ובכן, זה סוג של הסבר על למה אני לא בטראומה, למרות שמסתבר שאנשים מסביבי שחוו את אותה חוויה כן בטראומה. זהו גם נסיון להסביר על למה המציאות קשה לעיכול, על מנגנוני התמודדות לא מוצלחים עם הקושי הזה, ואיך הם משפיעים על ההתנהלות שלנו.

אז ככה: הייתי בגוש הדתי במצעד הגאווה האחרון בירושלים. זהו גוש שמורכב מסוג של קואלציה גאה-סטרייטית - ארגוני הומואים ולסביות דתיים וקבוצה שבעיקר מורכבת מחברי פורום הפייסבוק הפדלחוש"יות שצעדו מתחת לבאנר "סטרייט/ית ותומך". חשוב לי להצביע על כך שזה גוש די משמעותי במצעד הירושלמי, ולפי התרשמותי גם הגוש עם הכי הרבה ילדים קטנים. הגוש כולו התעכב ביציאה, שהאמת שבשעתו טיפה עיצבן אותי. בשל העיכוב היינו בכניסה לרחוב קק"ל כששליסל דקר, בערך 100-300 מטר מהמיקום בו הוא תקף. לא ראיתי שום דבר מהתקיפה או מהתוצאות שלה, מכיוון שהמשטרה עצרה את המצעד. כן ראיתי את הניידות והאמבולנסים, שהתקשו לחצות את המצעד הצפוף. בהתחלה חשבתי שמישהו התעלף. ככל שמספר האופנועים עם אנשי הצלה/כוחות בטחון עלו, מפלס החרדה עלה איתו. היה בלאגן, שמועות עפו באוויר, לא היה ברור למה להאמין ולמה לא. 

ראיתי אנשים בוכים, הייתי בהלם, אבל אני לא הרגשתי את מה שהאנשים הבוכים הרגישו. הקטע הוא, שבשבילי זה היה שידור חוזר. כבר הייתי בסרט הזה בעבר. הייתי בו בכיתה ה', כאשר חבריי לכיתה הלכו לכביש כדי לאסוף חלקי אוטובוס שהתפזרו ממש ליד בית הספר  (עד היום יש אנדרטה בנקודה הזו). הייתי בסרט הזה בכיתה ט', כאשר בפיגוע התאבדות כפול נרצחה מישהי מהכיתה מתחתי. שמענו את הפיצוצים מהבניין בו למדתי, והיתה לי חברה אחת שהיתה בדרך לאתר הפיגוע בגלל שהיא עמדה להבריז משיעור הספורט בו השתתפתי, ואחרת שהייתה בכיכר ציון, מרחק כמה מטרים מהפיצוץ השני. והייתי בסרט הזה שוב באינתיפאדה השניה כאשר בצומת בה עברנו כל יום להגיע לבסיס התפוצצה מכונית תופת, מתי שבדקה התשעים עצרו התארגנות להטמין פצצה בשערי הבסיס. וזה בלי לספור את כל הפיגועים שלא הייתי בזירות שלהם אבל שהשפיעו בעקיפין, כמו מתי כאשר טיול שנתי בצפון נקטע לפני זמנו מכיוון שבבקעת הירדן נורו תלמידות, או במקרה של פיגוע אחד שבו נרצחה מישהי שהיתה בת כיתתי ביסודי. 

אז משהו במנגנון הטראומה משובש אצלי. פשוט לא מפחידה אותי יותר המחשבה שיכולתי למות, שזה היה עניין של תזמון ותו לא. גם אם למעשה עבר יותר מעשור מאז הפעם האחרונה בה הייתי בסיטואציה כזו, האפקט המצטבר של כל הארועים האלה בנה שכבה מגנה, ואיבדתי את הרגישות. אני אבלה ועצובה על הדקירה, אבל זה לא הדבר הכי גרוע שאני יכולה לחשוב שיכול לקרות, כמו שמישהי בוכייה אמרה לי זמן קצר לאחר האירוע. פשוט ראיתי דברים יותר גרועים, וההבדל ביני לבין א/נשים צעירים יותר, שלא ראו (ואני מקווה שגם לא יראו) לא ניתן לגישור. 

