(חשבתם שתקבלו עוד פוסט בנושא פמניסטי - אז תחשבו. And now.. To something completly different)

כבר אמרתי את בעבר, ואני נאלצת שוב לחזור על זה- יש סיבה למה אני לא אוהבת מד"ב כשהוא מצולם.

האמת היא שמד"ב מצולם- ואני מדברת על טלויזיה וקולנוע יחדיו- לעיתים רחוקות מסוגל להביא למסך דימוי חזותי משכנע של חייזרים.  כמעט כל חייזר שראיתי אי פעם נראה דמוי אדם או חיה.

אני זוכרת כמה מאכזב היה החייזר בסופר 9 של ג'יי ג'יי אברהאמס כאשר הוא סוף סוף הופיע. הוא היה דמוי חרק ולחלוטין לא חייזרי בעיצובו. ואל תתחילו לדבר איתי על החייזרים בסטאר וורז, סטאר טרק, פארסקייפ , אס ג'י וכו'. אל תטעו- אני נהנת לצפות ברוב הסדרות האלה. אבל בעיני הן יותר פנטזיה ממד"ב. ואין שום דבר רע בפנטזיה, אבל זה לא מצליח להתחרות ברמת המקוריות של מד"ב באמת טוב, אותה אני אוהבת לקרוא מילדות. עוד בימי נעורי הרב גווניות והביזאריות של הדמיון האנושי של סופרים (בסדרה המעולה של עם עובד) כמו בריאן אולדיס ("אחר הצהריים הארוך על פני כדור הארץ") או ג'ק צ'וקר ("סדרת עולם הבאר") שבו את ליבי. אליהם התווספו עם השנים הדמוית האנושיות המשודרגות של אליסטר ריינולדס, שלל ההיברידים בעולם ניו קורבזון או בספר Embassytown של צ'יינה מייוויל, כל מיני חייזרים ורובוטים בעולם The Culture של איין אם באנקס, ועוד. לאור זאת, אין להתפלא שסרטי/סדרות המד"ב שאני ממש אוהבת נטולים דמוית חייזריות כמו "ירח" או "פיירפליי", או שחייזרים מופיעים בהם באופן מאוד מופשט כמו "אודיסאה 2000" או "סולאריס".

אני חושבת שהסיבה העיקרית שאין עיצובי דמוית חייזריים באמת מקוריים  היא שהעיצובים האלה נוטים לעבור לטריטוריה למה שנקרא "עמק המוזרות"  או Uncanny valley- כלומר מפיקי הסרטים/סדרות חוששים שהדמוית תהינה דוחות מדי עבור הקהל או תעוררנה אי נוחות ולכן מראש דואגים שהחייזרים, אם הם דמויי אנוש, לא יהיו רחוקים מדי מהדמויות המוכרת, או אם הם לא אנושיים אז שייראו כמשהו מוכר כמו החייזר דמוי גמל השלמה של סדרת הנוסע השמיני. ולא שזה לא סיבה טובה, אבל זה מגביל וחסר מקוריות. 

אבל אל דאגה - יש פתרון לבעיה! כי לא באתי כאן להתבכיין אלא לטעון שאתם מפספסים את חלק מיצירות המד"ב הכי מוצלחות שיש, שעוקפות בסיבוב את בעיית הייצוג החייזרי.

התשובה נמצאת כמובן בקומיקס.

