השבוע סיימתי לקרוא את "פנטום" באנגלית, הספר האחרון שיצא בסדרת הארי הולה של יו נסבו. אני אומרת השבוע אבל למעשה קראתי את רובו במהלך שבת אחת, בנשימה עצורה. וככה זה צריך להיות. ספר מתח שתופס אותך ולא מרפה עד הסוף המר.
בהארי נתקלתי בפעם הראשונה בשבוע הספר לפני שנתיים. קניתי את "אדום החזה " בעברית בלי הרבה ציפיות, אבל הוא הפתיע לטובה. מאז קראתי גם את "איש השלג" (שעוד לא תורגם גם הוא)- כך שקראתי את הסדרה די בדילוגים ובלי הקפדה על שמירה על הסדר- לא מומלץ אבל לפעמים זה יוצא ככה.
על מה הספר- הארי חוזר לאוסלו לאחר שהייה בהונג קונג כבריון שעובד בוצאה לפועל. הסיבה? אולג, הילד החמוד מ"אדום החזה" בצרות. רק הארי יכול להוכיח את חפותו. אבל בדרך לשם הוא נאלץ להתעמת עם קרטל סמים ששולט ברחובות אוסלו, שבראשו עומד אדם מיסתורי המכונה "דובאיי" - פנטום שאיש לא יודע את זהותו.
*מכאן אזהרת ספוילרים. זה ספר טוב, אוקיי? יותר מזה יהרוס לכם.*
נסבו לא חס על הקוראים- את אולג שלמדנו לחבב בזמן שהארי היה בן זוגה של אמו, רקל, הוא הופך לג'אנקי עלוב למדי שמעורב במזימה להציף את רחובות אוסלו בסם סינטטי חדש ששמו "ויולין" -בעברית "כינור". הספר מושפע ביותר מהעונה השלישי של הסמויה (העונה של האמסטרדם למי שלא זוכר) בכך שהוא פועל על הציר של יחסי הכוחות שנרקמים בין המשטרה, העירייה וסוחרי הסמים. הסצנות של מכירת הסמים וההתמכרות לסמים שמתוארות בפלשבק הזכירו לי טיפה את רקוויום לחלום. וכמו היצירות האלה, אין פה סוף מהודק עם תשובה סופית לכל השאלות. אתם רוצים קלוז'ר? לכו לצפות ב"חוק וסדר".
במהלך הסדרה הארי הולה מחליק יותר ויותר למקומות "אפורים" מבחינה מוסרית. במובן הזה הוא דומה לבלש הספרותי האהוב עלי ריבוס (פה קצת הרחבתי עליו). בספר האחרון בסדרה, הולה עובר את סוף הטרנספורמציה לדמותו של הארי אחרי, הארי המזוהם. כלמר הוא משיל כל זיקה למשטרה, והופך ל Rouge. לא שתהליך זה הינו נוח להארי- כי ללא גיבוי החוק מאחוריו, הוא לא ממש בטוח מי הוא עכשיו. נאמנותו של הארי למין חוש צדק ערטילאי שהחוק מייצג עבורו, מקשה עליו לפרוק עול לחלוטין, כפי שהסצנה שמסיימת את הספר מדגימה. הארי לא ממש מאמין בדבר- לא בדת, לא באהבה, לא בחומרנות כספית או בחיי תענוגות. הדבר היחידי שהוא מאמין בו הוא גילוי האמת.
הסיבה שהארי נאלץ בעל כורחו להתנתק מהחוק הינה שחיתות שפושה עד לדרגים הגבוהים במשטרה. אם בעבר נאלץ הארי להתמודד עם שוטר מושחת אך עדיין בדרגים הבינוניים של ההנהלה, כאן הוא נאלץ להתמודד עם גורם שמקורב לראש יחידתו וגם עם פונקציונרית בכירה בוועידת הסמים בעירייה, שמדליפים לפושעים מידע חשוב מאוד, מה שמטרפד כמעט את כל המהלכים שלו עוד לפני שהוא מתחיל בהם. לפיכך, הדרך היחידה שבה הארי יכול להתמודד עם פושע הפאנטום המיסתורי הינה מחוץ לחוק. אבל האם היציאה הזו מגבולות החוק לא מראה שהארי למעשה נאמן לחוק יותר מהבוסים שלו? זו שאלה ששבה ועולה שוב ושוב במהלך הספר.
