מאז שהתחלתי לכתוב לקולומבוס לפני שנה, הפסקתי לסקר כאן הופעות. אבל לבנתיים הצטברו מלא חומרים שצילמתי בהופעות ומסיבות אלה ואחרות לא זכו לסיקור. בניגוד לפעמים קודמות, מאז הספקתי להשיג סמראטפון ואיכות הצילום והסאונד השתדרגו בהתאם, לכן כדאי לתפוס פה כמה חומרים נדירים שצילמתי. 

אז נתחיל במיכאל ושמרית גריילסאמר בהופעה שנערכה בשביל ארגון תבל בצדק, מתי שהיתה רעידת אדמה בנפאל והתרימו כדי לעזור. תסלחו לי אם זה יצא קצת רועד כי זו  היתה הפעם הראשונה שתפעלתי את המצלמה. האחים גריילסאמר מקסימים, זו לא סוג המוזיקה שהיית בוחרת להקשיב לה בזמני החופשי, אבל בהופעה זה מהנה וכייפי. 

כבשוש היברו גרוב כשמם כן הם, אחת הלהקות הגרוביות שיצא לי לשמוע. העובדה שזו להקה עם אוריינטציה דוסית לא צריכה למנוע ממכם מלהקשיב לתלמידים הסופר מוכשרים האלה של דניאל זמיר. עוד על האלבום שלהם אפשר לקרוא פה. 

זה למשל שיר שקיים רק בהופעה חיה, וביוטיוב הדוגמא הנוספת ממנו באיכות סאונד ממש לא משהו, בעוד ששלי יצא טוב כי ישבתי ממש מול הלהקה בחלל קטן יחסית. מדובר בקאבר למאיר אריאל (ילדתי שלי), מקור השיר הוא בתמורה להדסטארט של האלבום שבו יכל המשקיע לבקש עיבוד לכל שיר שחשקה נפשו. התוצאה עלתה לחלוטין עלתה על כל הצפיות, ומזירהקצת את להקת ה"התפוחים" למי שמכיר.

וזה כבר קטע מקורי שלהם בשם "איכה"

על ההופעה הזו כתבתי לדף של גיא טנא, אבל לא הספקתי להעלות בזמן ליוטיוב כך שאתם נהנים מההפקר. מדובר בהופעה עם עיבודים ג'אזיים למוזיקה של מורקוס, השיר הזה היה השיא של ההופעה והוא נהדר לטעמי.

אל תבהלו בגלל שבדקה הראשונה לא רואים את אמל, היא בהמשך זזה חזרה לפריים ורואים אותה מצויין. 

ולסיום ישי קילצ'ס במזקקה. כבר כתבתי פה כמה אני אוהבת את הלהקה של אחיו, דניאל (שדווקא קצת איכזב בהופעת הסולו שלו במהלך פסטיבל בבית הנסן) והאי פי שהוציא משובח ביותר.  לצערי משום מה לא צילמתי אף שיר מתוכו, אבל קבלו שיר מהאלבום הקודם, "מוזיקה למזמוזים" ועוד שיר שאני לא בטוחה מאיפו מהוא

כדאי לכם לחפש אותו כשהוא יוציא את חלק ב' של האי פי. מדובר ביוצר נדיר בעולם האינדי הישראלי, שמשלב מוזיקת פסנטר עם סאונד רוקיסטי בדרך שמעטים עושים זאת. 

זהו לבנתיים. מחר הולכת לשואוקייס הבינלאמוי לראות את Garden city Movement ועוד כמה להקות של היפסטרים. נראה מה יקרה בהמשך עם הסיקור של זה. 

במסגרת עוד עבודה זמנית שבה עבדתי (שלאחונה הסתיימה, ולכן יש לי יותר זמן לעדכן את הבלוג) נאלצתי להקשיב להרבה רשת גימל. השדרנים של הרשת הזו מסוגלים להמאיס גם את השיר הכי מוצלח בעולם, פשוט בגלל שהפלייליסט שלהם עוד יותר מוגבל מגלגל"ץ והם ממחזרים לעייפה איזה 3-4 שירים כל היום.  במסגרת זאת נאלצתי לשמוע הרבה להיטי קיץ מטופשים, בעיקר של הז'אנר הקרוי מזרחית. 

עכשיו, אני יודעת שזה בון טון לרדת על המילים של שירים מזרחיים. אבל אני לא מאמינה בלרדת על דברים, אלא על לתת דוגמא חיובית במקום זאת. כי נורא קל לבוא מעמדה של מה לא בסדר, אבל יותר קשה לספק אלטרנטיבה ראויה. תשאלו את מפלגת העבודה לגבי הקמפיין שלהם בבחירות האחרונות. לשם הדגמה אשתמש בשיר "קופי" של מיגל, אחד מתולעות הסאונד (earworm שיר שנדבק בתוך הראש) היותר מוצלחים של החודש האחרון. 