נתחיל קודם כל בציון שכל הסקירה האת כנראה לא הייתה נכתבת אם מוביוס לא היה קיים. אין ספק שהדמיון העשיר והטכניקה המהממת של ז'אן ג'ירו שזהו שמו האמיתי, אחד מאמני הקומיקס הכי מפורסמים בצרפת, השפיעו על כל אחד מהיוצרים בהם אנקוב. אלא שממש לאחרונה מוזיאון הקומיקס פרסם סקירה מקיפה ותמציתית על מוביוס, וחסך לי את הזמן להרחיב בנושא, שאני מראש לא כל כך מתמצאת בו. יש לי את הספר The Art of Mobuis , הוא לעניות דעתי חובה לכל מי שמעניין אותו קומיקס ו/או מד"ב. אני פחות מתחברת לסגנון של בלוברי, אבל הסגנונות העתידניים שלו, במיוחד המאוחרים שנוטים למינימלים, מאוד אהובים עלי.  מוביוס עצמו עסק בעיצוב בשביל סרטים כמו "טרון" ו"הנוסע השמיני", אבל כאמור אני יותר מציינת אותו בתור מקור השראה כי הוא לא בדיוק עבר את הגבול הייצוגי. הרבה פעמים כשואלים אותי מי השפיע עלי אני עונה שקומיקס צרפתי, ונתקלת במבט קצת לא מבין, כי ישראלים מהדור הוותיק בעיקר מושפעים מקומיקס אמריקני, והצעירים מקומיקס יפני, ואילו הצרפתים נותרו קצת בצד, למרות שתרבות הקומיקס דוברת הצרפתית (כולל בלגיה) מאוד מפותחת.  אם תביטו באפילו קצת התמונות, אני די בטוחה שתבינו למה האמנות הצרפתית הינה מושא לקינאה. עוד על מוביוס אפשר לקרוא פה. 

התייחסתי בעבר בקצרה אל שני יוצרים שכיום נחשבים צרפתים ובהחלט משופעים ממוביוס, הנה ההזדמנות להרחיב. בראשון, אנקי בילאל היוגוסלבי, נתקלתי כאשר החלטתי להמר על ספר שנמכר בדוכן יד שנייה באייקון. מדובר בטרילוגיית ניקופול, יצירתו הכי מוכרת שגם נהפכה בימות הימים לסרט. על בילאל אפשר לקרוא בהרחבה גם בבלי פאניקה. מה שאני אוהבת בבילאל זה את היכולת שלו שהיא כמו דאלי לשלב ריאליזם בדרגה טכנית מאוד גבוהה עם אלמנטים סוריאליסטיים. 

ואכן הסרטים שיוצר אנקי בילאל מבחינה חזותית מאוד שאפתנים, והם מתחרים ביצירות כמו בלייד ראנר או האלמנט התשיעי ביצירתיות העיצובית שלהם. הם גם די לא מובנים וקשים לצפייה, כך שאני מעדיפה את הקומיקס. אבל גם אם הם במידה מסוימת כושלים, הם בהחלט מהווים דוגמא למה אפשר להשיג עם קצת חזון ואנטי הוליוודיות. נכון, אין פה בדיוק חייזרים, אבל עיצוב הדמוית לא פוחד לעבור לכיוון הגרוטסקי והמוזר, כמו שאפשר לראות בקטע הזה של הפתיחה של הסרט -דקה 8:30-9:30. 

נעבור ללאו הברזילאי והטרילוגיה "אלבדראן" ו"בטהלגוז"ו- "אנטאראס". סדרה זו  עוסקות במגע ראשוני בין חייזר מסתורי לאנושות. החייזר נראה יותר כמו חתיכת ארכיטקטורה אולטרה מודרניסטית נוסח זאהה חדיד מאשר ייצור חי, עיצוב שבעיני מעיד על מחשבה מקורית. 

עוד דוגמאות לחייזרים המקוריים שמאכלסים את עולם המד"ב שלו ועל מי הוא לאו אפשר לקרוא פה. אני יותר אוהבת את לאו כאמן מאשר כותב, הסיפור שלו לעיתים נקלע לדיכוטומיות מוסרית שחורה לבנה של טובים נגד רעים, וגם הוא בנה מתח בטרילוגיה לגבי תעלומה לקראת משהו שבסוף היה קצת מאכזב. אנקדוטה משעשעת בנוגע לספרים היא העובדה שכאשר הם תורגמו והופצו באנגלית, האמריקנים השמרנים צינזרו בלבן עירום נשי (לא מיני) שקיים בסדרה, ממש כמו החרדים שמשפצים פרסומות עם נשים בישראל. 

