לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לחפש את הדברים שבין המרווחים- קשרים בלתי צפויים, תובנות, רעיונות. בלוג שמוקדש להגיגים בנושאים שמעניינים אותי כרגע; בעיקר בנושאי תרבות כמו מוזיקה, סרטים, קומיקס וספרים.

Avatarכינוי:  culture vulture

מין: נקבה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

עדכון הטלוויזיה התקופתי שלי


טוב, שוב נעלמתי בלי התראה. אני עושה את זה די הרבה, אין לי באמת תירוץ. מה שכן העבודה על הגליון המודפס של קולומבוס שואבת ממני הרבה זמן, וזה בעיקר כי כהרגלי אני קופצת על הפיפיק של עצמי וכותבת כתבות של 1500 מילים שזקוקים להרבה עריכה ושכתוב.

אז הרשו לי להתנהג באופן אסקפיסטי ולדבר קצת על תוכניות הטלוויזיה שצפיתי בהן לאחרונה. המציאות מבאסת אז איט איז, אבל לפחות יש טלוויזיה משובחת בדרך. 

התוכנית שהכי עושה לי את זה בזמן האחרון היא מיסטר רובוט. טוב, זה לא אמור להפתיע אותכם, היא הרי תפורה לצופים גיקים, לא? כאילו האקרים ואנרכיסטים, דהה. הסדרה מותחת ואמינה, יש בה דמויות מרובדות ותובנות ציניות על החיים שכיף לצטט. מעניין להשוות את התוכנית ל"מודעון קרב" שצפיתי בה מחדש לא ממזמן. בשניהם יש התקפה מאוד חריפה על התרבות הצרכנית ועל מערכת האשראי שמאפשרת אותה, אבל בעוד שבשנות ה-90 הדרך למוטט אותה היא בפעילות גרילה אמנותית/טרור אלים, הפתרון של שנות ה-2000 עבר מהמציאות לתקיפה וירטואלית. יש עוד נקודות דמיון ושוני, אבל אני לא יכולה להיכנס אליהם בלי לספיילר יותר מדי. עוד נקודה ש"קנתה" אותי (וגם דומה ל"מועדון קרב") הוא השימוש במוזיקה בפסקול, יש סצנות של וואן-שוטים (שוט רצוף בלי קאטים) עם רק מוזיקה שמאוד קולנועיות באופיין, המוזיקה מקורית ומאוד מתאימה. אני במיוחד אוהבת סצנה בה שולב השיר "קווין" של פרפיום ג'ניוס בפרק הרביעי, לא מצאתי דוגמה לסצנה זו אבל הנה משהו מוצלח באותה מידה 

 

 

היו בהתחלה חריקות קטנות, אבל ככל שהיא מתקדמת היא משתפרת. ויש בה גם את אחת הדמוית הנבליות היותר מוצלחות, שמפגינה מניפולטיביות פסיכוטית מהסגנון שיש ב"משחקי הכס". 

ונעבור למשהו קליל יותר, ולהפתעה נעימה. אני בדרך כלל לא ממש אוהבת קומדיות מצבים, אני לא התחברתי ל"סיינפלד", "חברים" קומיונטי" משפחה בהפרעה" ולרשימה מתארכת של סדרות בסגנון, אבל הקומדיה הבריטית הזו המיסה לי את ההתנגדויות. הטון שלה מאוד מזכיר לי ברוחו את Cold Feet ז"ל, סדרה קומית מופתית משנות ה-90 בכיכוב בין השאר של ג'יימס נסביט (ואם תרשו לי ללכת אוף טופיק פה, אני אצפה בכל דבר שהוא מופיע בו). יש בה את השילוב של הסרקזם והמבוכה שיש בקומדיות הבריטיות הטובות של ג'רוויס (המשרד, ניצבים), עיסוק בנושאים "כבדים" כמו פחד מסרטן בדרך רגישה ונגישה, וכימיה נהדרת בין שני הגיבורים שלגמרי חיונית להצגתם כזוג שמאוהב אבל בו זמנית לומד להתמודד על איך להסיר את ההגנות של החשדנות וחוסר בטחון כדי להתקרב אחד לשניה. 