לפיכך, זהו הספר האחרון של הארי הולה. כי הקרע הזה בנפשו של הארי לוקח אותו לדרך ללא מוצא. הוא עושה מה שהוא עושה כדי לעזור לאנשים שהוא אוהב, וכדי לסייע לקורבנות תמימים- כדי לחלץ נערה שנחטפה בידי קרטל סמים מסוכן. ולמרות שמה שהוא עושה מוצדק, עדיין יש תחושה שהוא לא שלם עם כך. אבל מרגע שהוא הופך בעצמו חשוד בכל מיני מעשים פליליים, כגון פריצה ושוד קברים על מנת להשיג ראיות, אין לו דרך חזרה.
בסופו של דבר זהו ספר, שכמו הרבה מותחני משטרה, עוסק בשאלה של מהי מטרת החוק. את מי החוק משרת? והאם למען אהבה מוצדק לעבור על החוק? כמו סדרות כמו "המגן", השוטר שעושה חוק לעצמו בסופו של דבר נדרש לענות לגבי מעשיו. אבל בניגוד ל"המגן", לא מובטח שמי שעבר על החוק ייענש, ומי שאוכף את החוק יוציא את הצדק לפועל.
לא ממזמן קראתי סקירה של אריאנה מלמד על נשים שכותבות מדע בדיוני. הרגשתי שיש הרבה מה להרחיב בנושא והנה סוף סוף מזדמן לי לכתוב משהו בנושא.
אז קודם כל רציתי קצת להתייחס למה שמלמד כתבה. למרות שפרנקנשטיין הוא ספר פורץ דרך וחשוב, לדעתי הוא (לפחות בתיאוריה) די מוכר לקורא הישראלי. אני אומרת בתיאוריה, כי האמת היא שהעיבודים של הספר הרבה יותר מוכרים מהספר עצמו. היא יכלה קצת להרחיב על כמה יוצאת דופן הייתה מרי שלי . הנה סקירה מוצלחת יותר:
התקטננות נוספת שיש לי עם המאמר הוא שהיא לא הרחיבה מספיק לגבי אוקטביה באטלר, סופרת מדהימה שכמעט ולא תורגמה לעברית. בעוד שמרגרט אטווד ואורסולה לה גווין די מקבלות את הכבוד המגיע להן מההוצאות הישראליות (וקראתי עליהם די הרבה סקירות וראיונות בעיתונים ישראליים). בטלר יוצאת דופן משום שהיא אישה לסבית שחורה, אבל גם בגלל שהיא לוקחת את הרעיון של תרבות חייזרית לקיצוניות שמעטים הגיעו אליה. אחד הדברים שמתסכלים אותי כקוראת מד"ב היא שחייזרים לעיתים קרובות אינם באמת חייזרים. הנושא הזה נדון די בהרחבה בגליון האחרון של הקומיקס Saucer County - על כך שחייזרים בתרבות פופלרית לעיתים קרובות משקפים רעיונות ותכונות אנושיות.וגם אם החייזרים אינם מאונשים, הם בדרך כלל מבוססים על חיות טורפות ארציות. בסרטים וכמעט כל תוכניות הטלוויזיה, אין כמעט דימוי של חייזר שהוא ייחודי ואינו דומה כלל למשהו שקיים על כדור הארץ. הרי כל מטרת המדע הבידיוני היא שהכל אפשרי, ועל ידי כך ניתן לחקור רעיונות חדשים. מה הטעם לחקור אינטראקציה אנושית מול ייצור שהוא פחות או יותר אנושי, או שהוא עכביש/קרפדה/דוב ענק? בצעירותי הספרים שהצליחו באמת לאתגר את החשיבה שלי בנושא היו "נמסיס" של אזימוב (ספולרים כאן) שמדבר על צורת חיים שהיא עולם בפני עצמו ו"עולם הבאר" של ג'ק ל. צ'וקר שבודק מה קורה כאשר קבוצה של אנשים מטיילים בעולם שהופך אותם בצורה שרירותית למדי לכל מיני צורות חיים חייזריות. אם נחזור לנושא של אוקטביה בטלר, אז בסדרה שלא תורגמה לעברית עדיין Lilith's Brood היא למשל הצליחה להמציא גזע של חייזרים שנקראים האונקלי ששונה לחלוטין מכל דבר שאנו מכירים, שמתקיימים בסימביוזה עם בני האדם. לאונקלי שלושה מגדרים - זכר, נקבה ו - ooloi. הם חיים במשפחות בנות חמישה פרטים - אחד מכל מגדר חייזרי, ושניים מכל מגדר אנושי. הספרים שלה מאתגרים תפיסות על מה זה משפחה, מגדר ומה זה אנושי בכלל כאשר למשפחות נולדות ילדים שהינם חצי חייזרים וחצי אונקלי. לא פלא שאורסון סקוט קארד טוען שהיא השפעה חשובה עליו, שאותה ניתן לראות כאשר הוא המציא גזע של חייזרים שגם הוא מתנהל לפי כללים ביולוגיים שונים לגמרי מאלו שקיימים על כדור הארץ.