יוצר שמצליח להבריק לא רק באמנות אלא גם בסיפור הוא  בברנדון גרהאם האמריקני. בניגוד לצרפתים, האמנות של גרהאם מושפעת מתרבות היפ הופ וגרפיטי אורבנית, והסגנון שהאמן הבריטי ג'יימי היולט כבר הפך למפורסם. היולט, שהתפרסם במקור כאמן של "טנק גירל", היום מוכר אוניברסלית כהרוח המאיירת מאחורי הלהקה הפיקטיבית "הגורלאז". 

היצירה הראשונה המוכרת של גראהם היא קינג סיטי, שלאחרונה הוצאה מחודשת שלו זכתה בפרס האייזנר. ישנם אלמנטים ביזאריים בקטנה בקינג סיטי, כמו חתול שהוא אולר שוויצרי סופר סופר משודרג, אבל העולם עדיין די ריאליסטי. במיני סדרה multiple warheads חלה עליית מדרגה ברמת המוזרות, עם סיפור על סוחרי איברים בעולם עם אלמנטים עיצוביים סובייטים ושלל דמיות ביזאריות.  הנה כמה פריימים לשם הדגמה: 

כפי שאתם רואים האיורים של גרהאם מאופיינים בקו מפותל, צבעוניות שחורגת משימוש בצבעים "טבעיים" וכמו אצל מוביוס, בהרבה הרבה פרטים קטנים. יש כאן עושר רב של סוגי דמויות, שמשלבות דומם וחי, ייצורים קיימים עם מאפיינים מומצאים, ואפילו הבתים ברקע מוזרים ובארוקיים. למי שכן מתכוון לקרוא את הקומיקס בגלל שהמלצתי אותו, ראוי לציין שהדיי ג'וב של גרהאם לפני שנהפך לאמן/כותב מוערך היה לצייר קומיקס פורנו, והוא לא התפאק ושם קצת סצנות סקס חשופות בו. 

אבל אין ספק שהיצירה הכי שאפתנית ומעוררת הערכה של גרהאם היא פרופט, שכתב לאימג'. הסיפור של פרופט קצת מסובך- מדובר בריבוט שעשו אימאג' לאחת מהדמוית של מייסד החברה, רוב לייפילד. לייפילד הוא לעיתים קרובות נושא לבדיחות בקהילת הקומיקס בגלל הנטייה שלו לאייר דמוית אובר-מעאנטשיות  עם אנטומיה בלתי אפשרית כך שאין לי הרבה מה לומר על המקור כי הסגנון הזה לא עושה לי את זה, בלשון המעטה. אבל גם אם הסורס מטריאל הוא לא משהו -קונאן הברברי בחלל החיצון- השדרוג שנעשה לו הוא ברמה כל כך גבוהה שלא הייתם מנחשים שהוא לא 100% מקורי. פרופט הוא אחד הקומיקסים הכי מוזרים, מקוריים, ומעניינים שאי פעם קראתי. הוא הדבר הכי קרוב שהגעתי לקריאה בקומיקס הדומה לספרים שציינתי בתחילת הסקירה, בכך שהוא מצליח להביא לחיים עולם ביזארי, שמפתיע כל הזמן, מגוון ושונה לחלוטין מהמוכר. אני לא רוצה להכנס כל כך לעלילה המאוד סבוכה שעוסקת במלחמה גלקטית בת אלפי דורות, מולון מישרא כתב די טוב עליה או יש את הסקירה הזו בעלילון. אמנם גרהאם אחראי פה לסיפור אבל הוא משתף קרדיטים עם סיימון רוי, יאניס מילונגיאניס  ועוד שורה של אמנים. לגרהאם יש השפעה מסוימת על הלוק של הקומיקס, מכיוון שאת התסריט הוא מגיש לאמנים בצורת סקיצות מצוירות, כפי שניתן לראות בחומר בונוס שצורף לאחת החוברות, ולכן כשמשווים את התמונה למטה עם זאת למעלה, ישנם קווי דמיון מסוימים למרות הסגנון השונה של רוי והצוות שעובד איתו. 