 


כבר התבכיינתי פה מספיק על המחסור בסדרות מד"ב מוצלחות. אקסטנט של האלי ברי שהיה לו כל כך הרבה פוטנציאל היה פלופ אדיר בפועל, אני עדיין על הגדר לגבי sense8 שרוב חבריי הגיקים מהללים ומשבחים (אדווח בהמשך מה המסקנות הסופיות שלי כשאצפה בעוד פרקים) בגלל שהרושם הראשוני שלי זה שהיא קצת מקושקשת מדי ומנסה יותר מדי דברים בעת ובעונה אחת, משהו בסגנון של תפסת מרובה לא תפסת. אז אני רוצה לדבר דווקא על סידרה שלא זכתה להרבה הייפ בארץ, כנראה בגלל שזו הפקה קנדית של ערוץ סייפיי המושמץ. הסדרה עוסקת בחבורת ציידי ראשים עם רשיון להרוג המעופפים מפלנטה לפלנטה. מצד אחד, היו סימנים לא טובים - זה נשמע כמו מחזור של "פיירפליי" בתוספת "קאובוי ביבופ", אבל מצד שני מעורבת היוצרת של "לוסט גירל" שזה כבר מעודד. דווקא בגלל שבאתי עם צפיות נמוכות נהנתי למדי. בניית העולם משכנעת ויסודית. השחקנית הראשית מהממת בכל מובן של המילה. זו לא סדרה מקורית מאוד, היחסים הרומנטים שבה בנאלים למדי, אבל היא לא מזלזלת באינטלגנציה, האקשן מופק היטב ובעיקר היא נותנת תחושה שיש לה פוטנציאל להפוך לסדרה ממש ממש טובה. 

 

היא כבר תקבל עונה שנייה, בניגוד להרבה סדרות שבוטלו לפני זמנן. ואם מדברים על עונה שנייה אז כבר יצאה העונה השניה של הסדרה הצרפתית אליה אני מכורה les revenants שהפרק הראשון כבר מחכה לי במחשב לצפייה בו. 


אז זהו לבנתיים. אנסה לעדכן יותר אבל לא יכולה להתחייב לכך. חפשו את המגזין המודפס שייצא כנראה שבוע הבא. 

 

 

 

נכתב על ידי culture vulture , 8/10/2015 11:39   בקטגוריות טלוויזיה  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמה סדרות טלויזיה שאולי החמצתם- חלק ב'


אז נעבור עכשיו לשני מיני סדרות מתח בריטיות, עשוית כמו שהבריטים יודעים לעשות סדרות- שחקנים מהרמה הראשונה, עלילה עם תפניות בלתי צפויות, ועיסוק בסוגיות אקטואליות. אחרי זה נדבר על סדרת משטרה שהיא אמנם אמריקאית, אבל מככב בה שחקן בריטי. 

הראשונה נקראת Exile כלומר גלות, והיא עוסקת בבן המנוכר לאביו. הסדרה  בכיכובם של שלושה שחקנים נפלאים- ג'ון סים, ששיחק את הבלש ב"החיים על מאדים", ג'ים ברודבנט, שהוא שחקן שבוודאי ראיתם בעשרות סרטים (אייריס וג'ון, הארי פוטר האחרון, כנופיות ניו יורק, מולאן רוג', ועוד הרבה ), ואוליביה קולמן, שהיום מככבת לצד דיוויד טננט בסדרה "ברודצ'רץ'" (אגב, סים שיחק בתפקיד קטן אך מרושע למדי לצידו של סטננט בד"ר הו, במהלכה הדמות של סים ניסה להרוג את דמותן של טננט). כאשר אביו של סם, עיתונאי שהוא דמות לא סימפטית במיוחד, חולה באלצהיימר ואחותו קורסת בנטל הטיפול שלו סם נאלץ לחזור לעיירת מולדתו כדי לסייע לה, שנים אחרי שעזב בטריקה את הדלת. בזמן ששני האחים עוברים על החשבונות של האב כדי למצוא מימון להשגחה סיעודית, מתברר שהאב, שאף הוא עיתונאי, מקבל תשלום קבוע לחשבון בנק סודי. הדבר מתקשר לסיבת עזיבתו של סם, למקרה שבו אביו הכה אותו נמרצות לאחר שהוא חיטט בניירת שלו כאשר היה נער. מה הסוד אותו ניסה האב להסתיר ומי משלם לו דמי שתיקה כדי להסתירו? בתור עיתונאי סם לא מסוגל לתת לדבר לנוח, גם כאשר מתברר שאותו אדם מסתורי מסוגל לפגוע בו ובאנשים החשובים לו כדי להשאיר את האמת מושתקת.