אני בת לדור הפוסט-טראומטי, שמקבל בשיווין נפש את האפשרות שאלימות תתפרץ עליו, בכל מקום ובכל זמן. אני חושבת שנוטים להמעיט בערכה של העובדה הזאת, עד כמה היא דופקת אותנו. אני אומרת את זה, כי אני נתקלת באנשים שאצלם הקושי להתמודד עם השרירותיות של האלימות, עם העובדה שקשה להכיל את החיים לצד אווירה של חירום, לוקחת אותם למקומות מאוד לא בריאים. 

יש לי חברה בפייסבוק שהיא אחות שכולה. אח שלה נהרג בצבא, והמוות שלו מאוד נוכח בחייה. הוא נוכח במובן שלכל דבר רע  שקורה יש לה הסבר- סוג של תיאוריית קונספירציה שאחראים על כל הפיגועים וכל פשעי השנאה אותם אנשים. היום למשל, היא העלתה פוסט ובו היא טענה שאותם אנשים, שלוחי שלטון הרשע של השב"כ והסי איי איי, אחראים שניהם לרצח התינוק בשומרון ולדקירות במצעד הגאווה. האמונה בתיאוריית הקונספירציה מקנה למוות של אחיה משמעות והקשר שבלעדיהן לא היה להם. מה שמעניין הוא שאני גם מכירה פעיל שלום, אב שכול, שלמרות שהוא רחוק מאוד מבחינת דעות פוליטיות מאותה חברה, גם אצלו המוות של הבן מיתרגם במחשבה שאם רק ישקיע יותר מאמצים, הוא יכול לכפר איכשהו על אובדן בנו. גם אצלו יש סוג של אמונה שלמוות של הבן יש משמעות מיוחדת. 

האמונות של שני האנשים שאני מכירה הם סוג של התמודדות עם מציאות כאוטית וכזו שלא ניתן לשלוט בה. שניהם מאמינים שהעולם יותר מסודר ממה שהוא באמת, שיש הגיון ומשמעות לארועים כשלמעשה הרבה פעמים אנשים נפגעים פשוט כי הם מסמלים משהו שנוא עבור האנשים שפגעו בהם, והבחירה בפגיעה באותו אדם היתה רנדומלית. קשה מאוד בארץ להעלות כל ביקורת על תרבות השכול, ולכן המילים שלי אולי נראות חסרות רגישות. אבל הצורך הזה להכניס משמעות בכל דבר הרבה פעמים גורם לתגובה הפוסט טראומטית של אנשים להיות הרבה יותר גרועה. חברתי חיה בעולם פרנואידי ואפל, אבל היא תמיד יודעת מראש מי אשם. שזה מקל עליה את החיים, אני משערת, אבל בקלות יוצר מצב שבו היא מאשימה חפים מפשע. אני דווקא לא יודעת מי אשם בהכל. החוויות שלי לימדו אותי בדיוק את ההפך- שאין תוכנית גדולה. זה משהו שלמדתי מהתקופה שהייתי בצבא-  שהאויב לא רק ערמומי ואכזר אלא שהוא הרבה פעמים מבולבל, חסר מטרה ובעל סתירות עצמיות, ולא רק זה אלא שגם המערכת שבה אנו עצמנו פועלים לא פחות מבולגנת וחסרת קאורדניציה. אין לורד סאורון או וולדמורט. יש בירוקרטיה (כן, גם לארגון טרור כמו אלקאעידה , כמו שדו"חות ההוצאות של פעיליה שנתפסו בידי הקואלציה מוכיחים) ופעילים שנמצאים בשטח שמחליטים החלטות על דעת עצמם, ועוד כל מיני קצרים בתקשורת שהמצב האנושי מספק בשפע. מה שחברתי חושבת שזו קונצפירציה הוא פשוט תוצאה של שילוב של רשלנות, טיפשות, אגו וקורטוב חוק מרפי. תאמינו לי שגם אם האילומנטי קיימים, רוב הסיכויים שגם הם לא יצילחו להחזיק מעמד לנהל ארגון גלובלי ובמקום זאת יתדרדרו לויכוחים מטופשים בנושא של מי התור הפעם להחזיק את השרביט של המאסטר העליון. שלא תבינו אותי נכון - אני מאמינה ברוע. אבל הרוע בו אני מאמינה הוא הרוע שקיים בסרטים הנהדרים של טרי גליאם (במיוחד ב"ברזיל"), ברוע שמוצג בעונה האחרונה של "בלאקאדר" על מלחמת העולם הראשונה, ברוע של "מלכוד 22" של ג'וזף הלר- יצירות שכולן מדברות על המימד האבסורדי של מנגנוני הרוע. יש רוע בעולם אבל הרוע הזה לא נמצא במקום אחד ספציפי שאפשר לשים את האצבע עליו, או אצל אדם מסוים. הוא נמצא בנוסח מעורפל בכוונה של הוראות פתיחה באש. הוא נמצא בכוחות השוק שגורמים לכך שהקינואה הינה יקרה מדי עבור האיכרים שמגדלים אותה, והם חיים ברעב. הוא נמצא אצל שוטר שעוצר אישה בשל עבירת תנועה, לוקח אותה למעצר ושם היא מתה בצורה מסתורית. הוא נמצא בבנאליות, אם תסלחו לי על הקלישאה. 