בוא נדבר קצת על החייזרים בפרופט ולמה הם כל כך מוצלחים. אז בקצרה: ג'ון פרופט הוא האדם האחרון שנותר חי בייקום, והוא נמצא במלחמה נואשת נגד שיבוטים שלו שמשמשים עבדים של אימפרייה גלקטית מרשעת. הוא היה הרבה זמן קפוא בתרדמת אבל הוא קם לתחייה אחרי שהסכנה של האימפריה שבה לאיים על העולם. לצידו נלחמים חבריו שהם חייזרים, ואחד מהם הוא גם חייזר אבל גם אדם. מבלבל, נכון? רציתי להתמקד בחוברת 39, שמספרת את סיפורו של חברו הטוב ביותר של פרופט, דייהארד Diehard. כפי ששמו מרמז, דייהארד חי כבר עשרות אלפי שנה ולא ממש ברור אם הוא יכול למות. הוא התחיל את חייו בתור בנאדם נורמלי, עבר שידרוג לגוף סייבורגי, ובהמשך אף העתיק את תודעתו לגוף חייזרי. חוברת 39 שואלת מהו הדבר שמגדיר אדם, במציאות בה הוא יכול להחליף את הגוף שלו ואת החיים שלו מספר רב של פעמים. דיייהארד עובר גילגולים רבים, מקים משפחות ומאבד אותן, הופך מלוחם לפצפיסט וחזרה ללוחם. אבל מהי אותה "נשמה" שמגדירה את תחושת העצמי של דייהארד? האם אחרי כל מה שהוא עבר, הוא עדיין נחשב אנושי? זו שאלה ששבה וחוזרת לאורך הסדרה במופעים שונים. 

לכן מה שכל כך מדהים בעיצוביי הדמיות המגוונים של דייהארד הוא שהם מצליחים להיות בו זמנית שונים אבל דומים. כלומר, אנחנו תמיד נזהה שזה דייהארד, גם במהלך חוברת אחת בה הוא מחילף דמות משהו כמו 7 פעמים. הדבר השני הוא שלמרות שהחייזרים של גרהאם שונים ומוזרים, הם תמיד שומרים על האנושיות שלהם. יש להם חיים פנימיים, רגשות ומחשבות, הם אוהבים ונפגעים וחשים בדידות. גם הדמויות שבצד "של הרעים" מעוררות סימפטיה, ובמובן מסוים אי אפשר להעביר ביקורת על מעשייהן בגלל שהן נעשו בקונטקט מסוים שלא נותן להם ברירה אחרת. גרהאם לא עושה חיים קלים לקוראים ומשרטט מציאות עם הרבה גוונים של אפור. ולכן גרהאם מצליח להפוך את הגרוטסקי והביזארי למשהו שאפשר להזדהות איתו. הוא סומך על האינטלגנציה שלנו שנצליח לעקוב אחר הסיפור ונלמד להכיר את הדמוית שלו, גם אם הן כל כך מוזרות. הייתי רוצה לחלום שיום אחד יימצא המפיק שיאשר פרויקט דומה בקולנוע או טלוויזיה, אבל בגלל עליות ההפקה הסיכוי שמישהו ייקח כזה סיכון נשאר די נמוך. 

ונסיים עם התמונה הזו של פרופט, דייהארד ואהובתו הלטאית ילאלה. סתם כי היא מגניבה. 

לכבוד סיום העונה הרביעית של "משחקי הכס" (בשעה טובה ומוצלחת) ותחילת הצפייה ב"נוכרייה" באו נדבר שניה על תפוח האדמה הלוהט שהוא הדיון בשאלה של אם אלה סדרות פמניסטיות או לאו.

אז קודם כל היה לנו את הכתבה הזאת בעכבר העיר ששופכת קיטונות של בוז פמניסטי על "משחקי הכס". ואז חודשיים אחר כך ניב שטנדל כתב כתב הגנה על הסדרה. ואני רוצה להגיד: שניהם צודקים בו זמנית. סו ווט? 

דברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. ובטח שסדרות איכות -כמו כל סדרות טלוויזיה - יכולות לשדר מסרים סותרים. אני לא מבינה את הצורך לקטלג סדרות, שברור שהן מורכבות, ל"טוב לפמניזם" ו"רע לפמיניזם". זה כמו הקרצייה הזו שתמיד שואלת "אוקיי, אבל האם זה טוב ליהודים? "

כתבתי פה בעבר על שחשוב לי לקבל מסרים פמיניסטיים בתקשורת. אבל זה לא אומר שאני רוצה שהעולם שלי ירודד למסרים דידקטיים של אמנות מגויסת. אני בנאדם בוגר ואני יכולה להתמודד עם משהו שהוא לא חד משמעי. אני לא צריכה מס שפתיים לאלה הפמניסטית אם זה פוגם לי מההנאה מיצירה עשירה ובעלת ניואנסים. אם נדבר על תחום אחר, הקולנוע, אז יצא לי לראות סרטים שנעשו עם אג'נדה פמניסטית בולטת: "אם הקירות יכלו לדבר 1+2", "מלאכיות הברזל" או "שושלת אנטוניה". במקרה הטוב זו הייתה חווית צפייה סבירה, במקרה הרע זה היה משעמם ומעצבן. בפועל ישנם מעט מאוד סרטים מגויסים פוליטית שאפשר לקרוא להם סרטים מהרמה הראשונה - הדוגמאות היחידות שעולות לי לראש הם "האונייה פוטיימקין" של אייזנשטיין , "אדומים" של וורן ביטי ו"מטרופוליס" של פריץ לאנג, ושניים מתוכם ביימו ענקי קולנוע וזה לא בכדי. צריך גאון כדי להביא משהו שהוא עם מסר פוליטי חד משמעי שבו זמנית מצליח להימנע מפשטנות יתר. בעיני יותר מעניין לייצר סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש" שהם פמניסטים אבל גם עושים את זה חכם ובעדינות ובלי להפוך את הגיבורות שלו לאמזונות נטולות רבב שאף גבר לא יכול עליהן. 

אז היום מדברים על "נוכרייה" כ"משחקי הכס הפמניסטי". האמנם כצעקתה? ממש ממזמן קראתי את הספר, חשבתי שהוא חביב אבל יותר מדי רומן רומנטי עבורי כך שלא טרחתי לחפש את ההמשכים. יש בשני הפרקים הראשונים כמה דברים מעניינים- הגיבורה קלייר אוהבת סקס והיא לא מתנצלת על כך. כפי שרבים אחרים ציינו זוהי אולי הפעם הראשונה שבה נראה על המסך הקטן מין אורלי שגבר מבצע באישה, ובכך כנראה הסדרה מציינת אבן דרך פמניסטית. קלייר היא דמות דעתנית שלא אוהבת כשמנסים להגיד לה מה לעשות והיא גם בעלת יכולות מקצועניות כאחות, היא מפגינה תושייה כשהיא נזרקת לסיטואציה לא מוכרת בה היא חסרת כל ואינה אפילו מבינה את השפה שרוב הדמויות מדברות בה. מצד שני אמצעי המבע כבר רומזים שבעלה אינו גבר גבר מספיק עבורה, עוד לפני שקלייר עברה באורח פלא למאה ה-18. הוא משעמם אותה בדיבוריו על היסטוריה, וניכר שקלייר -אשר שירתה בעבר בקו האש בעוד בעלה היה ג'ובניק במודיעין - רגילה ליותר אקשן בחיים וחושבת שהוא קצת יבשושי. לעומתו ג'יימי החסון אולי אינו רהוט במיוחד, אבל הוא איש של מעשים אשר חוש הצדק שלו ישלח אותו להגן על מי שהוא תופס כחסר ישע. אז מהבחינה הזו הסדרה מציגה התלבטות רומנטית שחוקה בין הגבר "הנחמד החננה" לגבר "החזק והשקט"  וזה כבר פחות מעניין כי כבר היינו בסרט הזה קודם.  ורק כדי לסבך עניינים, לגבר הנחמד החננה יש תאום פיסכופט מהעבר, שרק מעצם האסוציאציה ייצר אצל קלייר רתיעה ממראהו של בעלה כך שגם אם לא הייתי יודעת מראש הייתי אומרת שזה רק עניין של זמן עד שקלייר תנטוש את בעלה לאנחות. 

