ובכן, זה סוג של הסבר על למה אני לא בטראומה, למרות שמסתבר שאנשים מסביבי שחוו את אותה חוויה כן בטראומה. זהו גם נסיון להסביר על למה המציאות קשה לעיכול, על מנגנוני התמודדות לא מוצלחים עם הקושי הזה, ואיך הם משפיעים על ההתנהלות שלנו.

אז ככה: הייתי בגוש הדתי במצעד הגאווה האחרון בירושלים. זהו גוש שמורכב מסוג של קואלציה גאה-סטרייטית - ארגוני הומואים ולסביות דתיים וקבוצה שבעיקר מורכבת מחברי פורום הפייסבוק הפדלחוש"יות שצעדו מתחת לבאנר "סטרייט/ית ותומך". חשוב לי להצביע על כך שזה גוש די משמעותי במצעד הירושלמי, ולפי התרשמותי גם הגוש עם הכי הרבה ילדים קטנים. הגוש כולו התעכב ביציאה, שהאמת שבשעתו טיפה עיצבן אותי. בשל העיכוב היינו בכניסה לרחוב קק"ל כששליסל דקר, בערך 100-300 מטר מהמיקום בו הוא תקף. לא ראיתי שום דבר מהתקיפה או מהתוצאות שלה, מכיוון שהמשטרה עצרה את המצעד. כן ראיתי את הניידות והאמבולנסים, שהתקשו לחצות את המצעד הצפוף. בהתחלה חשבתי שמישהו התעלף. ככל שמספר האופנועים עם אנשי הצלה/כוחות בטחון עלו, מפלס החרדה עלה איתו. היה בלאגן, שמועות עפו באוויר, לא היה ברור למה להאמין ולמה לא. 

ראיתי אנשים בוכים, הייתי בהלם, אבל אני לא הרגשתי את מה שהאנשים הבוכים הרגישו. הקטע הוא, שבשבילי זה היה שידור חוזר. כבר הייתי בסרט הזה בעבר. הייתי בו בכיתה ה', כאשר חבריי לכיתה הלכו לכביש כדי לאסוף חלקי אוטובוס שהתפזרו ממש ליד בית הספר  (עד היום יש אנדרטה בנקודה הזו). הייתי בסרט הזה בכיתה ט', כאשר בפיגוע התאבדות כפול נרצחה מישהי מהכיתה מתחתי. שמענו את הפיצוצים מהבניין בו למדתי, והיתה לי חברה אחת שהיתה בדרך לאתר הפיגוע בגלל שהיא עמדה להבריז משיעור הספורט בו השתתפתי, ואחרת שהייתה בכיכר ציון, מרחק כמה מטרים מהפיצוץ השני. והייתי בסרט הזה שוב באינתיפאדה השניה כאשר בצומת בה עברנו כל יום להגיע לבסיס התפוצצה מכונית תופת, מתי שבדקה התשעים עצרו התארגנות להטמין פצצה בשערי הבסיס. וזה בלי לספור את כל הפיגועים שלא הייתי בזירות שלהם אבל שהשפיעו בעקיפין, כמו מתי כאשר טיול שנתי בצפון נקטע לפני זמנו מכיוון שבבקעת הירדן נורו תלמידות, או במקרה של פיגוע אחד שבו נרצחה מישהי שהיתה בת כיתתי ביסודי. 

אז משהו במנגנון הטראומה משובש אצלי. פשוט לא מפחידה אותי יותר המחשבה שיכולתי למות, שזה היה עניין של תזמון ותו לא. גם אם למעשה עבר יותר מעשור מאז הפעם האחרונה בה הייתי בסיטואציה כזו, האפקט המצטבר של כל הארועים האלה בנה שכבה מגנה, ואיבדתי את הרגישות. אני אבלה ועצובה על הדקירה, אבל זה לא הדבר הכי גרוע שאני יכולה לחשוב שיכול לקרות, כמו שמישהי בוכייה אמרה לי זמן קצר לאחר האירוע. פשוט ראיתי דברים יותר גרועים, וההבדל ביני לבין א/נשים צעירים יותר, שלא ראו (ואני מקווה שגם לא יראו) לא ניתן לגישור. 