את קופי כבר הצגתי לפני כמה שבועות דרך הפייסבוק של קולומבוס. אם יורשה לי לצטט את עצמי:

Migul שיר עם פוטנציאל ללהיט קיץ היסטרי, מיגל יושב טוב על משבצת האר'נ'בי האינטלגנטי של פרנק אושן, עם נגיעות ניו סול משולבות בוייב אלקטרוני חמים. למרות הקליפ הסקסי להחריד, השיר דווקא מדבר על הרגעים הקטנים והאינטימיים שבזוגיות שהופכות אותה לכל כך מיוחדת. מאז שמיגל עלה לי לראדר לראשונה בדואט עם ג'נל מונאה, נראה שהוא בדרך לפרוץ לעצמו מקום בזירה עם ד'אנג'לו, הרוטס ושאר שחקנים חשובים.

מאז הספיקה שחר להתייחס להשוואה לפרנק אושן בסקירה של האלבום של מיגל. גם אם בסקירה שלה היא קצת מנמיכה צפיות ממיגל, גם היא מסכימה שקופי הוא השיר הכי טוב באלבום.  

אז מה אפשר ללמוד מקופי על איך כותבים שיר קיץ סקסי שלא מעליב את האינטלגנציה שלנו? (ההנחיות הבאות ייכתבו בלשון זכר אך גם מתאימות לנשים. זה לא שאני מאמינה שגברים פחות רגישים מנשים אבל תהליך החברות השובניסטי שעברתם קצת דפק אותכם וקשה לכם לבטא את הרגשות האלה כמו שצריך). 

א. אל תדברו רק על מה שהיא גורמת לכם להרגיש, תדברו על הרגשות שלכם כלפיה. הסימפטומים של משיכה והתאהבות הם די מוכרים וידועים - עליה בקצב פעימות הלב, הלשון קצת מסתבכת, ובמקרים מסוימים גם הדם זורם למקומות מסוימים. זה נחמד להכניס התייחסוית להתרגשות הזו של התהליך בשיר, אבל למה שלא תדברו על איך הרגשות שלכם כלפיה גם משנות אתכם?

בפזמון השיר שלו מיגל חוזר ואומר

And it's the way that we feel

I've never felt comfortable like this

הדבר הכי חשוב במערכת היחסים הזו שזה שהיא גורמת לו להרגיש בנוח. כיף לו איתה, הוא יכול לצחוק איתה במיטה. זה הרבה יותר מרגש ונוגע ללב ממליון הצהרות של "אני אוהב אותך" וכינרות ברקע. כי בסופו של דבר זה מה שאנחנו מחפשים בבן או בת זוג, מישהו שאפשר להתפדח מולו בלי מבוכה. 

ב. כשאתם באים להחמיא, תהיו ספציפיים. תראו, מחמאות כמו "כמה את יפה" ו" איך את נראת טוב בבגד ים זעיר" מתאימות לכל אחת. אנחנו לא טיפשות. אנחנו יודעות שאתם ממחזרים מחמאות. תעשו מאמץ קטן ותתייחסו לתכונה שרק למושא שיר האהבה יש אותה. מיגל למשל אומר Kisses give her goosebumps, well that's cool I used to tutor braille. ואחר כך מדבר על הריח הטוב של השיער שלה. זהו תיאור מוחשי וספציפי של מישהי, לא איזו מישהי גנרית ש"שווה". 

ג. גם הדיאלוג של החיזור צריך להיות אמין. דוגמא לכיוון החיובי - השיר דרך השלום. והכי טוב, אם אתם באכשרה מצליחים להדגים שלאישה בשיר יש אישיות משל עצמה.  

בשיר שלו מיגל מדבר על השיחות האישיות שהוא מנהל עם בת זוגתו: 

We talk street art and sarcasm

Crass humor and high fashion

או בעברית "אנחנו מדברים על אמנות רחוב וסרקזם, הומור בוטה ואופנת עלית" זה לא תקציר של שיחה שהוא יכול לנהל עם כל אחת. הוא מדבר פה על מישהי שמתעניינת באמנות, באופנה והינה בעלת חוש הומור. 

ד. ואם כבר מדברים על ביקורת פמניסטית, רחמנא לצלן, למה שלא תתייחסו לאישה כמכלול, ולא רק בצורה פטישסטית ומקוטעת? אולי כי וואוו, אנחנו במאה ה-21 ונשים  הן גם אנשים. 