הסדרה עוסקת ברגישות בנושאים כמו התמודדות עם מחלת אלצהיימר ויחסים בין אב לבן. היא גם עוסקת בשחיתות בשלטון המקומי, וישנה תת עלילה שלדעתי קצת פחות מוצלת, במהלכה סם מחדש את הקשר עם החבר הכי טוב שלו לשעבר (שעובד, כמה נוח, בעירייה) ומתאהב באשתו. סיפור האהבה נוגע ללב אבל מתפתח קצת מהר מדי מכדי להיות אמין, אבל מפצה על כך האמינות המאוד רבה של הקשר בין סם לאחותו. אני ביחוד אוהבת את הרגעים שבו הם קצת צוחקים אחד עם השני. כאמור, מדובר בשלושה שחקנים טובים שגורמים לדמוית שהן פגומות לעורר סימפטיה אצל הצופים, דבר שהוא לא פשוט. את הסדרה יצר פול אבוט, שכבר המלצתי בעבר פה הסדרות שהוא יצר, המוכרות מבינהם "שיימלס" ו"לפגוע ולהחטיא". 


נעבור לשניה Injustice שאף היא שודרה ב-2011. נקודת הפתיחה של "חוסר צדק" דומה להפליא לזו של סדרה ששודרה לפני כחצי שנה בבי בי סי, באופן שמחשיד שמדובר בנסיון העתקה מ- ITV רשת הטלויזיה שהפיקה את ,חוסר צדק".  הסדרה "אמן הבריחה" בכיכבו של דיוויד טננט (כן, אותו אחד מברוצ'רץ') היא הסדרה ה"תאומה" שאף היא עוסקת בסנגור שמסתבך עם הצד האפור של החוק לאחר שהוא מגן על אדם אשם. אך למרות שבאתי עם דעה קדומה  והנחתי מראש שסדרה שמככב בה טננט חייבת להיות מן הסתם יותר טובה, אני מודה שלהפתעתי מצאתי את עצמי מגיעה למסקנה ש"חוסר צדק"  עולה בכמה מעלות בהשוואה ל"אמן הבריחה", למרות שהחשיפה לה זכתה "אמן הבריחה" היתה גבוהה יותר. יש לציין שאת "חוסר צדק" כתב אנתוני הורביץ, סופר ילדים ומתח מאוד מצליח שמאחרי סדרת "אלכס ריידר" שאף תורגמה לעברית ומככב בה ג'יימס פיורפוי, שמוכר מסדרות כמו "רומא", כך שהצוות שעומד מאחוריו מוכשר לא פחות מהצוות של "אמן הבריחה". הסיבות שאני חושבת ש"חוסר צדק" יותר מוצלח מ"אמן הבריחה" הן כדהלן (עם קצת ספוילרים לגבי "אמן הבריחה", פחות לגבי "חוסר צדק"):

א. המבנה של הסדרות. "חוסר צדק" עושה החלטה אמיצה בלהתחיל את הסיפור מהאמצע ולחזור אחרונית בפלשבקים, בעוד החצי שני של העלילה ממשיך קדימה, בצורה דומה לסדרה טרמה. עיקר המתח אם כן נוצר מהפער בין הידע של הצופה לגבי איך שארועים בעבר השפיעו על ההווה. אנחנו יודעים שגיבור הסדרהו ויליאם טרברס החליט לעבור מלונדון לכפר ולהפסיק לעסוק בהגנה על מאושמים ברצח בשל ארוע טראומטי שקרה לו במהלך משפט הרצח האחרון שלו, אבל אנחנו לא יודעים מהי הטראומה. אנחנו גם לא יודעים איך זה מתקשר לחקירת רצח שמתרחשת באותו כפר בו הוא מתגורר. הקשרים בין הארועים שעולים במהלך הסדרה הינם מפתיעים, והם משחקים עם ההנחות שלנו כצופים לגבי מילוי פערי הידע. לעומת זאת העלילה ב"אמן הבריחה" ליניארית מה שממוסס את המתח כי אין פה אלמנט מוצלח של whodunnit, כלומר השאלה של מי אשם ברצח לא קיימת.  אנחנו מראש מנחשים שהרוצח עליו מגן הגיבור אשם, ושהוא יפגע בו כי מדובר בפסיכפוט. המתח אמור להגיע כתוצאה ממשקחי החתול-עכבר שהרוצח ועורך הדין מנהלים, אבל בניגוד ל"חוסר צדק" בו הצופים צריכים להתמודד עם אזורים אפורים של שיפוט מוסרי, הכל ב"אמן הבריחה" שחור ולבן, דבר שפוגם במתח כי אנחנו יודעים מראש שהגיבור הוא טוב והרוצח הוא רע. הקיצור - העלילה של "אמן הבריחה" מוסרת יותר מדי לצופים, היא מאכילה אותו בכפית, והדבר פוגם במורכבות העלילה ומקלה לנחש מהלכים מראש. העלילה של "חוסר צדק" משתמשת בהנחות המוקדמות של הצופים כנגדם, כאשר הם מנחשים את הפערים אבל לרוב הם מובלים לנחש אותם לא נכון, מה שיוצר חווית צפיה יותר מעניינת ומותחת. 