כפי שאמרתי, המאמר חביב, אך לדעתי ניתן להרחיב בנושא של נשים במד"ב. בניגוד לפנטזיה, שם לנשים יש נוכחות חזקה, במד"ב המצב קצת מורכב יותר. אמנם יש כיום יותר נשים שכותבות מד"ב מפעם (ובטח שהן לא צריכות להסתתר תחת כינויים גבריים) אך עדיין נשמר יחס של בערך שליש לעומת שני שליש מול הגברים, וישנן מעט כותבות בולטות חדשות - לה גווין ואטווד הן נשים בנות 75+. בגלל הסטיגמה, מרגרט אטווד אפילו טוענת שהיא לא כותבת מדע בדיוני אלא "ספרות ספקולטיבית", כשלדעתי ההבדל בין "מדע בדיוני" ל"ספרות ספקולטיבית" הוא בערך כמו ההבדל בין "שמן" ל"מאותגר רוחבית", אבל אם להטוטנות סמנטית עושה לה את זה, מי אני שאתווכח. העובדה שאטווד מסרבת למכור את עצמה כ"סופרת מד"ב" מתוך תפישה מוטעת שמדע בדיוני הוא ז'אנר בעל איכויות ספרותיות נחותות, וכמו כן הרתיעה של נשים להתעסק עם נושאים מדעיים "הארדקור" (שנובעת בכלל מהיחסים של החברה למגדר ולמדעים המדויקים) מרחיקה נשים מכתיבת מד"ב.
אחת הסופרות שהכי אהבתי בנועורי הייתה ג'ואן וינג' , בזכות שני ספרים שלה "מלכת השלג" ו"כפת החתול". שני הספרים האלה הם חלקים ראשונים בשני טרילוגיות נפרדות, שלעניות דעתי ההמשכים לא ממש מתקרבים לרמה של הספרים הפותחים אותם. הם גם הספרים היחידם שלה שתורגמו לעברית. "כפת החתול" הוא אחד מספרי הסייברפאנק האהובים עלי, עם גיבור בלתי נשכח שמשלב את הקוליות של הולדן קולפילד עם סיפור ילדות עשוק של אוליבר טוויסט (שלא לדבר שהוא טלפת חצי חייזר). "מלכת השלג" משתמש באגדת הילדים לבניית סיפור סאגה בעולם חייזרי שיש בו כפילים מהונדסים גנטית וסוג של מיסטיקה טכנולוגית סטייל "חולית". לצערי (ושל קהילת המד"ב) ווינג סובלת כבר עשור מבעיות בריאות קשות, ולכן נעלמה מהשטח. הרחבה קצת על הכתיבה של ג'ואן נמצאת כאן. חוץ מזה, שכחתי לציין שבעלה הראשון היה ורנור וינג', סופר מד"ב מוערך בפני עצמו (שאני מודה שמעולם לא קראתי אותו).
"גילטי פלז'ר" מימי ילדותי הינה הסופרת אנדרה נורטון, שכפי ששמה מרמז, החלה את הקריירה שלה תחת שם עט גברי. נורטון כתבה משנות ה- 40 עד ל - 90, וזכתה לראות את פריחתו של הז'אנר ועלייה בפרופיל הכותבות. היא הייתה סופרת פורייה ביותר שמתוך מעל מ- 100 ספרים רק שנים תורגמו לעברית - מסדרת עולם המכשפות. היא כותבת ספרות הרפתקאות מהסוג שמזוהה כ"גברי" יחסית, בצורה שהיום טיפה קלישאתית אבל בצורה מהנה ביותר. היא נחשבת סופרת משפיעה ביותר שניתן לזהות את הסגנון שלה אצל סופרות מוכרות יותר כמו אן מק'קפרי . היא בעיני סופרת שהקדימה את זמנה בעיסוק בדמות שבעלות זהות אתנית מובחנת עוד בשנות ה- 50 לפני עידן הפוליטיקלי קורקט- כמו the beast master שגיבורו אינדיאני משבט הנאבחו בשם הוסטין סטורם - שמתמודדות עם גזענות ודחיקה לשוליים , וגם בגיבורות שלכאורה חלשות אך לומדות לתעל את הכוח שלהן ולהתגבר על מכשולים וסכנות, כמו ב- Forerunner foray. לגבי הספר הראשון, שהוא החלק הראשון בסדרה, די התאכזבתי מההמשך ולא המשכתי אותה.. (ואני בהזמנות זו צריכה להודות לאימי שהורישה לי את הספר הזה מספריית ילדותה שלה. כיף שיש לך אמא עם טעם דומה בספרים).