כך שלעניות דעתי, צריך להיות מאוד זהירים כשזה מגיע להתנהגות פוסט טראומטית, ולא רק בקטע של חרדה מופרזת ביום יום. צריך להיות מודעים לכך שבתור תגובה לטראומה, יש לנו נטיה לעקם את המציאות לצרכים שלנו, כדי לבנות תמונת עולם איתה אפשר לישון בשקט, אחרי שהארוע הטראומטי קורע את אשליית הבטחון. להאמין שאם רק עשינו כך וכך, היינו יכולים להמנע מהטראומה או למנוע אותה בעתיד. להאמין שהעולם שחור לבן, ולהחליט שכל הציבור של הבנאדם שפגע משתייך לכוחות האופל, בין אם זה כל הגברים, כל החרדים, כל המתנחלים או כל המוסלמים או ווטאבר, ושאם רק נזהה מי הטוב ומי הרע נוכל לנטרל את הרעים והכל יהיה טוב. להאמין שאפשר לפתור בקלות סכסוכים או להסיר דעות קדומות שמושרשים בתרבות, אם רק נתחבק ונאהב. 

אני אמנם חיה בעולם חסר בטחון ושמשתנה תדירות, אבל זאת מתוך בחירה מודעת לדחות תשובות פשטניות מדי שהיו נוסכים בי תחושת בטחון מלאכותית. התשובות לגבי מי אשם במציאות הזו אינן פשוטות. זאת כנראה למה אני ואהבת סדרות בילוש - זו תפיסת עולם שבלשים הרבה פעמים מפתחים, בגלל המפגש שלהם עם הצד הלא כל כך נעים של האנושות. אני מקווה שיום אחד החברה הישראלית תצליח לצאת מהמנטליות הפוסט טרואמטית שלה, ושאף אחד אחר לא יגדל למציאות בה אני גדלתי. 

אחת המנטרות שמאוד אוהבים לחזור עליה בישראל זה שאין על מה לדבר עם מי שיש לו "דם על הידיים" -טרוריסטים שהגרו אזרחים, או לשחרר אסירים שכאלה. לאחרונה קראתי מאמר מרתק על מקרה אמיתי של חוסר צדק מזעזע, שגרם לי לחשוב על המנטרה הזו, על מצד אחד המציאות שמאלצת לא להתחשב בתכיתבים של צדק ונקמה אבל מצד שני על המחיר הבלתי נסבל של החלטה שכזו. 

זה התחיל בכך שקראתי את הכתבה "היכן שהגופות קבורות" בניו יורקר, כתבה שמספרת סיפור אמיתי ומרתק לחלוטין על פשע שעד היום לא לחלוטין ברור מי אחראי לו, והאם האחראים אי פעם ייענשו בגללו. על רקע אירועי הדמים באירלנד, אישה תמימה בשם ג'ין מקונוויל הוצאה להורג בידי האיי. אר. איי בעוון משתפ"יות רק משום שחמלה על חייל בריטי פצוע שנקלע לדרכה והגישה לו עזרה. סיפור ההתחקות אחר האחראים למעשה הוא סיפור בלשי מסובך ומלא תפניות, שאלמלא באמת קרה הייתי חושבת שהוא שייך יותר לתחום הספרות הבדיונית מאשר למציאות. אבל המציאות אכן עולה על כל דמיון, ובמקרה שלנו היא גם קשורה בעקיפין לסיפור בדיוני שקשור לאותו סכסוך ממש שקרה באירלנד. 

