כדי לרצוח אנשים. 

יש הרבה סיבות לאהוב את נהרות לונדון. קודם כל, הלונדון המוצגת שם רחוקה מלהיות הלונדון התיירותית. זו הלונדון של האיסט סייד, שלי אישית כלל לא מוכרת (באופן כללי, יהודים  כבר לא חוצים את הנהר ואין לי קרובי משפחה שם). אפשר להגיד שאארונוביץ'' קצת משתדל קשה מדי להראות כמה לונדון מגוונת מבחינת גזעים וטיפוסים,  הן מהסוג הרגיל והן מהסוג העל טבעי אבל בכללי זה נחמד שאדם לבן הוא לא הדיפולט כאן. שנית כל ארונוביץ' משלב בעלילה הרבה מידע על ההיסטוריה האורבנית של לונדון, בצורה קלילה וקליטה שמזכירה קצת את הספר של ניל גיימן "לעולם לא עולם". הנה דוגמא לתיאור של בית ספר, שגרם לי לצחקק במהלך נסיעה ברכבת הקלה כך שאנשים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח: 

Sited a third of the way up Dartmouth Park Hill, it had obviously been designed by a keen admirer of Albert Speer, particularly his later work on the monumental fortifications of the Atlantic Wall. The school, with its three towers and thick concrete walls, could have easily dominated the strategic five-way junction of Tufnell

Park and prevented any flying column of Islington light infantry from advancing up the main road

אכן, מספר אדריכלים של בתי ספר כנראה קיבלו את השראתם מאלברט שפר, האדריכל המקורב להיטלר שאהב בלוקי בטון מונמנטליים. 

ושלישית כל - יש לי חולשה לפנטזיה אורבנית כשהיא כתובה היטב. אני לא מדברת על זו הקלישאתית על שוטרת אמיצה שמתאהבת באיש זאב מסוקס ומתברר שלמעשה היא חצי ערפדית. אני מדברת על זו המצליחה לשלב בהצלחה ז'אנרים מודרניים עם ישנים, עלילות מאגדות עם ערכים עדכניים כמו פמניזם ורקע עירוני עם דמוית מיתיות. ואארונוביץ' עושה זאת בהצלחה בכך שהוא בונה עולם אמין, עולם בו העל טבעי מתנהל בין החרכים של זה המוכר, ולו מיתולוגיה וחוקיים פנימיים. אז לכל חובבי קונסטנטין, הארי דרזדן ושאר הבלשים העל טבעיים - פנו מקום לפיטר גראנט. הוא קצת נאבעך, אבל בסוף תמיד מצליח לפתור את התעלומה.