הנציגה הלא אמריקאית בסקירה זו היא תנית' (או תנית כפי שמשום מה שמה מתורגם) לי הבריטית. כבר יצאה במהדורה מאוחדת (שיש לי אותה) של ספרה המוכר ביותר וההמשך שלו "אל תנעץ שינך בשמש" ו"Sapphire Wine שנקרא Biting the Sun . תנית לי עוסקת בספר זה (וגם בספרה silver metal lover ) בדמויות החיות בחברת שפע, שהינה בעלת חוקים חברתיים סמוים נוקשים. הגיבורות שלה הינן נערות פקאצות די טיפוסיות,
שיטחיות להחריד ומשועממות מעצמן ומעודף האפשרויות המסחרר שעומד לרשותן. אך רגע של חציית טאבואים חברתיים, שנעשה בהיסח הדעת או מתוך בדיקת גבולות רגעית, הופך את הגיבורות שלה למורדות בעל כורחן. בניגוד להרבה סיפורים עם עלילה דומה, הגיבורות של לי אינן מאתגרות את הכללים החברתיים מתוך מודעות פוליטית או משנה אידאולוגית סדורה- הן עושות זאת מתוך אינסטינקט, חצי בכוונה חצי בטעות. הן אינן מודעות לדיכוי הסמוי שהן חיות בו,עד הרגע שבו הן מנודות (להפתעתן כי לכאורה בחברה בה הן חיות הכל מותר והכל קביל) , והן נאלצות לעבור תהליך התפכחות כואב. במובן הזה לי מציירת תהליך קצת יתר אמין מסיפור ה"גיבור שחוסנו המוסרי הפנימי מאפשר לו לאתגר את חברתו הקלוקלת". הדמוית שלה אינן גיבורות במובן הטיפוסי - הן חלשות אופי לעיתים קרובות, מושפעות מלחץ חברתי ומבולבלות למדי. הן תוצרים מובהקים של החברה שלהן, שמקדשת את האופנתי והמבדר על חשבון ערכים בסיסיים יותר (וכן, יש פה ביקורת שרק ונהיית רלוונטית יותר ויותר מאז שהספרים שלה יצאו לאור בשנות ה- 70 וה- 80). בעוד של "אל תנעץ" הוא ספר שמתמקד יותר בתהליך צמיחתה האישית של גיבורתו (רוב הזמן. ניתן להחליף מין בעולם בו היא חיה) שמזכיר גירסא עדכנית ל"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. הספר השני הוא סיפור רומנטי למדי על צעירה שמתאהבת ברובוט, שיש לו המשך שעוד לא קראתי.
לעומת הספרים בעלי הנימה היחסית קלילה (אם כי אין זאת אומרת שאינם רציניים מבחינה נושאית) לעי"ל, לי גם כותבת סיפורי אימה/מתח פסיכולוגי, שבנתיים יצא לי לקרוא רק אחד מהם Eva Fairdeath שהינו אחד הספרים המוזרים והקריפיים שיצא לי לקרוא, אבל איכשהו בצורה טובה. בעולם פוסטאפוקליפטי, צעירה לבקנית יוצרת סוג של משפחה אלטרניטיבית יחד עם שני גברים לבקנים כמוה. הספר קודר ועוסק בעולם גוסס, שהאנשים בו מנסים לשרוד וחיים בצורה הבסיסת ביותר. אחד הגברים מזכיר מאוד את רונאלד של סטיבן קינג - אקדוחן קשוח שהמוות רודף אחריו. השני רגיש יותר - מוזיקאי. אווה נקרעת בשל המשיכה הבו זמנית שמתרקמת לה - עלילה צפויה למדי, אך לי משחקת עם הקונוונציה הזו בטוויסט לא צפוי.