אני בת לדור הפוסט-טראומטי, שמקבל בשיווין נפש את האפשרות שאלימות תתפרץ עליו, בכל מקום ובכל זמן. אני חושבת שנוטים להמעיט בערכה של העובדה הזאת, עד כמה היא דופקת אותנו. אני אומרת את זה, כי אני נתקלת באנשים שאצלם הקושי להתמודד עם השרירותיות של האלימות, עם העובדה שקשה להכיל את החיים לצד אווירה של חירום, לוקחת אותם למקומות מאוד לא בריאים. 

יש לי חברה בפייסבוק שהיא אחות שכולה. אח שלה נהרג בצבא, והמוות שלו מאוד נוכח בחייה. הוא נוכח במובן שלכל דבר רע  שקורה יש לה הסבר- סוג של תיאוריית קונספירציה שאחראים על כל הפיגועים וכל פשעי השנאה אותם אנשים. היום למשל, היא העלתה פוסט ובו היא טענה שאותם אנשים, שלוחי שלטון הרשע של השב"כ והסי איי איי, אחראים שניהם לרצח התינוק בשומרון ולדקירות במצעד הגאווה. האמונה בתיאוריית הקונספירציה מקנה למוות של אחיה משמעות והקשר שבלעדיהן לא היה להם. מה שמעניין הוא שאני גם מכירה פעיל שלום, אב שכול, שלמרות שהוא רחוק מאוד מבחינת דעות פוליטיות מאותה חברה, גם אצלו המוות של הבן מיתרגם במחשבה שאם רק ישקיע יותר מאמצים, הוא יכול לכפר איכשהו על אובדן בנו. גם אצלו יש סוג של אמונה שלמוות של הבן יש משמעות מיוחדת. 

האמונות של שני האנשים שאני מכירה הם סוג של התמודדות עם מציאות כאוטית וכזו שלא ניתן לשלוט בה. שניהם מאמינים שהעולם יותר מסודר ממה שהוא באמת, שיש הגיון ומשמעות לארועים כשלמעשה הרבה פעמים אנשים נפגעים פשוט כי הם מסמלים משהו שנוא עבור האנשים שפגעו בהם, והבחירה בפגיעה באותו אדם היתה רנדומלית. קשה מאוד בארץ להעלות כל ביקורת על תרבות השכול, ולכן המילים שלי אולי נראות חסרות רגישות. אבל הצורך הזה להכניס משמעות בכל דבר הרבה פעמים גורם לתגובה הפוסט טראומטית של אנשים להיות הרבה יותר גרועה. חברתי חיה בעולם פרנואידי ואפל, אבל היא תמיד יודעת מראש מי אשם. שזה מקל עליה את החיים, אני משערת, אבל בקלות יוצר מצב שבו היא מאשימה חפים מפשע. אני דווקא לא יודעת מי אשם בהכל. החוויות שלי לימדו אותי בדיוק את ההפך- שאין תוכנית גדולה. זה משהו שלמדתי מהתקופה שהייתי בצבא-  שהאויב לא רק ערמומי ואכזר אלא שהוא הרבה פעמים מבולבל, חסר מטרה ובעל סתירות עצמיות, ולא רק זה אלא שגם המערכת שבה אנו עצמנו פועלים לא פחות מבולגנת וחסרת קאורדניציה. אין לורד סאורון או וולדמורט. יש בירוקרטיה (כן, גם לארגון טרור כמו אלקאעידה , כמו שדו"חות ההוצאות של פעיליה שנתפסו בידי הקואלציה מוכיחים) ופעילים שנמצאים בשטח שמחליטים החלטות על דעת עצמם, ועוד כל מיני קצרים בתקשורת שהמצב האנושי מספק בשפע. מה שחברתי חושבת שזו קונצפירציה הוא פשוט תוצאה של שילוב של רשלנות, טיפשות, אגו וקורטוב חוק מרפי. תאמינו לי שגם אם האילומנטי קיימים, רוב הסיכויים שגם הם לא יצילחו להחזיק מעמד לנהל ארגון גלובלי ובמקום זאת יתדרדרו לויכוחים מטופשים בנושא של מי התור הפעם להחזיק את השרביט של המאסטר העליון. שלא תבינו אותי נכון - אני מאמינה ברוע. אבל הרוע בו אני מאמינה הוא הרוע שקיים בסרטים הנהדרים של טרי גליאם (במיוחד ב"ברזיל"), ברוע שמוצג בעונה האחרונה של "בלאקאדר" על מלחמת העולם הראשונה, ברוע של "מלכוד 22" של ג'וזף הלר- יצירות שכולן מדברות על המימד האבסורדי של מנגנוני הרוע. יש רוע בעולם אבל הרוע הזה לא נמצא במקום אחד ספציפי שאפשר לשים את האצבע עליו, או אצל אדם מסוים. הוא נמצא בנוסח מעורפל בכוונה של הוראות פתיחה באש. הוא נמצא בכוחות השוק שגורמים לכך שהקינואה הינה יקרה מדי עבור האיכרים שמגדלים אותה, והם חיים ברעב. הוא נמצא אצל שוטר שעוצר אישה בשל עבירת תנועה, לוקח אותה למעצר ושם היא מתה בצורה מסתורית. הוא נמצא בבנאליות, אם תסלחו לי על הקלישאה. 