כך שהתשובה לגבי "נוכרייה" אם זו סדרה פמניסטית, כמו במקרה של "משחקי הכס", היא כן ולא. בכמה פרמטרים, הסדרה חורגת מדימוי רגיל של עיצוב הדמות הנשית. הגיבורה אמנם נמצאת במצוקה וניצלת בדקה ה-90 מתקיפה מינית על ידי גברים, אבל לצד זאת יש לה כישורים ויכולות שמאפשרות לה לשנות את מערך יחסי הכוחות בין מי שהציל אותה אבל בו זמנית מחזיק בה כשבוייה. מה שאני הכי אוהבת לגבי קלייר (וזה נכון גם לגבי הדמוית הנשיות ב"משחקי הכס") היא העובדה שזו דמות שיש לה מה שנקרא באנגלית Agency (שבעברית מיתרגם בסרבול ל"יכולת פעולה עצמאית, שלא בכפוף לתכתיבי החברה). הנה קליפ שמדגים למה אני מתכוונת:

אפילו ב"משחקי הכס" דמוית נשיות שזכו לזלזול בגלל הסמרטוטיות שלהן כמו סנסה או גילי הראו תהליך של התבגרות ופיתוח עמוד שידרה. גם אם הן לא תמיד יודעות מה הוא הדבר הנכון לעשות, גם אם הן טועות ומכניסות את עצמן למצב שבו הן נשלטות ולא שולטות, מה שמאפיין את הנשים של 2014 בטלוויזיה זו היכולת לשמור על גרעין של עצמאות מחשבתית: עצמאות שמאפשרת להן לשרוד סיטואציות קשות ומסובכות. וזוהי התקדמות שלא צריך לקחת אותה כמובן מאליו, גם אם במישורים אחרים כמו חוסר שיווין בצילומי עירום בין גברים לנשים (שקיים אגב גם ב"נוכרייה") אין עדיין שום התקדמות.

אחד הדברים הכי יפים שנאמרו במאמרה של סופיה מקדוגל  "אני שונאת דמויות של נשים חזקות" הוא  הציטוט הזה: 

Sherlock Holmes gets to be brilliant, solitary, abrasive, Bohemian, whimsical, brave, sad, manipulative, neurotic, vain, untidy, fastidious, artistic, courteous, rude, a polymath genius. Female characters get to be

Strong.

וזה כל כך נכון. אם אנחנו רוצות שהדמויות הנשיות שלנו תהינה מורכבות כמו הגברים, אז הן לא יכולות להיות מושלמות כל הזמן. הן צריכות להיות רב מימדיות ואפילו בעלות סתירות פנימיות. הן אולי לא תהינה 100% פמניסטיות אבל הן תעשנה שירות לפמניזם שדמות סטריאוטיפית חזקה לא מסוגלת לעשות. ובגלל זה אני אמשיך לצפות ב"משחקי הכס", עם כל מגרעותיו (לגבי "נוכרייה" כנראה שכן, אולי בהמשך זה יעצבן אותי מספיק כדי לנטוש), או בסדרות אחרות שנכשלות לכאורה בלהיות פמניסטיות. 