אחד הסרטים היותר מוכרים על הסכסוך האירי/בריטי הוא "משחק הדמעות", של ניל ג'ורדון. אני משער שאני יכולה ל"ספיילר" את הטוויסט בעלילה, כי עברו כבר 30 שנה מאז הסרט יצא. (ואם אתם עוד לא יודעים, קפצו על הפסקה הזאת.) בסרט סטיבן ריאה משחק את פרגוס, לוחם איי. אר. איי שמעורב בחטיפה של ג'ודי,חייל בריטי שחור, ומתאהב בבת זוגו של החייל, בלי לדעת שהיא למעשה טרנסג'נדרית. 

ריאה הוא אחד השחקנים האהובים עליי. לאחרונה ראיתי אותו בסדרה שנראת the shadowline משחק דמות של פושע מסתורי שמנהל מאחורי הקלעים מהלך מניפולטיבי מבריק. לא היה לי מושג שהוא היה מזוהה פוליטית עם האיי. אר איי.. גם לא ידעתי שהוא נשא לאישה (אשתו השניה) את אחת מהטרורסטיות הכי נודעות לשמצה של האיי. אר. איי., דולורס פרייס. כך שעבורו העיסוק באלימות והמחירים שלה לא היה בעלמא. אשתו היתה דמות מרכזית במשחק הדמעות האמיתי, היא ביצעה אקט מזעזע, שילמה עליו מחיר כבד, וייתכן ואף תחושת האשמה שיחקה תפקיד בהחלטה לסיים את חייה. הנה הסבר למי שמתקשה באנגלית מה קרה. 

ג'ין מקונוויל היתה אלמנה ואם לעשרה ילדים, אשר יום אחד נעלמה. היא נחטפה ונרצחה, ובמשך הרבה שנים ילדיה לא ידעו מה עלה בגורלה. הילדים פוזרו למסגרות רווחה שונות,  בלי לדעת מדוע הם אינם זוכים לגדול יחד ובידי אמן. השרייים שלה מצאו ב-2003 במקרה, שהיא ירוייה בראשה וקבורה על חוף נידח. רק ב-2011 דולורס פרייס, שכבר היתה אז האקסית של ריאה, הודתה שקיבלה הוראה ישירה מג'רי אדאמס, כיום ראש מפלגת שין פן, לטפל במשתפ"ים" , בין השאר גם לחטוף, לחקור ולהוציאם להורג, ושג'ין היתה אחת מהם. בעקבות פרסום הוידוי אדמס נעצר. הנה הסיקור בעברית על הפרשה, ועל החשש שמעצרו של אדאמס יבעיר מחדש את אירלאנד. . עם זאת הסיקור בעברית, בניגוד לכתבה של הניו יורקר, לא נכנס בכלל לסיפור של דולורס פרייס, שבגללה פתחו מחדש את החקירה. אמנם בתור מישהי שהיתה שייכת לפלג הפורש של האיי אר איי שהתנגד להסכם השלום שעליו אדמס חתם היה לה אינטרסט לעשות לו בעיות, אבל מצד שני, אם מישהו יודע בדיוק מה קרה לג'ין מקונוויל, יש סבירות גבוהה שהיא היתה במקום ובזמן הנכונים לדעת זאת. והסיפור שלה הוא לא פחות מלא באזורים אפורים של מוסריות מאשר זה של אדאמס. היא התאבדה ב-2013 בגיל 61, אחרי שנים של התמודדיות עם הפרעות אכילה בשל העובדה ששבתה רעב במהלך מאסרה באשמה של סיוע להנחת מטען, דיכאון והפרעת דחק פוסט טראומטי. היא מעולם לא הביעה צער על מעשיה, אך ייתכן שמה שבעיניה שנתפס ככישלון של המאבק הלאומי והמחיר אותו שילמה השפיע על החלטתה להתאבד. 