כך שלעניות דעתי, צריך להיות מאוד זהירים כשזה מגיע להתנהגות פוסט טראומטית, ולא רק בקטע של חרדה מופרזת ביום יום. צריך להיות מודעים לכך שבתור תגובה לטראומה, יש לנו נטיה לעקם את המציאות לצרכים שלנו, כדי לבנות תמונת עולם איתה אפשר לישון בשקט, אחרי שהארוע הטראומטי קורע את אשליית הבטחון. להאמין שאם רק עשינו כך וכך, היינו יכולים להמנע מהטראומה או למנוע אותה בעתיד. להאמין שהעולם שחור לבן, ולהחליט שכל הציבור של הבנאדם שפגע משתייך לכוחות האופל, בין אם זה כל הגברים, כל החרדים, כל המתנחלים או כל המוסלמים או ווטאבר, ושאם רק נזהה מי הטוב ומי הרע נוכל לנטרל את הרעים והכל יהיה טוב. להאמין שאפשר לפתור בקלות סכסוכים או להסיר דעות קדומות שמושרשים בתרבות, אם רק נתחבק ונאהב. 

אני אמנם חיה בעולם חסר בטחון ושמשתנה תדירות, אבל זאת מתוך בחירה מודעת לדחות תשובות פשטניות מדי שהיו נוסכים בי תחושת בטחון מלאכותית. התשובות לגבי מי אשם במציאות הזו אינן פשוטות. זאת כנראה למה אני ואהבת סדרות בילוש - זו תפיסת עולם שבלשים הרבה פעמים מפתחים, בגלל המפגש שלהם עם הצד הלא כל כך נעים של האנושות. אני מקווה שיום אחד החברה הישראלית תצליח לצאת מהמנטליות הפוסט טרואמטית שלה, ושאף אחד אחר לא יגדל למציאות בה אני גדלתי. 