אני לא חושבת שאתם זקוקים לי להמלצתי ל"אפס ביחסי אנוש" כי שמו כבר הולך לפניו. יש פה ביקורת מעולה של דודבני, שאני מסכימה עם 90% מהנאמר בה, או זו של עין הדג, שמציין שבטוח נתקלתם בטיפוסים מהסרט במהלך שירוכם הצבאי ולכן זה כל כך כיף לצפות בו  (זה בהחלט נכון לגבי, מכיוון שאחת המש"קיות ששירתה איתי לא הפסיקה לדבר על כך שהיא אמורה להיות בכלל בקריה, והשניה היתה אוקראינית בלונדינית קשוחה  שהייתה נוטה ל- TMI בנוגע לחיי המין שלה) . אבל כן באתי לספר פה על משהו ששמתי לב - על הפער שקיים בין הביקורות בארץ לביקורות בחו"ל ולגבי מה התפספס עבור הקהל הלא ישראלי בהבנת הסרט, כנראה בגלל דעות קדומות וחוסר ההכרות עם המציאות הישראלית.

אחד הטענות שחוזרות ונשנות בנוגע ל"אפס ביחסי אנוש", במיוחד בביקורות מחו"ל כמו זו, הוא שהסרט מנותק מהקשר פוליטי. כלומר שציפיות לראות אלמנטים עליליתים דומים לדוקומנטרי (המעולה כשלעצמו) "לראות אם אני מחייכת" בסרט לא התממשו. אין ב"אפס ביחסי אנוש, ייסורים נפשיים בשל אקיבוש למנגינת ליבם של המבקרים בחו"ל. אבל החיילות הקרביות והסמי קרביות של "לראות אם אני מחייכת" אינן מייצגות את חויית הצבא הממוצעת של הישראלית. רוב הנשים בצבא הישראלי אינן חוות מפגש ישיר עם המציאות של הכיבוש. הן למעשה ג'ובנקיות שמשרתות בבסיסים בתוך ישראל, בתפקידים פקידותיים (או כמוני, מול המחשב  אבל לא בהכרח פקידות) או בתפקידים הדרכתיים. הבעיה היא שאנשים בחו"ל פשוט לא קולטים את המציאות הזו ומשום מה חושבים שכל החיילות הישראליות קרביות, למרות שמחקר של מרכז המידע של הכנסת מציין שנכון ל 2013 רק 2.6% מהנשים הן לוחמות- שזה יותר מכפול משנתיים קודם לכן!

ישראל היא אנומליה ברמה עולמית בנוגע לצבא שלה בגלל חובת הגיוס לנשים. כתוצאה מכך, הישראלית המכסאחת היא סטריוטיפ שמופיע שוב ושוב בתרבות פופלרית אמריקנית . זה מופיע בקומדיה של אדם סנדלר, זה בשני קומיקסים שקראתי - Y the last man ו- Cairo , בהופעת האורח של מילי אביטל ב"חברים" ועוד מליון מקומות אחרים. אגב, ביצירות עם נטייה סמולנית- שני הקומיקסים מוצגת הלוחמת הישראלית כפוסט טראומטית, וספציפית בקהיר היא מתאהבת במבריח בדואי ובעקבות זאת מחליפה דיסקט. כתוצאה מהמיסקונספציה הזו של מה חיילות עושות בכלל בצה"ל אני כל הזמן נתקלת בשאלות מטופשות בנוגע לשירות הצבאי שלי מאנשים בחו"ל. לדוגמא: במהלך ארוע משפחתי לא הצלחתי לגרום לקבוצה של ג'ואיש פריננסיות אנגליות להבין שקרבי זו לא משאת נפשן של רוב הנשים הישראליות, ושיש סיכוי טוב שהערסיות שמגיעות לשם יאכלו אותן בלי מלח, ובכלל שהסיכוי שהן ישובצו לקרבי אם יחליטו לעלות ולהתגייס (אחת טענה שזה החלום שלה) נמוך מים המלח. ואם זה המצב בקהילה היהודית הבריטית, שיחסית מכירה את ישראל, תחשבו עד כמה מנותקים מהמציאות רוב האנשים בעולם המכירים את ישראל רק מדיווחים על אלימות הדדית ביננו לפלסטינים. 