רק לאחרונה התוודעתי לכתיבה המד"ב של לויס מק'מאסטר בוז'ולד. היא יותר מוכרת בזכות ספרות הפנטזיה שלה, אך מסתבר שיש לה צד נוסף. כהרגלתי התחלתי את סדרת וור שלה דווקא מהסוף (ועל ידי כך ספיילרתי לעצמי מלא דברים, לא נורא), ולפחות לבנתיים היא הפתעה נעימה. לויס (זאת הגרסא הקצרה ביותר לשם אז נלך עליה) משלבת אלמנטים שונים של ז'אנרים - הרפתקאות, ריגול, קומדיה רומנטית לכדי מארג מהנה. העולם שלה נוגע בשאלות של למלחמת תרבויות, יחס ללאומנות, פמניזם (למשל באחד העולמות הנשים השיגו שיווין זכויות והן גנרליות, פרופסוריות וכל מני דברים חשובים, ובניגוד לעולם שלנו לא מדובר בעלה תאנה סימבולי פה ושם),וזהות (כאשר למשל נשאלת השאלה האם שיבוט של אדם נחשב בתור אח שלו או שהוא אדם לא קשור כלל). לפחות לגבי הספר שאני קוראת, ניתן לטעון שהוא בסגנון נשי למדי בכך שהיא לא מתמקדת כל כך בארועים אלא יותר ביחסים בין אנשים, ויש לה גם חוש הומור עדין שקצת צוחק על הדמוית שלה והיא לא חוששת להציג אותן באור מגוחך. הנה הביקורת של הספר הראשון בסדרה "רסיסים של כבוד".
ובהקשר הזה של כתיבה נשית הגעתי לסופרת האחרונה ובמידה מסוימת כמעט הכי חביבה עלי מכל הרשימה הזו - קוני וויליס. הכתיבה של וויליס דומה לזו של לויס אך לדעתי אפילו מוצלחת יותר - מצחיקה יותר בספרים ה"קלילים" ומעוררת מחשבה בספרים ה"כבדים". היא סופרת אהובה ביותר (שכבר 5 מספריה תורגמו לעברית) שהייתי ממליצה אותה גם למי שלא אוהב מד"ב כי הוא מתמקד יותר באנשים והיסטוריה ופחות בטכנולוגיה. ניתן לחלק את ספריה ל 2 חטיבות- האחת הם ספרים העומדים בפני עצמם, כמו "המשכוכית" ולספרים שקשורים למעבדת אוקספורד למחקר היסטורי של נוסעים בזמן - "ספר יום הדין" "מלבד הכלב" ועוד. אני אישית מעדיפה את הספרים מהחטיבה השניה, אבל זה עניין של טעם. הבעיה היחידה היא שבחלוף הזמן הייתה קצת ירידה של איכות (ממש לא אהבתי את "מעבר", ספר שבאופן לא מוצלח ניסה להיות רוחני) אבל עדיין שווה בדרך כלל לקרוא את הספרים הבעייתים כי ספר בינוני של קוני וויליס שווה לספר טוב של סופר אחר.
כמובן שישנן עוד סופרות אך מפאת קוצר זמן ומקום נאלץ לוותר על האיזכורים שלהן. בכל מקרה הרשימה הזאת היא מקום טוב להתחיל ממנו למי שרוצה לקרוא מד"ב משובח שנכתב על ידי נשים.
בקרוב הולך לצאת סרט חדש של ג'יימס בונד, המותג שגם חוגג 50 שנה. הפופולריות של בונד מעידה על כך שהוא כנראה מסמל עבור אנשים משהו משמעותי, אך אני כהרגלי מעוניינת לנצל את ההזדמנות להעמיק קצת בקשר לאלטרניטבה לבונד. הפוסט הזה יצא קצת ארוך אז אני מחלקת אותו לשניים. החלק הזה יתמקד בעיקר בספרות וקולנוע אנגליים.
לדעתי אפשר באופן כללי לחלק את ז'אנר הריגול לשני חלקים: ה"אנגלי" וה"אמריקאי". אני משמתשת באפיונים האלה עם גרשיים כי מדובר יותר בגישה מאשר השתייכות לאומית - בונד למשל הוא פרי מוחו של יוצר אנגלי אבל עדיין משתייך למחנה ה"אמריקאי". יש גם דוגמאות הפוכות - אבל קודם אני אסביר מה זה כל אחד.
