(חשבתם שתקבלו עוד פוסט בנושא פמניסטי - אז תחשבו. And now.. To something completly different)

כבר אמרתי את בעבר, ואני נאלצת שוב לחזור על זה- יש סיבה למה אני לא אוהבת מד"ב כשהוא מצולם.

האמת היא שמד"ב מצולם- ואני מדברת על טלויזיה וקולנוע יחדיו- לעיתים רחוקות מסוגל להביא למסך דימוי חזותי משכנע של חייזרים.  כמעט כל חייזר שראיתי אי פעם נראה דמוי אדם או חיה.

אני זוכרת כמה מאכזב היה החייזר בסופר 9 של ג'יי ג'יי אברהאמס כאשר הוא סוף סוף הופיע. הוא היה דמוי חרק ולחלוטין לא חייזרי בעיצובו. ואל תתחילו לדבר איתי על החייזרים בסטאר וורז, סטאר טרק, פארסקייפ , אס ג'י וכו'. אל תטעו- אני נהנת לצפות ברוב הסדרות האלה. אבל בעיני הן יותר פנטזיה ממד"ב. ואין שום דבר רע בפנטזיה, אבל זה לא מצליח להתחרות ברמת המקוריות של מד"ב באמת טוב, אותה אני אוהבת לקרוא מילדות. עוד בימי נעורי הרב גווניות והביזאריות של הדמיון האנושי של סופרים (בסדרה המעולה של עם עובד) כמו בריאן אולדיס ("אחר הצהריים הארוך על פני כדור הארץ") או ג'ק צ'וקר ("סדרת עולם הבאר") שבו את ליבי. אליהם התווספו עם השנים הדמוית האנושיות המשודרגות של אליסטר ריינולדס, שלל ההיברידים בעולם ניו קורבזון או בספר Embassytown של צ'יינה מייוויל, כל מיני חייזרים ורובוטים בעולם The Culture של איין אם באנקס, ועוד. לאור זאת, אין להתפלא שסרטי/סדרות המד"ב שאני ממש אוהבת נטולים דמוית חייזריות כמו "ירח" או "פיירפליי", או שחייזרים מופיעים בהם באופן מאוד מופשט כמו "אודיסאה 2000" או "סולאריס".

אני חושבת שהסיבה העיקרית שאין עיצובי דמוית חייזריים באמת מקוריים  היא שהעיצובים האלה נוטים לעבור לטריטוריה למה שנקרא "עמק המוזרות"  או Uncanny valley- כלומר מפיקי הסרטים/סדרות חוששים שהדמוית תהינה דוחות מדי עבור הקהל או תעוררנה אי נוחות ולכן מראש דואגים שהחייזרים, אם הם דמויי אנוש, לא יהיו רחוקים מדי מהדמויות המוכרת, או אם הם לא אנושיים אז שייראו כמשהו מוכר כמו החייזר דמוי גמל השלמה של סדרת הנוסע השמיני. ולא שזה לא סיבה טובה, אבל זה מגביל וחסר מקוריות. 

אבל אל דאגה - יש פתרון לבעיה! כי לא באתי כאן להתבכיין אלא לטעון שאתם מפספסים את חלק מיצירות המד"ב הכי מוצלחות שיש, שעוקפות בסיבוב את בעיית הייצוג החייזרי.

התשובה נמצאת כמובן בקומיקס.