את השיר הזה מסיים חלק שמבחינה מוזיקלית קצת שונה מהבית-פזמון-בית שרוב השיר חוזר עליו, ובו מיגל מדבר על הצד הרוחני של האהבה שלו. 

Old souls we found a new religion

Now I'm swimming in that sin, that's baptism

Two lost angels discover salvation

Under bright pink skies watching the sunrise

הוא למעשה מדבר פה על האקט של החטא (סקס) שהופך לאקט של הטבלה (אקט קדוש בטרמינלוגיה הנוצרית) ומתייחס אל התחושה שהם למעשה נשמות תואמות שמצאו זה בזרועות זו גאולה. אז כן, זה שיר שבגרסתו הבלתי מצונזרת הפזמון הוא למעשה "להזדיין בבוקר". אבל כמה דברים שונים  הוא מכניס לתוך הסיטואציה הזו של להביט בבת הזוג ולהתלבט אם להעיר אותה בשביל עוד סבב או לתת לה לנוח? את הבדיחות הפנימיות שלהם, את הדברים אצלה שמעניינים אותו, את הקשר העמוק שהם חולקים. יש פה בזעיר אנפין רצף של פריז פריימים של מערכת יחסים שלמה, כמו בקטע קולנועי שבו מראים מונטאז' של בני הזוג עושים כל מני דברים ביחד. ובנוסף לכל, זה פשוט שיר שעובד טוב מוזיקלית, קליט וכייפי להאזנה. 

גברים (ונשים) יקרים, תפסיקו להגיד לנו ששיר קיץ נוטף סקס גם חייב להיות מחפיץ, שטחי, פשטני ומטומטם. תלמדו ממיגל ותתחילו לכתוב לנו את השירים שאנחנו רוצות לשמוע. ביננו, אני מאמינה שזה גם יעבוד יותר טוב ממליון הקלישאות שצפות יום יום ברדיו שלכם. 

לפני חצי שנה כתבתי לקולומבוס סיכום של 2014 (מושקע למדי לעניות דעתי) בשני חלקים (להלן חלק א' וחלק ב'). ובכל זאת היו דברים שלא הספקתי להכניס לסיכום, גם מפאת מחסור במקום וגם בגלל שלא הספקתי להשיב לכל מה שאני מורידה. אז הנה החלק השלישי, שמפאת חוסר עדכניותו כבר לא יעלה לקולומבוס ולכן אתם תהנו מההפקר.

נתחיל את הסקירה בהודאה לא נעימה: ייתכן והתרככתי עם השנים. החדשות על אלבום חדש של פיית' נו מור כבר לא מריץ לי את הלב, עבר הרבה זמן מאז שבא לי להקשיב לבליץ' של נירוונה או נויז אקספרמנטלי סטייל SUNNS. אבל גם עם ההורדה הצפויה ברמות הווליום עם בוא הזקנה, בכל זאת לםעמים מתחש לי רוק גיטרות טוב ורועש, והלאבום של Cloud Nothings סוגר ממש טוב את הפינה בשבילי. מבחינת סאונד הם נשמעים קצת כמו ב- Wrens עליהם המלצתי פה בעבר, אינדי לואו פיי כזה. מדובר באלבום פרידה מבת זוג והא מלא מרירות ועצבנות, אבל לא בצורה אימואית יותר מדי. 

עוד ייתרון של האלבום זה שהוא עובד ממש טוב כממסך רעש בנסיעות באוטובוסים.

בשנים האחרונות חלה עלייה קטנה במניות של המוזיקה של ברוס ספרינגסטין AKA "הבוס". זה מתבטא בכך שכל מיני מוזיקאים מנסים להשמע כמוהו, במקרה הרע זה כמו הקילרז/הסולן שלהם ברנדן פלאוורס שלוקחים את כל התססמנים החיצוניים בלי התוכן, ובמקרה הטוב זה מוזיקאים כמו הנשיונל שיוצאים מנקודת מוצא דומה ומפתחים למקום אחר, מקורי. ואז יש את האלבום האחרון של Ryan Adams. אני עוקבת אחר אדמס כבר כמעט עשור, לפעמים הוא טיפה משעמם אותי כשהוא מנסה לחקות יותר מדי דברים שהוא אוהב ולפעמים אני חושבת שהוא ממש גאון (Gold ו- Heartbreaker למשל). 

ההמנון הזה מתוך הוא אחד הדברים הכי מוצלחים שאדמס עשה בעשור האחרון. 