ז'אנר הריגול התחיל עם תחילת המאה ה- 20 - למרות שמרגלים כמובן היו קיימים קודם. הרבה אנשים מזהים אותו עם שנות ה- 50 - שנות המלחמה הקרה, אך ראוי בעיני לציין את ספרו הגאוני של ג'וזף קונרד "הסוכן החשאי" מ - 1907 כספר שהתחיל את הכל. הספר עוסק בסוכן משטרתי סמוי המנסה לעצור קנוניה טרוריסטית של אנרכיסטים. הוא מאוד מותח ומפתיע במידת הרלוונטיות שלו - עיסוק באתגר של התמודדות עם טרור - ובסגנון הכתיבה המודרני שלו. קונרד מוכר לקוראים דוברי העברית בזכות ספרו "לב המאפילה" אך "הסוכן" לא יצא במהדורה חדשה בעברית מאז שנולדתי, מה שלדעתי חבל. אפשר לקרוא את הגירסא האנגלית בפרוייקט גוטנברג
אפשר לאפיין את ספרו של קונראד כ"אבי" הסגנון האנגלי- הגיבורים שלו הם אנשים מהשורה- ואפילו הגיבור עוסק במקצוע בזוי - מוכר עיתונים פורנגרפיים, ואשתו- שנקלעים לסיטואציה שיוצאת משליטה. הסגנון האנגלי נוטה לריאליזם, ומציג מורכבות מוסרית. אין גיבורים ונבלים טיפוסיים בספר ריגול שעובד לפי הסגנון האנגלי, רק אנשים שיודעים לשחק טוב או פחות טוב את ה"משחק". מהלך העלילה שתיארתי כאן אופייני מאוד לספרי/סרטי הריגול ה"אנגליים".
אבל אחרי מלחמת העולם צץ אייאן פלמינג ושינה את הכללים, ויצר את האבטיפוס למרגל ה"אמריקאי". אמנם בונד נולד באנגליה, אך את הפופולריות שלו הוא חייב להוליווד, ולכן בעיני הוא "אמריקאי". כמו כן, רוב ספרי הריגול שנכתבים באמריקה מאז ועד היום בנויים לפי כללי הנוסחא של בונד, ולא על התבנית שקונרד המציא. פלמינג הפך את המרגל מאדם פשוט וקצת נכלולי לג'נטלמן המושלם, וגם לאדם כל יכול- כמו גיבור על. המרגל ה"אמריקאי" הוא אנתיתזה לזה האנגלי - הוא רב תושייה, אין לו ספקות לגבי השליחות שלו , הוא מושא להערצה והערכה. גם כשיש טוויסטים בעלילה ואנשים מסויימים עליהם סמך בוגדים בו, הבגידה היא תמיד פעולה של אדם ש"עבר לצד של הרעים" ולא של המערכת עצמה.
בעצם הגישה האמריקאית סובלת מעודף רומנטיזציה של מקצוע הריגול, שבמציאות הרבה יותר קרובה למודל האנגלי. פלמינג אמנם פעל בשנות מלחמת העולם השנייה בשרות החשאי, ותיכנן הרבה מבצעים חשובים, אך הוא מעולם לא פעל בשדה. הוא גם לפי דעתי היה קצת דברן מדי ומהיר לקחת קרדיט, דבר שלא מאפיין מרגל מוצלח שהדיסקרטיות היא שמו השני. העודף הזה זכה כמובן למלא פרודיות - הנה כתבה נחמדה שיצאה לאחרונה בנושא.