 

 

ב. יחס לשלטון החוק ולמשטרה. ב"אמן הבריחה" לא מופיעים כלל שוטרים, ויש מצג שווא כאילו עורכי הדין מנהלים את חקירות הרצח בעצמם. במהלך המשפט. ההחלטה להתמקד נטו במערכת המשפט יוצרת חורים עלילתיים, שפוגמת באמינות העלילה. למשל יש קטע שבו הגיבור לא מצליח לדובב את הבן שלו לגבי תקיפה אותה הוא ראה. בפועל זאת מלאכה שמעבר לכוחותיו, חוקר/ת נוער מקצועי/ת אמור/ה לתשאל את הילד. לאחר מספר חודשים הילד מוסר שהוא נאבק עם התוקף ושרט אותו. אם זה היה נכון, אז כבר כאשר הילד היה מטופל במשטרה לאחר המקרה, היו מוצאים די אן איי זר על הציפורניים  שלו מכיוון שזה מסוג הדברים שאותם בודקים ישר לאחר תקיפה. שלא לדבר על כך שהמשטרה לא מוצאת בזירה את הדם של התוקף שהילד מרח על ארון המטבח בו הוא הסתתר. כך שההחלטה לא להראות את הטיפול שהילד מקבל מהמשטרה או את עבודת המשטרה בזירה זמן קצר לאחר התקיפה מחלישה את אמינות הסיפור משמעותית, ויוצרת תחושה כאילו אין למשטרה שמץ של מושג מה היא עושה. לעומת זאת ב"חוסר צדק" למשטרה יש נוכחות בולטת, צמד שוטרים נמצאים בתת עלילה חשובה והסדרה עוסקת במתח בין שני המערכות. שזה מוביל אותי לתלונה הבאה שלי לגבי "אמן הבריחה" והיא הצגה חד ממדית של המתח המובנה במערת המשפט. בשני הסדרות הסנגור חוטא בחטא ההיבריס, החטא שגורם לשני גיבורי הסדרות להגן על אנשים מפוקפקים ביותר. אבל ב"אמן הבריחה" יש חטא ועונש שקו ישיר של סיבה ותוצאה מחבר בינם, וגם יש חזרה בתשובה כאשר הגיבור רק יצליח להציל את עצמו מתי שעיניו נפקחות והוא מבין שיש אנשים מפלצתיים שלא זכאים להגנה, ושיש חוקים שצריך לעקם כדי להשיג צדק. זאת גישה פשטנית למדי, סוג של גישה לשלטון החוק שמצוייה בסרטים של גיבורי על מקומיקס. לעומת זאת ב"חוסר צדק" ישנם שני עלילות משנה- עבודתה של אשתו של טראברס מפגישה אותה עם נוער עבריין, והשניה היא על חקירת רצח- שני עלילות שמאפשרות הצגה יותר מורכבת של השאלה של אשמה, חפות והיכולת של מערכת המשפט והחוק לקבוע אותם.

 

בקיצור, תנו ל"חוסר צדק" הזדמנות שניה. נכון, זו סדרה קצת ישנה, והיא לא של הבי בי סי. אבל יש בה את נת'ניאל פארקר מ"המפקח לינלי". ואנחנו אוהבים את המפקח לינלי.