ג'רי אדאמס כנראה הורה להרוג את ג'ין מקונוויל ו"מלשינים" אחרים כמוה. ג'רי אדאמס מעולם לא לקח אחריות למעשה, וממשיך להכחיש כי אי פעם היה מעורב בפעליות צבאית. אפילו המחיר שאותו שילמה דולורס הוא לא באמת המחיר המלא על הרציחות שביצעה- הבעיות הפסיכולוגיות והבריאותיות שלה היו תולדה של ההחלטה שלה עצמה לשבות רעב, ולא נגרמו ישירות בשל הכליאה. היא היתה בכלא בסך הכל 7 שנים, שזה לכל הדעות לא עונש כבד לרצח וסיוע להנחת מטען. אבל החשיבות של הסכם השלום באירלנד, הסכם שמנע וממשיך למנוע שפיכות דמים רבה, יותר חשוב מהענשת האחראים לרצח. העוול שנעשה למשפחת מקונוויל- העובדה שבמשך שנים הם לא ידעו מה עלה בגורלה של אמם או אפילו איפה היא קבורה- הוא עצום. אבל עדיין, אך אחד לא הולך להביא את האשמים למשפט צדק, כי אף אחד לא רוצה להעלות שדים מהעבר ולסכן שלום שברירי. 

אז יש היום שלום באירלנד ואין נקמה או אפילו צדק. אני מאמינה שהאירים באופן כללי מוכנים לעסקה הזאת, למעט תנועות שוליים קיצוניות שמעונייות ללבות את הסכסוך עד קץ הימים. יש לציין שלא רק כאלה שנפגעו מהאר איי איי כעת דורשים צדק, אלא גם למשל בני משפחותיהם של אלה שנרצחו בידי הבריטים ב"יום ראשון הארור". כפי ששואלת הכותרת ב"הארץ" המסקרת את הנושא : האם ייתכן שלום בלי צדק? הויתור על עשיית הצדק נדרשת משני הצדדים. זאת עסקה נוראה, אבל היא קורת בהרבה מקומות בעולם - רואנדה, ודרום אפריקה למשל. אני חושבת שישראלים מתנהגים בהתממות כשהם חושבים שהשמאל בישראל הינו "היחידי בעולם" שמוכן להידבר ואף לשחרר עם טרוריסטים עם דם על הידיים. מסתובבים ביננו הרבה ג'רי אדמסים, אנשים שבדם קר היו מוכנים לרצוח כל מי שאפילו נחשד בבגידה, רק כדי לעורר פחד בקרב האוכלוסיה שאמורה לתמוך בהם. גם אצלנו הלח"י והאצ"ל רצחו יהודים שהם חשדו במשת"פיות עם הבריטים. גם אצלנו מי שאחראי לפקודה לא תמיד שילמו מחיר, וחלקם אף נהיו לפוליטיקאים מכובדים. אבל משום מה כשזה מגיע למאבק הלאומי שלנו, זה נהיה בסדר. אז לפני שנתחיל לרחוץ בנקיון כפינו המדומיין, כדאי אולי שבמקום לשחרר סיסמאות הפוליטקאים שלנו יודו שהדרשיות שלנו לא לדבר או לשחרר רוצחים הינה דרישה לא ריאלית, שלא יושמה בפועל בפתרון סכסוכים אתניים ברחבי העולם. אבל כמובן לבקש כנות מפוליטיקאים זה כמ לבקש מרוב האנשים להפסיק לנשום - לא משהו שהם מסוגלים לעשותו, בכלל. 

חשבתי שהרבה זמן לא כתבתי פה ביקורת קומיקס כמו שצריך.  לאחרונה קראתי את ספרו של הארווי פיקאר ז"ל והת'ר רוברטסון "מקדוניה", מה שהזכיר לי מאוד את הספר שרכשתי לפני כשנה "ירושלים" של גי דליל (כותבים את זה Guy Delisle אבל הוא קנדי צרפתי ולכן אומרים את זה שונה). שני הספרים שייכים לז'אנר שהולך ונהיה פופלרית, שאפשר לקורא לו "ג'ורנליזם קומיקס"  במהלכו בחור/ה נאיבי/ת פחות או יותר מהמערב יגיע לחור (ויסלחו לי הקוראים מראש, אני הירושלמית הכי לוקאל פטריוטית בעולם אבל בהקשר של הספר הזה המילה חור מתאימה) ממדינה מתפתחת/עולם שלישי וינסה להבין את המציאות המסובכת אליו הוא נקלע. בתוך הז'אנר הזה יש מקום די נרחב לעיתונאות שמסקרת סכסוכים, וכמובן שהסכסוך הישראלי-פלסטיני קיבל הרבה צומי בזכות הספרים של ג'ו סאקו "פלשתין" ו"רשמים מעזה", או המלחמה באפגניסטאן בקומיקס הצרפתי "הצלם: רופאים ללא גבולות באפגניסטאן".