נתחיל קודם כל בציון שכל הסקירה האת כנראה לא הייתה נכתבת אם מוביוס לא היה קיים. אין ספק שהדמיון העשיר והטכניקה המהממת של ז'אן ג'ירו שזהו שמו האמיתי, אחד מאמני הקומיקס הכי מפורסמים בצרפת, השפיעו על כל אחד מהיוצרים בהם אנקוב. אלא שממש לאחרונה מוזיאון הקומיקס פרסם סקירה מקיפה ותמציתית על מוביוס, וחסך לי את הזמן להרחיב בנושא, שאני מראש לא כל כך מתמצאת בו. יש לי את הספר The Art of Mobuis , הוא לעניות דעתי חובה לכל מי שמעניין אותו קומיקס ו/או מד"ב. אני פחות מתחברת לסגנון של בלוברי, אבל הסגנונות העתידניים שלו, במיוחד המאוחרים שנוטים למינימלים, מאוד אהובים עלי.  מוביוס עצמו עסק בעיצוב בשביל סרטים כמו "טרון" ו"הנוסע השמיני", אבל כאמור אני יותר מציינת אותו בתור מקור השראה כי הוא לא בדיוק עבר את הגבול הייצוגי. הרבה פעמים כשואלים אותי מי השפיע עלי אני עונה שקומיקס צרפתי, ונתקלת במבט קצת לא מבין, כי ישראלים מהדור הוותיק בעיקר מושפעים מקומיקס אמריקני, והצעירים מקומיקס יפני, ואילו הצרפתים נותרו קצת בצד, למרות שתרבות הקומיקס דוברת הצרפתית (כולל בלגיה) מאוד מפותחת.  אם תביטו באפילו קצת התמונות, אני די בטוחה שתבינו למה האמנות הצרפתית הינה מושא לקינאה. עוד על מוביוס אפשר לקרוא פה. 

התייחסתי בעבר בקצרה אל שני יוצרים שכיום נחשבים צרפתים ובהחלט משופעים ממוביוס, הנה ההזדמנות להרחיב. בראשון, אנקי בילאל היוגוסלבי, נתקלתי כאשר החלטתי להמר על ספר שנמכר בדוכן יד שנייה באייקון. מדובר בטרילוגיית ניקופול, יצירתו הכי מוכרת שגם נהפכה בימות הימים לסרט. על בילאל אפשר לקרוא בהרחבה גם בבלי פאניקה. מה שאני אוהבת בבילאל זה את היכולת שלו שהיא כמו דאלי לשלב ריאליזם בדרגה טכנית מאוד גבוהה עם אלמנטים סוריאליסטיים. 

ואכן הסרטים שיוצר אנקי בילאל מבחינה חזותית מאוד שאפתנים, והם מתחרים ביצירות כמו בלייד ראנר או האלמנט התשיעי ביצירתיות העיצובית שלהם. הם גם די לא מובנים וקשים לצפייה, כך שאני מעדיפה את הקומיקס. אבל גם אם הם במידה מסוימת כושלים, הם בהחלט מהווים דוגמא למה אפשר להשיג עם קצת חזון ואנטי הוליוודיות. נכון, אין פה בדיוק חייזרים, אבל עיצוב הדמוית לא פוחד לעבור לכיוון הגרוטסקי והמוזר, כמו שאפשר לראות בקטע הזה של הפתיחה של הסרט -דקה 8:30-9:30. 

נעבור ללאו הברזילאי והטרילוגיה "אלבדראן" ו"בטהלגוז"ו- "אנטאראס". סדרה זו  עוסקות במגע ראשוני בין חייזר מסתורי לאנושות. החייזר נראה יותר כמו חתיכת ארכיטקטורה אולטרה מודרניסטית נוסח זאהה חדיד מאשר ייצור חי, עיצוב שבעיני מעיד על מחשבה מקורית. 

עוד דוגמאות לחייזרים המקוריים שמאכלסים את עולם המד"ב שלו ועל מי הוא לאו אפשר לקרוא פה. אני יותר אוהבת את לאו כאמן מאשר כותב, הסיפור שלו לעיתים נקלע לדיכוטומיות מוסרית שחורה לבנה של טובים נגד רעים, וגם הוא בנה מתח בטרילוגיה לגבי תעלומה לקראת משהו שבסוף היה קצת מאכזב. אנקדוטה משעשעת בנוגע לספרים היא העובדה שכאשר הם תורגמו והופצו באנגלית, האמריקנים השמרנים צינזרו בלבן עירום נשי (לא מיני) שקיים בסדרה, ממש כמו החרדים שמשפצים פרסומות עם נשים בישראל. 

יוצר שמצליח להבריק לא רק באמנות אלא גם בסיפור הוא  בברנדון גרהאם האמריקני. בניגוד לצרפתים, האמנות של גרהאם מושפעת מתרבות היפ הופ וגרפיטי אורבנית, והסגנון שהאמן הבריטי ג'יימי היולט כבר הפך למפורסם. היולט, שהתפרסם במקור כאמן של "טנק גירל", היום מוכר אוניברסלית כהרוח המאיירת מאחורי הלהקה הפיקטיבית "הגורלאז". 