מסתבר שברגעים אלה ממש מתחולל קרב בין שני ענקי שירה (טוב, ענק שירה אחד וענק שירה בעיני עצמו אחד) בפייסבוק. מסתבר שממש לא מצא חן בעיני מאיר ויזלטר זה שקראו לרועי חסן ב"הארץ" המאיר ויזלטר הבא. אבל מעבר להתנגחות (המוצדקת בחלקה, לטעמי) באיכות שירתו של חסן, מצא לו ויזלטר לנכון להתנגח בטורו בדרך בעוד כמה עוברי אורח תמימים, וכאן אנחנו נכנסים לדבריו שגרמו לי לעצבנות.

לדבריו של ויזלטר " מרעישים פה יותר מדי טיפוסים קולניים שהם לא סתם משוררים בינוניים אלא ממש not good enough כמשוררים. כמעט כל מי שהוא קורא שירה מהסיבות הנכונות, ולא רק לצרכי פולמוסים עקרים, יודע לזהות אותם – ודרך אגב, רובם כלל אינם תואמי הסיווג “מזרחיים” – רובם בוגרי מערכת החינוך האידיאולוגית של המגזר הדתי-לאומי והמתנחל."

מה אתה אומר, ויזלטר? אני לא מזרחית או מתנחלת אבל אני כן במקרה בוגרת של חינוך הממ"ד. וכאן בשם הנאורות החילונית שלך אתה מזלזל בכבודם של חלק מהמשוררים האוהבים עלי, שהם גם, רחמנא לצלן בוגרי החינוך הממ"ד (ואולי גם המתנחלי). ולא רק זה, אבל מסתבר שדתיים בכלל עושים לויזלטר רע על הנשמה. הוא בכלל לא היה רוצה לראות אתום, הוא רוצה לחיות במעין מרחב סטרילי חילוני. למראה שני גברים לובשי טליתות המהלכים להם בתל אביב הוא מתפייט: "שבת קודש, בדרך מבית הכנסת לסעודת שבת: עוד יש יהודים יראי שמיים, המקפידים במצווה קלה כבחמורה ומעדיפים לחיות את חייהם בלב ליבה של עיר החטאים תל אביב המחללת שאבעס ויום-טוב...שלומי אמוני ישראל הללו מעדיפים משום מה לחיות בשכנות עם כופרים להכעיס ומחללי שבת בפרהסיה על פני קהל קדושים אדוקים בבני ברק או במודיעין עלית… מעניין למה".

אם קודם הוא רק עצבן אותי קלות, עכשיו הוא כבר מזלזל באנשים שאני אישית מכירה. חברים שלי שהם חברים בקהילת יקר האורתודקסית או קהילת "אל הלב" הרפורמית. כאן כבר המדחום שלי מתחיל לטפס גבוהה. 

אז תקשיב לי עכשיו טוב, מר ויזלטר. 

קודם כל, fuck you. 

רק כדי להוכיח שאתה לא גזען ושונא מזרחים אתה במקום זאת יורד על כל הדתיים. ולא רק שאתה יורד על הדתיים, אלא אתה מתעלם מסצינה מעולה של משוררים דתיים שהתפתחה פה בירושלים. ומי שיורד על יצירה תרבותית בירושלים חוטף ממני, קפיש? 

יש לי בטן מלאה על החינוך שקיבלתי. על הלאומנות, צרות המוחין, המחסור בחשיבה ביקורתית. אבל בדבר אחד לנו הדתיים היה ייתרון בולט: גדלנו על הרבה כבוד למילה הכתובה. אני לא מכירה סרוג או סרוגה אחד שראה לנכון להתכונן לחלק המילולי של הפסיכומטרי, כי לקחנו את זה כמובן מאליו שיש לנו אוצר מילים יותר טוב מזה של החילוני הממוצע. הספריות שמחזיקות את שיא ההשאלות לאדם נמצאות בהתנחלוית, כבר מספר שנים רצוף (לך חפש משהו יותר טוב מלקרוא ספר בשבת). היו לי מורות לספרות והבעה נהדרות, כמו דבורה (בעברית) שגרמה לי להתאהב באבן גבירול או לנה (באנגלית) שלימדה אותי את וודסוורת' ופרוסט. זה נכון שבחלק מן הקהילות החרדל"יות המגמה הזו התהפכה, והבנות באולפניות ובישיבות הגבוהות כבר לא נחשפים לתרבות "חול", אבל עדיין חלק גדול מן הדתיים, ובטח בערים הגדולות, חיים חיים שבהם הם מאוד מעורבים בחיי התרבות וזה כולל בחיי הספרות והשירה. 

