בכמה מובנים אייקון היה קצת מאכזב עבורי השנה. ראשית כל, לא היה לי זמן וכסף להשקיע ביותר מהרצאה אחת, וההרצאה עליה נפלתי לא ממש היתה מוצלחת. גם לא ראיתי משהו שבא לי לקנות מבין הספרים המוצעים בדוכן היד שנייה, וזה ביאס אותי כי עד עכשיו לא יצאתי מהפסטיבל בלי משהו חדש לקרוא. זה גם היה הפסטיבל ההמוני ביותר בו נכחתי, וכמעט היה בלתי אפשרי סתם להסתובב בין הדוכנים ולהיתקל בפנים מוכרות בספונטניות כמו שאני רגילה. אני משערת שאני נשמע בשלב זה כמו זקנה ממורמרת שמתגעגעת לימים הטובים והנחמדים בהם קהילת המד"ב בישראל היתה עשרה אנשים במקלט טחוב, ואני מוכנה להודות בזה שכן יש משהו עצוב באובדן ההילה של הפעילות באנדרגראונד, בתחושת הכיף של החתרנות בלהיות חלק מקהילה שמחוץ למיינסטרים. 

(בן פולדס כתב על זה שיר מעולה) 

אבל האמת היא שאני לא רוצה לחזור אחורה לימים האלה, גם במחיר של אובדן האינטימיות שהיתה פעם. וגם מה שנכון הוא שהשנה הרחבתי רבות את מעגל המכרים הגיקים שלי, וזה הודות לקהילת "הצב נוע ינוע" לחובבי טרי פראצ'ט, ומפגש הקהילה בו השתתפתי מבחינתי "הציל" את חווית האייקון שלי והצליח להשכיח ממני את כל הדברים המבאסים שמניתי למעלה. 

למי שלא יודע מי זה טרי פראצ'ט ולמה אני אוהבת אותו כל כך, כתבתי פה בהרחבה. לצערי רוב הקישורים המוטמעים מיוטיוב כבר לא זמינים, אבל מעבר לכך זו סקירה די מוצלחת לעניות דעתי.  מאז שרשמתי אותו קרו מספר דברים:  טרי פראצ'ט נפטר, הכריזו על כוונה להתחיל לצלם את העיבוד הטלוויזיוני לסדרת "אנשי המשמר" שלו (ומה באמת נסגר עם זה?) ויצא הספר האחרון שלו The Shepard's Crown. 

אז כשחזרתי לבית של ההורים שלי אחרי החג גיליתי שאמא שלי רכשה את  The Shepard's Crown וזה כמובן היה סיבה למסיבה. מדובר בספר שסוגר את הת-סדרה על המכשפה המתבגרת, טיפני אייקין (או אייקינג אם אשמש בתעתיק שלי ולא של התרגום העברי). מאוד נהנתי מהספר, גם אם הוא לא אחיד בגלל שפראצ'ט לא הספיק לגמרי לכתוב אותו כמו שצריך. מסתבר שפראצ'ט היה כותב כל ספר פעמיים, פעם אחת כדי לקבל מושג כללי על הספר, ואז הוא היה עובר על הספר ומשכתב אותו. בספר הזה הוא הספיק רק לשכתב את החצי הראשון, וההבדל בינו לשני ניכר. זה די שיעשע אותי לגלות זאת כי אני עושה את בדיוק אותו הדבר רק בקריאה. אני תמיד קוראת כל ספר לפחות פעמיים, פעם אחת כדי לדעת "מה יקרה הלאה" ופעם נוספת כדי להתעכב על הפרטים הקטנים. 

בספר זה דמות אהובה מתה בשיבה טובה, דבר שמהדהד את העיסוק המובן מאליו במוות המתקרב של פראצ'ט עצמו. לצד זאת זה באמת הסיום הלוגי לסדרה עצמה, מכיוון שבו הגיבורה משלימה את המהלך מנערה לאישה בוגרת. במובן מסיום גם זה תרם לבעיתיות של הספר, מכיוון שהנושאים שלו היו יותר בוגרים מקהל היעד המקורי שלו, שהוא בין 12-16. הספר בין השאר עוסק במתח שנשים ניצבות בבחירה בין הקריירה לזוגיות, איך ל"עוף מן הקן" בלי להעליב את ההורים, שחרור תפקידים מהסללה מגדרית, ועוד. והוא גם כרגיל, מצחיק ועם מחווה לשיר הזה של מונטי פייתון. 