היצירה הראשונה המוכרת של גראהם היא קינג סיטי, שלאחרונה הוצאה מחודשת שלו זכתה בפרס האייזנר. ישנם אלמנטים ביזאריים בקטנה בקינג סיטי, כמו חתול שהוא אולר שוויצרי סופר סופר משודרג, אבל העולם עדיין די ריאליסטי. במיני סדרה multiple warheads חלה עליית מדרגה ברמת המוזרות, עם סיפור על סוחרי איברים בעולם עם אלמנטים עיצוביים סובייטים ושלל דמיות ביזאריות.  הנה כמה פריימים לשם הדגמה: 

כפי שאתם רואים האיורים של גרהאם מאופיינים בקו מפותל, צבעוניות שחורגת משימוש בצבעים "טבעיים" וכמו אצל מוביוס, בהרבה הרבה פרטים קטנים. יש כאן עושר רב של סוגי דמויות, שמשלבות דומם וחי, ייצורים קיימים עם מאפיינים מומצאים, ואפילו הבתים ברקע מוזרים ובארוקיים. למי שכן מתכוון לקרוא את הקומיקס בגלל שהמלצתי אותו, ראוי לציין שהדיי ג'וב של גרהאם לפני שנהפך לאמן/כותב מוערך היה לצייר קומיקס פורנו, והוא לא התפאק ושם קצת סצנות סקס חשופות בו. 

אבל אין ספק שהיצירה הכי שאפתנית ומעוררת הערכה של גרהאם היא פרופט, שכתב לאימג'. הסיפור של פרופט קצת מסובך- מדובר בריבוט שעשו אימאג' לאחת מהדמוית של מייסד החברה, רוב לייפילד. לייפילד הוא לעיתים קרובות נושא לבדיחות בקהילת הקומיקס בגלל הנטייה שלו לאייר דמוית אובר-מעאנטשיות  עם אנטומיה בלתי אפשרית כך שאין לי הרבה מה לומר על המקור כי הסגנון הזה לא עושה לי את זה, בלשון המעטה. אבל גם אם הסורס מטריאל הוא לא משהו -קונאן הברברי בחלל החיצון- השדרוג שנעשה לו הוא ברמה כל כך גבוהה שלא הייתם מנחשים שהוא לא 100% מקורי. פרופט הוא אחד הקומיקסים הכי מוזרים, מקוריים, ומעניינים שאי פעם קראתי. הוא הדבר הכי קרוב שהגעתי לקריאה בקומיקס הדומה לספרים שציינתי בתחילת הסקירה, בכך שהוא מצליח להביא לחיים עולם ביזארי, שמפתיע כל הזמן, מגוון ושונה לחלוטין מהמוכר. אני לא רוצה להכנס כל כך לעלילה המאוד סבוכה שעוסקת במלחמה גלקטית בת אלפי דורות, מולון מישרא כתב די טוב עליה או יש את הסקירה הזו בעלילון. אמנם גרהאם אחראי פה לסיפור אבל הוא משתף קרדיטים עם סיימון רוי, יאניס מילונגיאניס  ועוד שורה של אמנים. לגרהאם יש השפעה מסוימת על הלוק של הקומיקס, מכיוון שאת התסריט הוא מגיש לאמנים בצורת סקיצות מצוירות, כפי שניתן לראות בחומר בונוס שצורף לאחת החוברות, ולכן כשמשווים את התמונה למטה עם זאת למעלה, ישנם קווי דמיון מסוימים למרות הסגנון השונה של רוי והצוות שעובד איתו. 