אחד המשוררים שבאשכרה הלכתי ורכשתי ספר שמכיל את שיריו הוא עמיחי חסון. קודם כל אני מאוד ממליצה על הבלוג שלו "תת מודע זמני", וגם קוראת בהנאה רבה את הביקורות שלו במקור ראשון. ואם אתם לא סומכים על הטעם שלי, אז תשאלו את חיים באר (אבל גם הוא פעם היה דוס. מי יודע אולי דעתו משוחדת). אך אבוי, עמיחי חסון הוא בוגר הישיבה בעתניאל, שנמצאת בשטחים. אז כנראה שהוא איזה חמור תלת ראשי שהתפלק להם שם.  

נכחתי בהקראה עצמית של שיריה שבה סיוון הר שפי זעזה אותי מהיסוד. (גילוי נאות- בעלה לימד את אחי כתיבה יוצרת במסגרת לימודיו במערכת החינוך הדתי. כן, אותה מערכת חינוך חשוכה.) גם פה הדעה שלי קיבלה תימוכין ממקורות מבוססים. אך מה לעשות שהיא ובעלה גרים בגוש עציון. 

השירה הפמניסטית של בכל סרלואי מתארות חוויה שכל אישה עברה. אפילו פאקינג הארץ פרסמו אותה . וגם היא מתנחלת דתיה, מכוכב השחר. 

וזה באמת רק טעימה מכמה משוררים מחבורת משיב הרוח.  

אני לא בעד מפעל ההתנחלויות, ואי אפשר לחשוד בי בימניות, אבל יש לי את היושרה האינטלקטואלית להגיד שיכול לצאת משהו איכותי, משהו שווה ערך משם. המילים של ויזלטר כאילו לא יכול לצאת משם משהו טוב מבחינה ערכית או איכותית היינן ביזיון אינטלקטואלי.

וברשתכם נעבור להתייחס לחלק השני של המילים שלו.  

יש דתיים בתל אביב, וכמעט תמיד היו שם. אני אישית מכירה מישהי דתיה שאביה היה אחד מהרפתנים שהקים את שכונת נחלת יצחק, שכונה בה אני עצמי התגוררתי במשך חמש שנים. ומה חורה לך כל כך, ויזלטיר, שהם קיימים? מה, אנשים כמוני, דתיים ושמאלנים וליברליים, מקשים עליך להכניס אנשים למשבצת? אתה יודע למשל, שבתל אביב היא המקום היחיד בה ידידתי הלסבית האורתודוקסית יכולה לערוך קידוש לבנה כשהוא נולד לה ולבת זוגתה? אני באמת מקווה שתחטוף חתיכת פריחה כל פעם שתראה כיפה או כיסוי ראש בתל אביב. שתעלה מררתך ומיצי הקיבה שלך יתעכרו. אין מקום בטוח. אפילו לא בתל אביב. ואתה יודע מה? אני אפילו לא מזדהה כדתייה חצי מהזמן. אבל כשאתה תוקף מגזר שלם, אני הכי מגזרית שיש. ולמה אני כל כך כועסת? כי אנשים כמוך מקשים על החיים של אנשים כמוני. כי כשאני מזדהה כשמאלנית אנשים חושבים שאני כמוך, ואני לא.    