האמת היא שלטעמי סאקו יצא קצת יותר מדי פרו-פלסטיני בראיונות שקראתי איתו, כך שעד כה לא טרחתי לקורא את הספרים שלו. יכול להיות שהרושם שלי מוטעה , אבל לבנתיים אין לי מה להגיד עליו מעבר לכך שהוא הכי מוכר בתחום.

אז לעניינו:

הספר מקדוניה עוסק בסטודנטית ללימודי שלום, שויכוח בינה למרצה במדעי המדינה שולח אותה למקדוניה, לבדיקה כיצד מערכת המשפט פועלת כגורם מפשר בסכסוך בין שני הקבוצות האתניות השונות במדינה. הטענה שלה היא שאנשים לא מתעניינים במקרים שבהם מלחמות נמנעות בדקה ה-90, כמו במקדוניה, אלא רק במקומות בהן פרצו מלחמות, ושדווקא יש מה ללמוד מכך. 

הספר מתחלק ל 2 תמות- האחת מוקדש לתיאור המסעות של הת'ר והאנשים  בהם היא נתקלת, שהוא לא שונה מהותית מכל תיאור תיירותי שאני ואתה חווית. אנקדוטות מהסוג שבו הת'ר מגלה שקבב הוא לא שווארמה (אף פעם לא הצלחתי להבין כיצד המערב בילבל בין המותגים השונים), שגברים בטוריקה מטרידים מינית תיירות (ובכלל המרחב הבלקני לא יוצא בטוח במיוחד לנשים מבחינת נורמות) ושאנשים במקדוניה מסבירי פנים באופן כללי. 

התמה השניה כוללת הסברים מפורטים על המלחמה הבלקנית של 92-95 ומה שקרה לאחריה. האמת היא שאני זוכרת במטושטש את הארועים שקרו בזמן אמת, וגם מאוחר יותר קראתי את יומן המסע של בנימין שבילי "הירידה מן הצלב" שנערך במרחב הזה אבל יותר מתמקד בבוסניה/סרביה/קרואטיה כך שאיני בורה לחלוטין בנושא אבל עדיין די חידש לי.  

כצפוי, יש יותר מדי מה שנקרא "אינפו-דאמפ" מבחינת המידע הפוליטי/מדיני על האזור, ולא מספיק מהחוויה של המסע, אבל אני עדיין חושבת שכדאי לנו, ובמיוחד לנו הישראלים לקרוא את הספר. ישראל לעיתים רבות מושוות בין דרום אפריקה אבל אני חושבת שההשוואה למקדוניה הרבה יותר "נכונה", אם כי אני נגד השוואות כאלה בכללי. ככל שקראתי את הספר התרשמתי עד כמה ישנן הקבלות בין הסיטואציות שם ופה. גם פה וגם שם, ישנו מיעוט של כ 20% של מוסלמים (ששם נקראים אלבנים/בוסנים). גם פה וגם שם, ישנן קבוצות של קיצונים שביצעו מעשי טרור הדדיים באנשי הקבוצה האתנית השניה- הצבא המקדוני הפציץ כפרים של תושבי המיעוט ה"אלבניים" שפגעו גם באזרחים, ואילו קבוצת בדלנים אלבנים פגעה באזרחים נוצרים. אזרחית נוצריה שגרה בעיר מעורבת מסבירה לתיירת שאין כל חיכוך בין שני הקבוצות האתניות למרות שהם גרים זה לצד זה, בדיוק כמו בירושלים בה גדלתי, ועוד. 