בוא נדבר קצת על החייזרים בפרופט ולמה הם כל כך מוצלחים. אז בקצרה: ג'ון פרופט הוא האדם האחרון שנותר חי בייקום, והוא נמצא במלחמה נואשת נגד שיבוטים שלו שמשמשים עבדים של אימפרייה גלקטית מרשעת. הוא היה הרבה זמן קפוא בתרדמת אבל הוא קם לתחייה אחרי שהסכנה של האימפריה שבה לאיים על העולם. לצידו נלחמים חבריו שהם חייזרים, ואחד מהם הוא גם חייזר אבל גם אדם. מבלבל, נכון? רציתי להתמקד בחוברת 39, שמספרת את סיפורו של חברו הטוב ביותר של פרופט, דייהארד Diehard. כפי ששמו מרמז, דייהארד חי כבר עשרות אלפי שנה ולא ממש ברור אם הוא יכול למות. הוא התחיל את חייו בתור בנאדם נורמלי, עבר שידרוג לגוף סייבורגי, ובהמשך אף העתיק את תודעתו לגוף חייזרי. חוברת 39 שואלת מהו הדבר שמגדיר אדם, במציאות בה הוא יכול להחליף את הגוף שלו ואת החיים שלו מספר רב של פעמים. דיייהארד עובר גילגולים רבים, מקים משפחות ומאבד אותן, הופך מלוחם לפצפיסט וחזרה ללוחם. אבל מהי אותה "נשמה" שמגדירה את תחושת העצמי של דייהארד? האם אחרי כל מה שהוא עבר, הוא עדיין נחשב אנושי? זו שאלה ששבה וחוזרת לאורך הסדרה במופעים שונים. 

לכן מה שכל כך מדהים בעיצוביי הדמיות המגוונים של דייהארד הוא שהם מצליחים להיות בו זמנית שונים אבל דומים. כלומר, אנחנו תמיד נזהה שזה דייהארד, גם במהלך חוברת אחת בה הוא מחילף דמות משהו כמו 7 פעמים. הדבר השני הוא שלמרות שהחייזרים של גרהאם שונים ומוזרים, הם תמיד שומרים על האנושיות שלהם. יש להם חיים פנימיים, רגשות ומחשבות, הם אוהבים ונפגעים וחשים בדידות. גם הדמויות שבצד "של הרעים" מעוררות סימפטיה, ובמובן מסוים אי אפשר להעביר ביקורת על מעשייהן בגלל שהן נעשו בקונטקט מסוים שלא נותן להם ברירה אחרת. גרהאם לא עושה חיים קלים לקוראים ומשרטט מציאות עם הרבה גוונים של אפור. ולכן גרהאם מצליח להפוך את הגרוטסקי והביזארי למשהו שאפשר להזדהות איתו. הוא סומך על האינטלגנציה שלנו שנצליח לעקוב אחר הסיפור ונלמד להכיר את הדמוית שלו, גם אם הן כל כך מוזרות. הייתי רוצה לחלום שיום אחד יימצא המפיק שיאשר פרויקט דומה בקולנוע או טלוויזיה, אבל בגלל עליות ההפקה הסיכוי שמישהו ייקח כזה סיכון נשאר די נמוך. 

ונסיים עם התמונה הזו של פרופט, דייהארד ואהובתו הלטאית ילאלה. סתם כי היא מגניבה. 

חשבתי שהרבה זמן לא כתבתי פה ביקורת קומיקס כמו שצריך.  לאחרונה קראתי את ספרו של הארווי פיקאר ז"ל והת'ר רוברטסון "מקדוניה", מה שהזכיר לי מאוד את הספר שרכשתי לפני כשנה "ירושלים" של גי דליל (כותבים את זה Guy Delisle אבל הוא קנדי צרפתי ולכן אומרים את זה שונה). שני הספרים שייכים לז'אנר שהולך ונהיה פופלרית, שאפשר לקורא לו "ג'ורנליזם קומיקס"  במהלכו בחור/ה נאיבי/ת פחות או יותר מהמערב יגיע לחור (ויסלחו לי הקוראים מראש, אני הירושלמית הכי לוקאל פטריוטית בעולם אבל בהקשר של הספר הזה המילה חור מתאימה) ממדינה מתפתחת/עולם שלישי וינסה להבין את המציאות המסובכת אליו הוא נקלע. בתוך הז'אנר הזה יש מקום די נרחב לעיתונאות שמסקרת סכסוכים, וכמובן שהסכסוך הישראלי-פלסטיני קיבל הרבה צומי בזכות הספרים של ג'ו סאקו "פלשתין" ו"רשמים מעזה", או המלחמה באפגניסטאן בקומיקס הצרפתי "הצלם: רופאים ללא גבולות באפגניסטאן".