הסופר שאני באמת מעריצה שהיה חברו למקצוע של פלמינג, אבל היה חכם מספיק לשמור בסוד את מידת מעורבותו במקצוע הריגול היה הסופר גרהאם גרין. אחרי מותו עלה כי אחותו גייסה אותו ל MI-6 והוא עבד באפריקה , האיטי ומקסיקו. המפעיל שלו היה אחד מהמרגלים הנודעים לשמצה ביותר בהיסטוריית הריגול - קים פילבי- שערק לברית המועצות. גרין כתב את כמה מספרי הריגול המבריקים ביותר אי פעם. הוא סופר "אנגלי" באופן מובהק - לעיתים קרובות הדמוית שלו הן הרבה פחות חכמות ממה שהן חושבות שהן. הכתיבה שלו מלאת אירוניה והדמויות שלו לעיתים קרובות מגלות שהסכנה העיקרית לחייהן נובעת מהפעולות של קציני המודיעין שמפעילים אותן. את הרומן שלי עם גרין התחלתי כשהרמתי במקרה עותק בעברית של "הגורם האנושי" (שמבוסס על פרשת פילבי במידה מסוימת) שהסתובב מסיבה לא מובנת בתיכון שלי. הטשטוש המוסרי שחל בספר הזה, חוסר הוודאות והסוף הפסימי מאוד הרשימו אותי לטובה, והתחלתי לחפש ספרים אחרים שלו. בדיעבד אני חושבת שהספר הזה הגיע הכי קרוב לתאר את החוויה שלי שקשורה לתחום המודיעין (בלי כל העסק עם הבגידה כמובן!), ולכן עד היום אני זוכרת את הספר הזה לטובה.
כשלמדתי קולנוע אחד הסרטים הכי טובים שיצא לי לראות מבוסס על ספרו של גרין "האדם השלישי". הופעתו של אורסון וולס כהארי ליים היא בלתי נשכחת.
לאחרונה יצא תרגום חדש ל"האדם שלנו בהוואנה". עוד לא יצא לי לקרוא אותו, אבל לפי התיאור הוא נשמע טוב.
היורש המובהק של גרהאם גרין הינו ג'ון לה קארה. כמו גרין, גם ללה קארה יש נסיון בעבודת שטח מודיעינית, הפעם בעיקר במזרח גרמניה. על רקע זה מתרחש אחד מספריו המוכרים ביותר, "המרגל שחזר מן הכפור "
כמו אצל גרין, הספרים של לה קארה אפופי פרנויה, חוסר אמון בין המפעילים לסוכנים, ואנשים שנאלצים להתפשר שוב ושוב על האידיאלים שלהם . הגיבור ג'ורג' סמיילי יהפוך למזוהה עם לה קארה ויופיע בכמחצית מספריו. לאחרונה יצא עיבוד חדש לאחד ספרי סמיילי בכיכובו של גרי אולדמן. עוד לא יצא לי לראות אותו אבל הוא הומלץ לי.
סרט שגם קראתי את המקור הספרותי שלו הינו "הגנן המסור" כאן שוב חוזרים המאפיינים ה"אנגלים" של ז'אנר הריגול - אדם מן השורה מסתבך בפרשייה שגדולה עליו בכמה ממדים. החשד שלו באשתו כי בגדה בו מובילה אותו לעומק של אפריקה ולשערוריה שחברת תרופות גדולה מנסה להשתיק. הסרט קצת קשה להבנה - אני מודה שההכרות המוקדמת שלי עם החומר סייעה לי לקלוט מה קורה, אבל עדיין מומלץ בשל שני השחקנים המעולים שבו - רייף פיינס ורייצ'ל ווייס.
באחרון מסרטי לה קארה שאציג בפוסט הזה מופיע שחקן ששיחק את ג'יימס בונד, ובמידה מסוימת משתמש בטייפ קאסטינג הזה כדי להפתיע. גם פה פירס ברוסנן משחק מרגל - אבל מרגל שכל התכונות ה"בונדיות" שלו עוברות תירגום לתכונות שליליות - השרמנטיות שלו הופכת לפתיינות (הוא מתעסק עם אישה נשואה), והכשרון שלו לריגול הופך אותו לבוגדני וחלקלק.
לסיכום החלק הזה אני חייבת להציג את הסרט שהוצג בשיעור הקולנוע שלי כ"האנטיתזה האולטמטיבית לג'יימס בונד". מדובר שוב בסרט שבו מככב מייקל קיין, הפעם בגרסה צעירה יותר. מילה קטנה על קיין - יש לי פינה חמה בלב לשחקן הזה. יש לי קרוב משפחה בערך באותו גיל שמאוד מזכיר לי אותו. לשניהם מבטא קוקני כבד, והם מביעים קשיחות מעורבת בלבביות. הסרט "תיק איפקרס" מדגיש כמה עבודת הריגול היא אפורה ומשעממת, ואפילו שדמותו של קיין היא Badass הוא עדיין הרבה יותר ריאליסטית מזו של בונד. סרט מאוד מותח על מרגל זוטר שעולה על קנוניה שהממונים מעליו לא מאמינים לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
culture vulture