אבל ההבדל העיקרי הוא שמקדוניה היא מדינה ענייה ונחשלת, ולכן הרבה יותר מושפעת מלחצי הקהילה הבינ"ל, ואותה קהילה בינ"ל (במסגרת הסכמי דייטון) התערבה בצורה חכמה יחסית במקדוניה כגורם מפשר בין שני הקבוצות, והכריחה אותם להסתדר אחד עם השני. אז נכון, עדיין יש הרבה בעיות בהסדר הנוכחי. אבל ממקדוניה נחסכה מלחמת אזרחים עקובה מדם, וזהו הישג שאי אפשר לזלזל בו. ההתערבות הזו, שאותה הת'ר באה לחקור, כוללת הקמת מוסד לגישור, הוא מוסד האומבודסמן (והעובדה שאין מילה כזו בעברית - בבדיקה עלה תרגום של "נציב תלונות ציבור" שזה קרוב אבל לא מדויק) שנועד לבדוק סכסוכים בין הקהילות האתניות של מקדוניה. המוסד הזה נשמע לי כמו רעיון ממש טוב שאנחנו צריכים בדחיפות בארצנו הקטנטונית, קיום מוסד כזה יכול לשקם במידה ניכרת את חוסר האמון שרוב אוכלוסיית המיעוטים חשה כלפי המוסדות הממשלתיים, ויהיה פי אלף יותר יעיל מקמפיין פרסום פלצני לשוויון הזדמנוית בעבודה. אבל כרגיל בארץ אוהבים לדבר ולא לבצע, כך שרק בחלומנו הוורודים ביותר שלנו נראה את הממשלה שלנו מנסה לפתור בעיות בצורה חכמה במקום לפזר הצהרות ללא גיבוי. 

עוד דבר מקסים שקיבל סיקור בספר הינו אמן שיזם קמפיין נגד אלימות בחוצות הערים. הנה דף מהספר שמראה ראיון איתו. אני די מזדהה עם מה שהוא אמר בראיון. 

אחד התובנות היפות בספר הינו ההבנה שהת'ר מקבלת שאי אפשר למסגר אנשים בקלות בהתאם להנחות מראש שהיא באה אליהם. האמן למשל הינו מוסלמי ממוצא אלבני, אך הוא כלל אינו דובר אלבנית, אלא מקדונית וטורקית. וכאן כמובן רואים שהוא חילוני, ושותה אלכהול. לפני הנסיעה הרבה אנשים באים בדעות שליליות לגבי מקומות שאליהם היא רוצה לבקר, כמו כל הנוצרים המקדונים אומרים לה שמסוכן לבקר ברובע המוסלמי בעיר (לא בשונה מדעה של ירושלמי ממערב העיר על מזרח העיר) אבל בפועל המקום נעים לביקור ואינו שונה משאר העיר. 

כך שלמרות מגבלויתיו של הספר -ריבוי מידע, קצת יותר מדי "ראשים מדברים" ופחות מדי אקשן אני הייתי ממליצה אותו. ובאותה הזדמנות אציין של"ירושלים"  של דליל יש אחלה בלוג שזמין אונליין, עם הרבה רישומים ואנקדוטות שלא נכנסו לספר וממש שווה הצצה. ושוב, למרות שלספר של דליל לוקה בכמה אי הבנות בסיסיות של ההבדל בין מערב י-ם ומזרחה, ההבדל בין ערבים בעלי אזרחות ישראלית, פלסטינים בעלי תושבות ופלסטינאים ללא מעמד (אם כי להיות פייר הרבה ישראלים גם לא מודעים לשיטת הקאסטות הישראלית) ושאר נושאים הקושרים לסכסוך הערבי ישראלי שאדם יכול לברר אותם די בקלות בעזרת גוגל, הנאיביות שלו והמבט הרענן, שהן במידה מסוימת חיסרון הינן גם יתרון ביצירת פרספקטיבה די משעושעת על האבסורדים הקטנים שהן נגזרות של ה"מצב". 

בכלל, אני חושבת שדרך קומיקס אפשר להנגיש נושאים "כבדים" ו"משעממים" בצורה די טובה. חבל שבתיכון במקום לבקש להביא עיתונים העוסקים באקטואליה ל"שעת מחנך" לא מבקשים מהילדים להביא קומיקס- אני בטוחה שהדיונים שספר כמו "מקדוניה" בתרגום לעברית היה מצליח לעורר הינם הרבה יותר מעניינים מאלו שהגזירים של ידיעות או מעריב מביאים בדר"ך.