הסדרה השלישית היא הסדרה הכי פחות מקורית מבין השלושה שהיא סדרה בלשית אולד פאשן, מה שנקרא בלעז police procedural  . האמת, לא הייתי ממליצה אותה אלמלא נוכחות הכוכב הראשי שלה, השחקן הבריטי דמיאן לואיס, שמצליח לקחת סדרה די בנאלית ולהעלות אותה מדרגה. מדובר בסדרה "חף מפשע" (שבאנגלית נקראת Life) מ-2007 שהיוותה למעשה את שלב המעבר בקריירה שלו - הוא עזב את אנגליה לארה"ב, אבל רק כאשר הוא יככב ב"הומלנד" כברודי הוא יהפוך לממש כוכב שם. אני מעריצה של לואיס עוד מהפעם שראיתי אותו בסרט הטלוויזיה "חברים ותנינים" של סטיבן פוליאקוף (כן, עוד יהודי בריטי כמו הורוביץ. מי היה מנחש שיש כל כך הרבה מהם בתעשיית הטלויזיה הבריטית) . אם יורשה לי לסטות מהנושא, במאמר מוסגר אגיד שכל פרויקט שפוליאקוף חתום עליו מומלץ, במיוחד הסרט "ביתו של גדעון" בכיכובם של ביל ניי, מירנדה ריצקרסון וואמלי בלאנט.  הסדרה "חף מפשע" אמנם שודרה בשעתו ביס אבל לא הכתה גלים רבים. בוא נתחיל מזה שנקודת המוצא של הסדרה בלתי סבירה בעליל - שוטר בשם צ'ארלי קרוז שהורשע ברצח שותפו לבאר אותו הוא ניהל יוצא לחופשי מהכלא לאחר שהוא מצליח להוכיח את חפותו, וחוזר לתפקידו כבלש. מה הסיכוי שמשהו כזה יקרה במציאות? אפס מאופס גדול . גם אם מקרה כזה יכול לקרות בתיאוריה, רוב הסיכויים שישלחו אותו הביתה עם חבילת פיצויים ושלום ולא להתראות. כך שמראש הסדרה דורשת קצת השעיית חוסר האמון שלנו כדי שנקבל את המהלך הראשוני שלה. במהלך השהייה בכלא הוא נהיה מין רוחניק שכזה, והוא משלב את ראיית העולם הבלתי צפוייה שלו בפענוח פשעים, למורת רוחה של שותפתו. כאמור, לואיס הוא שחקן כל כך מוכשר שהוא גורם לדמות המופרכת הזו לעבוד. גם עוזר שבתור החבר הכי טוב שלו, נוכל צווארון לבן לשעבר שהכיר אותו בכלא, משחק אדם ארקין שמביא אייכות שייסטרית אותנטית לדמות שלו (וגם הוא התקדם לסדרות בסדר גודל יותר רציניים כמו "פארגו"). 

העלילה ב"חף מפשע" מפוצלת לשני חלקים. חלק אחד הוא עלילת חקירת פשע, שמתחילה ונסגרת בכל פרק. כמעט תמיד יש חשוד מיידי, וכמעט תמיד האינטינקים של קרוז יעידו שאותו חשוד מיידי חף מפשע. כך שהכותרת העברית לא רק מתייחסת לדמותו של קרוז אלא גם לחקירה אותה הוא מנהל. העלילה השניה קשורה לרצח בו הורשע קרוז. קרוז רוצה לגלות מי הרוצח האמיתי, והוא נשאב לחקירה של הרצח שאותו כולם מאמינים שהוא אשם בו. מסייעת לו עורכת הדין היפה שסייעה לו להשתחרר, שקצת מאוהבת בו אבל גם קצת נשואה, וקרוז הוא כזה מלאך שהוא לא יתפתה לנהל איתה רומן. 


זאת כאמור לא מה שהייתי מגדירה כצפיית חובה, אבל זו כן צפייה מהנה. הכימיה בין לואיס לשרה שאהי המשחקת את שותפתו דני עובדת יפה. הדיאלוגים שנונים והעלילות מבדרות. אם אתם כמוני חובבים של לואיס, בהחלט שווה להשלים פערים מהקריירה שלו על ידי צפייה בסדרה המעט נשכחת הזו. 