רועי חסן הוא אולי משורר גרוע, אבל ויזלטיר הוא שמאלני גרוע. שמאלני מהסוג המתנשא, החילוני להכעיס, שהנאורות שלו לא מסוגלת להכיל כל מי ששונה ממנו. אני מקווה שיום אחד הדור שלו יעבר מן העולם, ויחליפו את הגרבוזים והקוטלרים אנשים שלא חייבים לרדד את הכל לשחור לבן, ולאפשר גם למזרחיים, גם לדתיים ואולי אפילו למתנחלים לשעבר או בהווה להיות שמאלנים. כי כל עוד שיש רק דרך אחת להיות שמאלני, השמאל תמיד ישאר שולי ואימפוטנט. 

אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איך זה שנשר התרבות עדיין מלהגת כאן, כאילו לא סוערים מסביבה פרצי רוחות המאיימים להפילה בכל רגע? מדוע היא ממשיכה להצמד לאתר הגוסס הזה, בעוד הבלורים האהובים עליה כבר ממזמן עקרו דירה למחוזות הוורדפרס החמימים. 

האמת היא שאני עצלנית מדי להשקיע כרגע באתר חדש. אולי בעתיד זה ישתנה, אבל כל עוד האתר הזה לא נסגר סופית אמשיך לעדכן בו. זהו מעולם לא היה בלוג פופלרי להחריד, כך שנדידת הקוראים לא מפריעה לי ברמות שבוודאי קימות אצל בלוגים עם ממוצעי כניסות מעל 5 אלף בחודש. 

והסיבה השניה לאי פתיחת בלוג אישי חדש  היא שאני כבר העברתי את חלק מהנושאים עליהם אני כותבת לבלוגים אחרים. השבוע הבלוג בו אני שותפה, קולומבוס, הוציא מגזין פרינט שזמין (תיאורטית, כי הוא חולק בשלישי ויש מצב שכבר נגמר) במקומות כמו הנסיך הקטן ובר גיורא בתל אביב, המזקקה (אני אישית הבאתי לשם) וצוללת צהובה ירושלים, הסירופ בחיפה ועשן הזמן בבאר שבע. אפילו לשדרות ולמצפה רמון הגיעו כמה עותקים. אם פספסתם הפעם, ייצא גליון נוסף כנראה בתחילת אוגוסט, עשו לייק לקולומבוס כדי לעקוב על עדכונים בעניין. אני חייבת להגיד, שאני חושבת על לוותר על פוסטים של מוזיקה פה מכיוון שאינם זוכים כמעט לתגובות, וזה מתסכל. הפידבק בצורת לייקים בפייסבוק הוא קצת יותר מספק. לא יודעת אם שווה לקשר פה, אבל בתור דוגמא לדברים שנמצאים שם הנה הביקורת לאלבום האחרון של סופיאן סטיבנס, ראיון שערכתי עם שמרית נתיב, מוזיקאית חדשה ומסקרנת, וביקורת הופעה של מאלוקס (ההרכב של אייל תלמודי, האח של אסף וחבר בבלקן ביט בוקס).

היום יצאה הביקורת הראשונה שלי לבלוג הקומיקס עלילון. הביקורת היא על האוגדן השלישי של "לאזרוס" מאת גרג רוקה. רוקה הוא אחד מהיוצרים האהובים עלי בקומיקס, והוא לא אכזב. 

כך שמבלי להתכוון לכך מראש, כבר מצאתי שני פלטפורמות קיימות להסתפח אליהן. זה לא נעשה בתכנון מראש, אבל אני שמחה שקיימת לי אופציה להמשיך לכתוב על דברים שאני אוהבת אם האתר הזה יתקפל. אני מקווה שחלקכן וחלקכם חמשיכו איתי לפלטפורמות אלה. אמשיך להגג פה על דברים שהבלוגים האלה לא מכסים, כאמור, אבל פה כנראה שלא יעלו הרבה פוסטים בנושאים של מוזיקה וקומיקס. 

אז זהו עדיין לא שלום, אני עדיין מקווה לטוב, ונתראה על הסיפון בהמשך. אני זאת עם הכינור הקטן.