אז מה לעשות עכשיו שפראצ'ט אינו יותר בין החיים? מי ימלא את הנישה של פנטזיה קומית בספרייתי? 

למזלי לפני כשנה התחלתי לקרוא את הסדרה "נהרות לונדון" של בן אארונוביץ', שלדעתי די מקבילה ברוחה לסדרת "המשמר" של פראצ'ט, וזה לא מפיע מכיוון שאת חילת הקריירה שלו הוא בילה בכתיבת סריטים לד"ר הו. להפתעתי בלוגרים ישראלים לא כל כך התייחסו אל הסדרה בחיוב, כנראה בגלל שהביקורות הפושרות מתמקדות בעיקר בספר הראשון, שהוא רק יריית הפתיחה לארק עלילתי רחב יותר שמתפתח בהמשך. אני ממליצה להתמיד ולהמשיך הלאה, כי זה רק משתפר ונהיה יותר מותח עם התקדמות הספרים בסדרה (כיום יש 5, מתוכם קראתי 4, השישי יוצא בקרוב). כבר הצלחתי לגרום לחברה אחת להתמכר, והיא הצליחה לקרוא את כל חמש הספרים בחצי שנה, כך שהיא עקפה אותי בסיבוב. ולפני שאסביר על מה הסדרה, קודם כל קליפ היפ הופ מגניב שממש עושה חשק להרחבה לסדרת טלויזיה:

הגיבור של סדרת "נהרות לונדון" הוא פיטר גרנט, שוטר שמסופח ליחידה סודית במשטרת המטרופולין של לונדון שאחראית על חקר פשעים שמעורבים בהם העל טבעי וקסם. מי שאחראי עליו הוא נייטינגייל, הקוסם האחרון שפועל בבריטניה לאחר שרוב הקוסמים נהרגו בהגנה על המולדת במהלך מלחמת העולם השניה. לצד פיטר נמצאים טובי, הכלב הנאמן שלו שמסוגל לרחרח קסם, ולזלי, השותפה לשעבר שלו שאינה מודעת לתפקיד האמיתי שלו. ללא ידיעתו, פיטר נקלע למלחמה בין שני האווטרים של נהר התמזה: מאמא תמזה ובנותיה מצד אחד, שהן אלות הנהרות הנסתרים של לונדון, שנעלמו מתחת לפני השטח, כמו הפליט וטייברן, ואולד מאן ריבר, האווטר מימי הרומאים של הנהר ובניו מהצד השני. עניינים מסתבכים כאשר הוא טיפה מתאהב בבוורלי ברוקס, הצעירה שעושה מניפולציות למים בקליפ. אה, ובמקביל הוא צריך למצוא רוצח סדרתי סאדיסט, שמשתמש בקסם בדרכים מאוד יצירתיות כדי לרצוח אנשים. 

יש הרבה סיבות לאהוב את נהרות לונדון. קודם כל, הלונדון המוצגת שם רחוקה מלהיות הלונדון התיירותית. זו הלונדון של האיסט סייד, שלי אישית כלל לא מוכרת (באופן כללי, יהודים  כבר לא חוצים את הנהר ואין לי קרובי משפחה שם). אפשר להגיד שאארונוביץ'' קצת משתדל קשה מדי להראות כמה לונדון מגוונת מבחינת גזעים וטיפוסים,  הן מהסוג הרגיל והן מהסוג העל טבעי אבל בכללי זה נחמד שאדם לבן הוא לא הדיפולט כאן. שנית כל ארונוביץ' משלב בעלילה הרבה מידע על ההיסטוריה האורבנית של לונדון, בצורה קלילה וקליטה שמזכירה קצת את הספר של ניל גיימן "לעולם לא עולם". הנה דוגמא לתיאור של בית ספר, שגרם לי לצחקק במהלך נסיעה ברכבת הקלה כך שאנשים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח: 

Sited a third of the way up Dartmouth Park Hill, it had obviously been designed by a keen admirer of Albert Speer, particularly his later work on the monumental fortifications of the Atlantic Wall. The school, with its three towers and thick concrete walls, could have easily dominated the strategic five-way junction of Tufnell

Park and prevented any flying column of Islington light infantry from advancing up the main road

אכן, מספר אדריכלים של בתי ספר כנראה קיבלו את השראתם מאלברט שפר, האדריכל המקורב להיטלר שאהב בלוקי בטון מונמנטליים. 