לא קשור לאלבום הזה, אבל ראיין אדאמס הוא בכלל מוזיקאי ששוה לעקוב אחריו בגלל שהוא נוטה לעשות כל מיני דברים מצחיקים בהופעות חיות. אש נטלי פראס, שהופיעה בטור איתו, נתקעה בשדה התעופה בגלל תנאי מזג אוויר בקופנהאגן או משהו, אדאמס שם על עצמו שמלה והופיע במקומה בתור "Natalie Sass". הדבר הנוסף המשעש שהוא החל לעשות השנה הוא לאחר שנים רבות של בלבול (שדי מובן) בינו לבין הזמר בראיין אדאמס, שכמובן הרבה יותר מפורסם מראיין, הוא החל לעשות קאברים של בראיין אדאמס (באישורו של בראין, אגב). משהו בסגנון של, אם כבר מלא אנשים חושבים שזה אותו אדם, אז כבר. 

ואם האלבום של אדאמס הולך באופן מאוד מודע לעצמו לכיוונים איטייזיים, אז שהרי לג'ני לואיס, לה הוא הפיק את אלבומה The Voyager' הוא מביא ניחוחות מהסבנטיז. האלבום הזה מהווה צעד נוסף של התרחקות מסאונד הקאנטרי של האלבום הראשון, אבל בניגוד לאלבום השני נשמע יותר בטוח בעצמו. עוד דבר שהשתפר משמעותית הינם הקליפים, כל אחד מהם יותר טוב מקודמו. הקליפ הזה מציג נבחרת שחקניות צעירות ומוכשרות כמו קריסטין סטיוארט (דמדומים) וקרסטין בל (ורוניקה מארז), סטיוארט במיוחד מפתיעה בדראג חינני.

מה שנותר אותו הדבר אצל לואיס, וטוב שכן, הם המילים הנושכות. לשיר שלמעלה יש במיוחד עקיצה חריפה- היא מדברת על המלכוד שמציב השובניזם בפני נשים, שהן אמורות להבליג ולספוג יחס מתנשא מהגברים בסביבתן רק כדי להחשב "אחת מהחברה'". המונולוג שהיא נושאת שם מאוד מזכיר לי את חלק מהמונולוגים בספר/סרט gone girl על ה"cool girl". אם מישהם חושבים שג'ני לואיס נהייתה מיינסטרים, זה רק משום שהם לא מקיבים למילים ולא רואים איך היא מנתחת בחדות סיטואציות בצורה שאף זמרת פמניסטית לכאורה כמו ביונסה מעזה לעשות. 

וגם בקליפ שלמעלה היא מדברת על חוסר היכולת שלה להיות "אישה טובה" קונפרמיסטית, אחת שלא בוגדת ושרוצה משפחה גדולה. משתתפים בקליפ פרד ארמיטסן (פורטלנדיה), שנראה טוב בחצאית, זוסיה מאמט (בנות) והזמרת הקנדית הנהדרת פייסט. יש גם בקליפ קצת ביטוי ללבטים הדתיים שלה, להם התייחסתי בפוסט הזה. 

עוד זמרת עליה המלצתי כבר לפני שלושה שנים (ואפילו זכתה לאזכור מפרגן בפוסט על דראג שכתבתי), ושגם רק משתבחת עם השנים היא EMA. זה מתוך האלבום השני שלה, אני כל כך אוהבת את השיר הזה שהוא מד"ב מבחינה נושאית , כשיש כה מעט שירים שמתייחסים בצורה כה מוצלחת לאיך טכנולוגיה משפיעה עלינו. השיר מתחיל קצת מוזר בדקה הראשונה, אבל אם תאזרו בסבלנות זה נהדר כאשר הכינורות נכנסים. 

שלא במפתיע קוראים לאלבום "העתיד ריק" "The Future's Void". הפחד מאובדן האנושיות נמצא בכותרות בפתיחת השיר הזה, כאשר היא מדברת על היכולת המיוחדת של המין האנושי ליצור. השיר הזה מדבר כיצד השעתוק של הוידיאו גורם לה להרגיש שהיא מאבדת מעצמה, היא רק רואה השתקפויות. 

EMA אם כן לא פוחדת לעסוק בנושאים "גדולים" שמהדהדים לי ממה שוולטר בנימין מדבר עליו כ"אובדן ההילה". כמו שאמרתי פעם, ממש לא רק בלונדנית. ובנימה אופטמית זו, למרות הביאוס שעולה מרוב השירים כאן מהעתיד,אז לפחות את הבאסה נלווה בהרבה מוזיקה טובה.