האמת היא שלטעמי סאקו יצא קצת יותר מדי פרו-פלסטיני בראיונות שקראתי איתו, כך שעד כה לא טרחתי לקורא את הספרים שלו. יכול להיות שהרושם שלי מוטעה , אבל לבנתיים אין לי מה להגיד עליו מעבר לכך שהוא הכי מוכר בתחום.

אז לעניינו:

הספר מקדוניה עוסק בסטודנטית ללימודי שלום, שויכוח בינה למרצה במדעי המדינה שולח אותה למקדוניה, לבדיקה כיצד מערכת המשפט פועלת כגורם מפשר בסכסוך בין שני הקבוצות האתניות השונות במדינה. הטענה שלה היא שאנשים לא מתעניינים במקרים שבהם מלחמות נמנעות בדקה ה-90, כמו במקדוניה, אלא רק במקומות בהן פרצו מלחמות, ושדווקא יש מה ללמוד מכך. 

הספר מתחלק ל 2 תמות- האחת מוקדש לתיאור המסעות של הת'ר והאנשים  בהם היא נתקלת, שהוא לא שונה מהותית מכל תיאור תיירותי שאני ואתה חווית. אנקדוטות מהסוג שבו הת'ר מגלה שקבב הוא לא שווארמה (אף פעם לא הצלחתי להבין כיצד המערב בילבל בין המותגים השונים), שגברים בטוריקה מטרידים מינית תיירות (ובכלל המרחב הבלקני לא יוצא בטוח במיוחד לנשים מבחינת נורמות) ושאנשים במקדוניה מסבירי פנים באופן כללי. 

התמה השניה כוללת הסברים מפורטים על המלחמה הבלקנית של 92-95 ומה שקרה לאחריה. האמת היא שאני זוכרת במטושטש את הארועים שקרו בזמן אמת, וגם מאוחר יותר קראתי את יומן המסע של בנימין שבילי "הירידה מן הצלב" שנערך במרחב הזה אבל יותר מתמקד בבוסניה/סרביה/קרואטיה כך שאיני בורה לחלוטין בנושא אבל עדיין די חידש לי.  

כצפוי, יש יותר מדי מה שנקרא "אינפו-דאמפ" מבחינת המידע הפוליטי/מדיני על האזור, ולא מספיק מהחוויה של המסע, אבל אני עדיין חושבת שכדאי לנו, ובמיוחד לנו הישראלים לקרוא את הספר. ישראל לעיתים רבות מושוות בין דרום אפריקה אבל אני חושבת שההשוואה למקדוניה הרבה יותר "נכונה", אם כי אני נגד השוואות כאלה בכללי. ככל שקראתי את הספר התרשמתי עד כמה ישנן הקבלות בין הסיטואציות שם ופה. גם פה וגם שם, ישנו מיעוט של כ 20% של מוסלמים (ששם נקראים אלבנים/בוסנים). גם פה וגם שם, ישנן קבוצות של קיצונים שביצעו מעשי טרור הדדיים באנשי הקבוצה האתנית השניה- הצבא המקדוני הפציץ כפרים של תושבי המיעוט ה"אלבניים" שפגעו גם באזרחים, ואילו קבוצת בדלנים אלבנים פגעה באזרחים נוצרים. אזרחית נוצריה שגרה בעיר מעורבת מסבירה לתיירת שאין כל חיכוך בין שני הקבוצות האתניות למרות שהם גרים זה לצד זה, בדיוק כמו בירושלים בה גדלתי, ועוד. 