ושלישית כל - יש לי חולשה לפנטזיה אורבנית כשהיא כתובה היטב. אני לא מדברת על זו הקלישאתית על שוטרת אמיצה שמתאהבת באיש זאב מסוקס ומתברר שלמעשה היא חצי ערפדית. אני מדברת על זו המצליחה לשלב בהצלחה ז'אנרים מודרניים עם ישנים, עלילות מאגדות עם ערכים עדכניים כמו פמניזם ורקע עירוני עם דמוית מיתיות. ואארונוביץ' עושה זאת בהצלחה בכך שהוא בונה עולם אמין, עולם בו העל טבעי מתנהל בין החרכים של זה המוכר, ולו מיתולוגיה וחוקיים פנימיים. אז לכל חובבי קונסטנטין, הארי דרזדן ושאר הבלשים העל טבעיים - פנו מקום לפיטר גראנט. הוא קצת נאבעך, אבל בסוף תמיד מצליח לפתור את התעלומה. 

מסתבר שברגעים אלה ממש מתחולל קרב בין שני ענקי שירה (טוב, ענק שירה אחד וענק שירה בעיני עצמו אחד) בפייסבוק. מסתבר שממש לא מצא חן בעיני מאיר ויזלטר זה שקראו לרועי חסן ב"הארץ" המאיר ויזלטר הבא. אבל מעבר להתנגחות (המוצדקת בחלקה, לטעמי) באיכות שירתו של חסן, מצא לו ויזלטר לנכון להתנגח בטורו בדרך בעוד כמה עוברי אורח תמימים, וכאן אנחנו נכנסים לדבריו שגרמו לי לעצבנות.

לדבריו של ויזלטר " מרעישים פה יותר מדי טיפוסים קולניים שהם לא סתם משוררים בינוניים אלא ממש not good enough כמשוררים. כמעט כל מי שהוא קורא שירה מהסיבות הנכונות, ולא רק לצרכי פולמוסים עקרים, יודע לזהות אותם – ודרך אגב, רובם כלל אינם תואמי הסיווג “מזרחיים” – רובם בוגרי מערכת החינוך האידיאולוגית של המגזר הדתי-לאומי והמתנחל."

מה אתה אומר, ויזלטר? אני לא מזרחית או מתנחלת אבל אני כן במקרה בוגרת של חינוך הממ"ד. וכאן בשם הנאורות החילונית שלך אתה מזלזל בכבודם של חלק מהמשוררים האוהבים עלי, שהם גם, רחמנא לצלן בוגרי החינוך הממ"ד (ואולי גם המתנחלי). ולא רק זה, אבל מסתבר שדתיים בכלל עושים לויזלטר רע על הנשמה. הוא בכלל לא היה רוצה לראות אתום, הוא רוצה לחיות במעין מרחב סטרילי חילוני. למראה שני גברים לובשי טליתות המהלכים להם בתל אביב הוא מתפייט: "שבת קודש, בדרך מבית הכנסת לסעודת שבת: עוד יש יהודים יראי שמיים, המקפידים במצווה קלה כבחמורה ומעדיפים לחיות את חייהם בלב ליבה של עיר החטאים תל אביב המחללת שאבעס ויום-טוב...שלומי אמוני ישראל הללו מעדיפים משום מה לחיות בשכנות עם כופרים להכעיס ומחללי שבת בפרהסיה על פני קהל קדושים אדוקים בבני ברק או במודיעין עלית… מעניין למה".

אם קודם הוא רק עצבן אותי קלות, עכשיו הוא כבר מזלזל באנשים שאני אישית מכירה. חברים שלי שהם חברים בקהילת יקר האורתודקסית או קהילת "אל הלב" הרפורמית. כאן כבר המדחום שלי מתחיל לטפס גבוהה. 

אז תקשיב לי עכשיו טוב, מר ויזלטר. 

קודם כל, fuck you. 

רק כדי להוכיח שאתה לא גזען ושונא מזרחים אתה במקום זאת יורד על כל הדתיים. ולא רק שאתה יורד על הדתיים, אלא אתה מתעלם מסצינה מעולה של משוררים דתיים שהתפתחה פה בירושלים. ומי שיורד על יצירה תרבותית בירושלים חוטף ממני, קפיש? 