לסיכום - 3 סדרות שהן יחסית קצרות - שני מיני סדרות של 5-3 פרקים וסדרה נוספת שבוטלה לאחר העונה השניה שלה (מודה, עוד לא הגעתי לשנייה)- ולפיכך לא דורשות מכן התחייבות לצפייה מרתונית מתישה. בכולן מככבים שחקנים בריטים מהדרגה הראשונה (ולשניים מהם - פיורפוי ולואיס  - יש סקס אפיל לא מבוטל) שהם אחת הסיבות שאני ממליצה עליהן. רוב הסיכויים שכמוני לא צפיתם בהם בעת ששודרו, אז הנה הזדמנות להזכר בהן מחדש. 

 

נכתב על ידי culture vulture , 7/5/2015 09:33   בקטגוריות טלוויזיה, ביקורת  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמה סדרות טלוויזיה שחבל אם החמצתם- חלק א'


 אנשים טוענים שזהו עידן הזהב של הטלוויזיה. יש מצב שהם צודקים, אבל בשל כך כל מיני סדרות לא רעות בכלל וחלקן אפילו טובות נדחקות לשוליים, רק משום שאינן בעלות קונצפט מפוצץ, הפקה מושקעת טילים או גורמות לכם להרהר במשמעות החיים ובמצב האנושי. רציתי קצת להטיל זרקור לחלק מסדרות אלה, שבמקרה אני התחלתי לצפות בהן בנסיון להשלים פערים הצטברו משנת 2011 בערך. 



הסדרות שבחרתי די מגוונות- מתח, קומדיה, אנימציה ופנטזיה כך שבאופן שרירותי למדי החלטי למנות אותן בסדר זמן ההפקה שלהן, כאשר נתחיל עם סדרות שהופקו שנה שעברה ונלך אחרונית. חלק זה יתמקד בשנים 2013-4.



אז בנובמבר שודרה סדרת ילדים של קרטון נטוורק בשם "Over the Garden Wall" שהצליחה להתעלות מעל רף הציפיות הגבוהות למדי שלי. מי שקרא את הבלוג הזה כבר יודע שאני  מאוד אוהבת את Aventure Time של קרטון נטוורק. אבל לקח לאדוונצ'ר טיים כמעט עונה שלמה להגיע לרמה של השילוב בין הילדותי לבוגר שכל כך עובד אצלה, ואילו OTGW נוחתת ישר במקום של נגיד העונה השלישית של אדוונצ'ר טיים מההתחלה, וממשיך משם.  עוד ייתרון בהשווה זה שזו מיני סדרה של עונה אחת ועשרה פרקים, אז היא לא דורשת מחויבות גבוהה. האווירה של OTGW מלנכולית וסתווית, עם נגיעות ויקטוריאניה ספוקית. האמת, שאם הייתי מסתכלת בצוות שחקני הקול, היית כבר מראש צריכה להבין שהסדרה הזאת הולכת להיות מעולה - איך סדרה עם כריסטופר לויד, ג'ון קליז, טים קארי, ואלייג'ה ווד יכולה להיות רעה? שני אחים - ווירט הדאגן (ווד) וגרוגורי השובב מסתובבים ביער נטוש, מחפשים לחזור הביתה ונקלעים לכל מיני סיטואציות, כל אחת יותר ביזארית מהשניה. מסייעים להם (או אולי בעצם מפריעים) חוטב עצים (לויד) וציפור בלובירד סרקסטית, שהיא אישית הדמות האהובה עלי, וצפרדע. הנה למשל דוגמא ל- awsesomeness של ביאטריס הציפור: 









לו רק יכולתי לקלל ככה את כל מי שמעצבן אותי



האנימציה משגעת מבחינה אמנותית, רק תסתכלו ב-30 השניות הראשונות של הפרק הזה, שמציג טבע סתווי במלוא הדרו. אני במיוחד אוהבת את הסיקוונס של השלכת. עוד על האנמציה והאמנות אפשר לקרוא בבלוג האנמציה המומלץ מונפש. גם עם העלילות פשוטות, הן כל הזמן משחקות עם הציפיות המוקדמות של הצופים ופונות לכיוונים מפתיעים. למשל בפרק הזה כאשר ווירט, גרגורי וביאטריס מוצאים עצמם כלואים בידי אנשי בובה מפחידים ונדונים לעבודות חפירה, הסיבה לחפירת הבורות מתבררת כבלתי צפויה, בניגוד לציפיות של ווירט (והצופים) שהם חופרים את קברם. 