אבל ההבדל העיקרי הוא שמקדוניה היא מדינה ענייה ונחשלת, ולכן הרבה יותר מושפעת מלחצי הקהילה הבינ"ל, ואותה קהילה בינ"ל (במסגרת הסכמי דייטון) התערבה בצורה חכמה יחסית במקדוניה כגורם מפשר בין שני הקבוצות, והכריחה אותם להסתדר אחד עם השני. אז נכון, עדיין יש הרבה בעיות בהסדר הנוכחי. אבל ממקדוניה נחסכה מלחמת אזרחים עקובה מדם, וזהו הישג שאי אפשר לזלזל בו. ההתערבות הזו, שאותה הת'ר באה לחקור, כוללת הקמת מוסד לגישור, הוא מוסד האומבודסמן (והעובדה שאין מילה כזו בעברית - בבדיקה עלה תרגום של "נציב תלונות ציבור" שזה קרוב אבל לא מדויק) שנועד לבדוק סכסוכים בין הקהילות האתניות של מקדוניה. המוסד הזה נשמע לי כמו רעיון ממש טוב שאנחנו צריכים בדחיפות בארצנו הקטנטונית, קיום מוסד כזה יכול לשקם במידה ניכרת את חוסר האמון שרוב אוכלוסיית המיעוטים חשה כלפי המוסדות הממשלתיים, ויהיה פי אלף יותר יעיל מקמפיין פרסום פלצני לשוויון הזדמנוית בעבודה. אבל כרגיל בארץ אוהבים לדבר ולא לבצע, כך שרק בחלומנו הוורודים ביותר שלנו נראה את הממשלה שלנו מנסה לפתור בעיות בצורה חכמה במקום לפזר הצהרות ללא גיבוי. 

עוד דבר מקסים שקיבל סיקור בספר הינו אמן שיזם קמפיין נגד אלימות בחוצות הערים. הנה דף מהספר שמראה ראיון איתו. אני די מזדהה עם מה שהוא אמר בראיון. 

אחד התובנות היפות בספר הינו ההבנה שהת'ר מקבלת שאי אפשר למסגר אנשים בקלות בהתאם להנחות מראש שהיא באה אליהם. האמן למשל הינו מוסלמי ממוצא אלבני, אך הוא כלל אינו דובר אלבנית, אלא מקדונית וטורקית. וכאן כמובן רואים שהוא חילוני, ושותה אלכהול. לפני הנסיעה הרבה אנשים באים בדעות שליליות לגבי מקומות שאליהם היא רוצה לבקר, כמו כל הנוצרים המקדונים אומרים לה שמסוכן לבקר ברובע המוסלמי בעיר (לא בשונה מדעה של ירושלמי ממערב העיר על מזרח העיר) אבל בפועל המקום נעים לביקור ואינו שונה משאר העיר. 

כך שלמרות מגבלויתיו של הספר -ריבוי מידע, קצת יותר מדי "ראשים מדברים" ופחות מדי אקשן אני הייתי ממליצה אותו. ובאותה הזדמנות אציין של"ירושלים"  של דליל יש אחלה בלוג שזמין אונליין, עם הרבה רישומים ואנקדוטות שלא נכנסו לספר וממש שווה הצצה. ושוב, למרות שלספר של דליל לוקה בכמה אי הבנות בסיסיות של ההבדל בין מערב י-ם ומזרחה, ההבדל בין ערבים בעלי אזרחות ישראלית, פלסטינים בעלי תושבות ופלסטינאים ללא מעמד (אם כי להיות פייר הרבה ישראלים גם לא מודעים לשיטת הקאסטות הישראלית) ושאר נושאים הקושרים לסכסוך הערבי ישראלי שאדם יכול לברר אותם די בקלות בעזרת גוגל, הנאיביות שלו והמבט הרענן, שהן במידה מסוימת חיסרון הינן גם יתרון ביצירת פרספקטיבה די משעושעת על האבסורדים הקטנים שהן נגזרות של ה"מצב". 

בכלל, אני חושבת שדרך קומיקס אפשר להנגיש נושאים "כבדים" ו"משעממים" בצורה די טובה. חבל שבתיכון במקום לבקש להביא עיתונים העוסקים באקטואליה ל"שעת מחנך" לא מבקשים מהילדים להביא קומיקס- אני בטוחה שהדיונים שספר כמו "מקדוניה" בתרגום לעברית היה מצליח לעורר הינם הרבה יותר מעניינים מאלו שהגזירים של ידיעות או מעריב מביאים בדר"ך. 

יצא מוצלח למדי.

להצבעה בפייסבוק בתחרות של המכללה לאנימציה נא ללחוץ פה.