המבקרים בחו"ל כאמור טועים בעיני כשהם טוענים ש"אפס ביחסי אנוש" אינו סרט פוליטי. הם טועים קודם כל כי הסרט משקף נאמנה את המצב בצה"ל ובחברה הישראלית עצמה, מכיוון שמרבית הישראלים הצליחו לנתק במחשבתם במעין תרגיל ג'ודו מנטלי הכחשתי את הקשר בין השירות בצבא לדיכוי הפלסטינים, כפי שהתגובות מימין ומשמאל למכתב הסרבנים האחרון מצביעות. אבל הם טועים גם מהבחינה האחרת, מכיוון שעצם העובדה שאין התייחסות לפלסטינאים בסרט היא הצהרה פוליטית בפני עצמה. צה"ל מוצג בסרט כמנגנון שמשמר את עצמו, כמעין טבעת מוביוס לוגית סטייל "מלכוד 22". האמירה "ישראל הוא לא עם שיש לו צבא, אלא צבא שיש לו עם" מעולם לא נראתה נכונה יותר במהלך הצפייה ב"אפס ביחסי אנוש". עבודתן של הנשים בו לחלוטין חסרת משמעות, וזה לא משנה אם הן נוקטות אמצעי שביתה איטלקית כדי לחבל בה מכיוון שבסופו של דבר המנגנון ממשיך גם בלעדיהן. כפי שהבורג אמרו בסטאר טראק "resistance is futile" , בין אם תשתפי פעולה ובין אם תתנגדי בסופו של דבר תוטמעי במערכת.  השימוש בנשק מוצג כמגוחך בסצנה המעולה של תדריך הוראת הפתיחה באש, והאיום האמיתי על הבנות מגיע מחבריהן לנשק, לא ממחבלים. אלא שיוצרת הסרט שוזרת את הביקורת הזו בעדינות ובין השורות (בהשוואה למשל לביקורת היותר שקופה של הפרודיה מ.ק. 22), וייתכן שרוב צופי הסרט כלל אינם קולטים את המסר הביקורתי של הסרט, גם אם הם נהנים מהרוח האנרכיסטית שלו. 

אבל יש עוד מימד שחלק מהמבקרים מחו"ל לא התייחסו אליו באריכות וזה מימד הפמניזם. הסרט מראה כיצד ההווי הצבאי ההיררכי מעצם טבעו וגם שבו מובלעת אלימות  משבש את יחסי הכוחות בין גברים ונשים, ולמעשה מקבע תבניות שובנסטיות שימשיכו איתן ואיתם גם לאזרחות. האג'נדה הפמניסטית היא בהחלט מודעת לעצמה- ניתן לראות זאת באמירות של יוצרת הסרט לביא בראיון ל"הארץ". זה מופיע בעיצוב דמות הקצינה שכל הזמן מבקשת אישור מהמפקדים הגברים, שמוצגת כדמות פתטית וחסרת אונים, זה מופיע בנסיונות החיזור המבולבלים של זוהר שמובילים לאסון, זה מופיע בתחרות בין הנשים לבין עצמן. ואתם יודעים מה - האישי הוא פוליטי! פמניזם זה פוליטי! למה מה קרה שסרט שעוסק ב"ענייני נשים" אוטומטית נהיה "לא פוליטי"? 

אז אם עוד לא ראיתם את "אפס ביחסי אנוש", עכשיו אתם יודעים שאתם חייבים את זה לעצמכם, מכיוון שיש לכם הזדמנות נדירה לצפות בסרט עם אמירה פוליטית שאינה בסגנון יורים ובוכים השחוק לגמרי, שבחו"ל כל כך אוהבים. זה סרט מצחיק, מזעזע ונוגע ללב, שיזכיר לכם כמה סבלתם בצבא אבל גם את האנשים שהיו איתכם שמה והפכו את השהות לקצת יותר נסבלת, ולשניה תתגעגעו אליהם ואפילו תהיה לכם נוסטלגיה לתחושת קפיצי הברזל מבעד למזרן הדק שלא היו נותנת לכם לישון בזמן שניסיתם לא להתגלגל מהקומה השניה של מיטת הקומותיים במגורי הבנות. 

(אל תספרו לאף אחד, אבל למעשה כל הפוסט הזה היה תירוץ לשים פה את נושאי המגבעות. )