 



זו אמנם סדרה לילדים אבל היא בעלת משמעות מרובדת שם מבוגרים יכולים להנות ממנה בקלות. הנה ניתוח לעומק של כל המשמעויות בסדרה, יש שם תובנות מעניינות כמו למשל בפרק הזה לעיירה אליה מגיעים נקראת pottersfield , שזה שם המקום בו נהגו באופן מסורתי לקבור אנשים עניים שלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש חלקת קבר. לשם הזה יש משמעות שקשורה לטוויסט בעלילה. 

 

ונעבור לאחת הסדרות הכי פמניסטית בז'אנר הריגול/הרפתקאות שאי פעם שודרה, אייג'נט קארטר . תראו, זו סדרה כמעט מושלמת בעייני. קצבית, מצחיקה, מותחת. ואני אפילו לא כזאת מעריצה של מארוול ובטח לא של גיבורי על, אבל הסדרה הזאת עקפה בסיבוב את הדעות הקדומות שלי. מה שעוזר זה שלמרות שאייג'נט קארטר פועלת בעולם של גיבורי על, הסדרה, תודה לאל, אינה סדרת גיבורי על אלא נשענת יותר על קונוונציות של בילוש וריגול. היילי אטוול מהממת, סגל השחקנים המשניים מספק אף הם הופעות די טובת (בולט דומיניק קופר, מקנולטי מהסמויה בשבילכם). זו סידרה שמספקת בידור איכותי וכייפי, ועושה זאת ביעילות המקסימלית. ושוב, אני לא יכולה להדגיש כמה פעמים מתחשק לי לעצור את נגן המוזיקה ולהצביע- ככה עושים סדרה שמציגה נשים כמו שצריך. אייג'נט פגי קארטר היא דמות מורכבת, היא קשוחה אבל יודעת להפגין רגשות, מתמודדת בהצלחה מול חברים לעבודה שמזלזלזים ביכולותיה, הנשיות שלה היא לא חיסרון שהיא צריכה להצניע כדי להיות "גבר גבר" כמו אצל חלק גדול מכוכבות האקשן הסטריאוטיפיות אבל מצד שני היא אף פעם לא אובייקט מיני. העובדה שהיא דמות כל כך לא סטריאוטיפית היא גם ייתרון לעלילה, ומאפשרת הכנסת כיוונים שדוגדים את קלישאות הז'אנר בו הסדרה פועלת. מומלץ בחום (והנה המלצה קצת יותר מפורטת בעברית בעלילון למי שרוצה לדעת יותר על העלילה ולמה הסדרה הזו כל כך שוברת מוסכמות)









בעקבות הסדרה השחקנית היילי אטוול אף התבטאה מאוד יפה בנושאים להם הסדרה מתייחסת, כמו מה מעצים אותה כאישה ואיך להסתדר בסביבה שובניסטית. 

 


ונעבור לג'ילטי פלז'ר התורני הנוסף שלי, Penny Dreadful. בניגוד לשתי הסדרות הקודמות עליהן דיברתי, שזכו לסיקור נרחב בחו"ל אבל לא בארץ, סדרה זו שודרה בהוט ולכן זכתה לסיקור בעברית, רובו מחמיא. לכן תוותרו לי אם לא אכנס לתקציר של העלילה, אפשר לקרוא אותה כאן בביקורת הזו ממעריב, שממצה את העניין יפה. פני דרדפול נמצאת פחות או יותר באותה משבצת שתופסת "סליפי הולו" של אימה טראשית מבוצעת היטב, רק עם יותר gore (שזה דם וחתיכות מהבפנוכו של אנשים שמשפריצות לכל מקום) וסקס. סקס די קינקי וקוויר פרנדלי, אם לאמר את האמת. במקרה שאתם תוהים, התחלתי כבר עם העונה השניה של סליפי הולו (הנה ההמלצה שלי מהעבר) והסדרה אפילו נהיית יותר אפילו עוד יותר מוצלחת בהמשך, בעיקר בזכות זה שאחותה הלגמרי קיקאס של אבי, ג'ני, הופכת מדמות משנית לדמות ראשית .אבל לעניינינו- ניגשתי לפני דרדפול בסקפטיות רבה. חשבתי שהנה עוד חיקוי סוג ג' לליגה של ג'נטלמנים מובחרים של אלן מור ושזה בזבוז זמן לצפות בזה.  הפרק הראשון כמעט אימת את חששותיי. אבל אז בפרק השני קרו כמה דבים שהראו שהסדרה הולכת ללכת על כיוון יותר מעניין ממה שבהתחלה חשבתי. ובפרק השלישי, עם ההצגה לעומק של הייצור של פרנקנשטיין, זה קנה אותי כי הדמות שלו היתה בעלת ניואנסים שהתעלו על הקלישאות של הייצוג הפופלרי שלו, והינן קרובות ביותר למקור הספרותי.





 



בעקבות זה שהשתכנעתי שיוצר הסדרה והתסריטאים באשכרה קראו את המקורות הסיפרותיים לדמוית עליהן הם כתבו- ווילד, שלי וסטוקר, בין השאר- הגעתי למסקנה שכדאי לתת לסדרה צ'אנס, ולא התאכזבתי. אמנם החשד שלי שהסדרה גונבת חופשי מאלן מור די התאמתה, התברר שהגניבות הן דווקא משפיעות לטובה על הסדרה, ולא לרעה. למרות שנחמד לראות פנים מוכרות כמו בילי פייפר (רוז מד"ר הו), למשל, או האקס ג'יימס בונד תימות'י דאלטון בפני דדרדפול, מי שעבורי עושה את הסדרה היא אווה גרין, האישה עם העיינים הכי חודרות על המסך (והיא גם יהודייה כשרה, אז לפחות טכנית אפשר לחלום שתעשה עלייה). 

 





 

לקינוח נסיים עם סדרה מ-2013 שבאמת לא שמעתי עליה הרבה וזה ממש חבל לדעתי. אחד מהיוצרים/כוכבים שלה, ג'יימס קורדן, זכה לאחרונה להגיש את הלייט לייט נייט שואו של CBS , מה שהנגיש אותו לקהל האמריקאי. אבל קודם לכך הוא נהיה מפורסם כשהוא יצר וכיכב בסדרה בשם גאווין וסטייסי, ויחד עם שחקן שהופיע לצידו מת'יו ביינטון הם יצרו את פרודיית מותחני הריגול/בלש The Wrong Mans של הבי בי סי. קשה מאוד להגדיר מהו בדיוק "הגברים הלא נכונים" מבחינה ז'אנרית. יש בו הרבה הומור שחור, ופרודיות על קלישאות של ז'אנרים שונים (בין השאר, סרטי קונג פו, מותחני ריגול ואקשן, סרטי מאפייה), תוך שימוש מבחינה תסריטאית בשיטת הסקרובול קומדי - ארוע רודף ארוע בצורה אבסורדית, כל בעיה שנפתרת מובילה לבעיה נוספת, חמורה מקודמה. הדבר הכי קרוב למה שראיתי שם הוא הסרט המופתי Hot Fuzz של הצוות של רייט, פג ופרוסט (ויש גם דמיון מסוים באיפיוני הדמיות כאשר את סוג הטיפוס של פג משחק ביינטון, הטיפוס הנורמלי או מה שנקרא בסלנג קומי the straight man בעוד קורדון משחק את סוג הטיפוס של פרוסט, אדיוט מוחלט אבל עם לב טוב). מין מאשאפ של מיסטר בין עם מזימות בינלאומיות של היצ'קוק, אם תרצו.





 



הסיפור מספר על מתכנן ערים בעיירה קטנה באנגליה סאם פינקט, שבעקבות הימצאותו במקום ובזמן הלא נכון הוא נקלע לקנוניה שמערבת בין השאר (קחו נשימה) מאפיונרים סינים, מאפיונרים רוסים, פאם פאטאל בלונדינית, את MI-5 שהוא המוסד הבריטי, וגם את האקסית שלו. השרת מהערייה מסייע לו, ובדרך כלל בגלל שהוא די טיפש מסבך את שניהם עוד יותר . יש הופעות אורח נהדרות של קומקאים ותיקים כמו דון פרנץ' או שחקנים מעורכים כמו דוגריי סקוט  בתור מרגל סטייל ג'יימס בונד. מצחיק ומקורי למי שמוכן לתת להומור הפרוע צ'אנס. 



וכמובן, אי אפשר שלא לאהוב סדרה שמתחילה עם פסקול של בל וסבסטיאן. 






 



חכו חכו - יש עוד חלק נוסף עם עוד המלצות, בעיקר של טלוויזיה בריטית. 

נכתב על ידי culture vulture , 28/4/2015 09:23   בקטגוריות טלוויזיה, ביקורת  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , מדע בדיוני ופנטזיה , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לculture vulture אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על culture vulture ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)