יש לי בטן מלאה על החינוך שקיבלתי. על הלאומנות, צרות המוחין, המחסור בחשיבה ביקורתית. אבל בדבר אחד לנו הדתיים היה ייתרון בולט: גדלנו על הרבה כבוד למילה הכתובה. אני לא מכירה סרוג או סרוגה אחד שראה לנכון להתכונן לחלק המילולי של הפסיכומטרי, כי לקחנו את זה כמובן מאליו שיש לנו אוצר מילים יותר טוב מזה של החילוני הממוצע. הספריות שמחזיקות את שיא ההשאלות לאדם נמצאות בהתנחלוית, כבר מספר שנים רצוף (לך חפש משהו יותר טוב מלקרוא ספר בשבת). היו לי מורות לספרות והבעה נהדרות, כמו דבורה (בעברית) שגרמה לי להתאהב באבן גבירול או לנה (באנגלית) שלימדה אותי את וודסוורת' ופרוסט. זה נכון שבחלק מן הקהילות החרדל"יות המגמה הזו התהפכה, והבנות באולפניות ובישיבות הגבוהות כבר לא נחשפים לתרבות "חול", אבל עדיין חלק גדול מן הדתיים, ובטח בערים הגדולות, חיים חיים שבהם הם מאוד מעורבים בחיי התרבות וזה כולל בחיי הספרות והשירה. 

אחד המשוררים שבאשכרה הלכתי ורכשתי ספר שמכיל את שיריו הוא עמיחי חסון. קודם כל אני מאוד ממליצה על הבלוג שלו "תת מודע זמני", וגם קוראת בהנאה רבה את הביקורות שלו במקור ראשון. ואם אתם לא סומכים על הטעם שלי, אז תשאלו את חיים באר (אבל גם הוא פעם היה דוס. מי יודע אולי דעתו משוחדת). אך אבוי, עמיחי חסון הוא בוגר הישיבה בעתניאל, שנמצאת בשטחים. אז כנראה שהוא איזה חמור תלת ראשי שהתפלק להם שם.  

נכחתי בהקראה עצמית של שיריה שבה סיוון הר שפי זעזה אותי מהיסוד. (גילוי נאות- בעלה לימד את אחי כתיבה יוצרת במסגרת לימודיו במערכת החינוך הדתי. כן, אותה מערכת חינוך חשוכה.) גם פה הדעה שלי קיבלה תימוכין ממקורות מבוססים. אך מה לעשות שהיא ובעלה גרים בגוש עציון. 

השירה הפמניסטית של בכל סרלואי מתארות חוויה שכל אישה עברה. אפילו פאקינג הארץ פרסמו אותה . וגם היא מתנחלת דתיה, מכוכב השחר. 

וזה באמת רק טעימה מכמה משוררים מחבורת משיב הרוח.  

אני לא בעד מפעל ההתנחלויות, ואי אפשר לחשוד בי בימניות, אבל יש לי את היושרה האינטלקטואלית להגיד שיכול לצאת משהו איכותי, משהו שווה ערך משם. המילים של ויזלטר כאילו לא יכול לצאת משם משהו טוב מבחינה ערכית או איכותית היינן ביזיון אינטלקטואלי.

וברשתכם נעבור להתייחס לחלק השני של המילים שלו.  

יש דתיים בתל אביב, וכמעט תמיד היו שם. אני אישית מכירה מישהי דתיה שאביה היה אחד מהרפתנים שהקים את שכונת נחלת יצחק, שכונה בה אני עצמי התגוררתי במשך חמש שנים. ומה חורה לך כל כך, ויזלטיר, שהם קיימים? מה, אנשים כמוני, דתיים ושמאלנים וליברליים, מקשים עליך להכניס אנשים למשבצת? אתה יודע למשל, שבתל אביב היא המקום היחיד בה ידידתי הלסבית האורתודוקסית יכולה לערוך קידוש לבנה כשהוא נולד לה ולבת זוגתה? אני באמת מקווה שתחטוף חתיכת פריחה כל פעם שתראה כיפה או כיסוי ראש בתל אביב. שתעלה מררתך ומיצי הקיבה שלך יתעכרו. אין מקום בטוח. אפילו לא בתל אביב. ואתה יודע מה? אני אפילו לא מזדהה כדתייה חצי מהזמן. אבל כשאתה תוקף מגזר שלם, אני הכי מגזרית שיש. ולמה אני כל כך כועסת? כי אנשים כמוך מקשים על החיים של אנשים כמוני. כי כשאני מזדהה כשמאלנית אנשים חושבים שאני כמוך, ואני לא.    

רועי חסן הוא אולי משורר גרוע, אבל ויזלטיר הוא שמאלני גרוע. שמאלני מהסוג המתנשא, החילוני להכעיס, שהנאורות שלו לא מסוגלת להכיל כל מי ששונה ממנו. אני מקווה שיום אחד הדור שלו יעבר מן העולם, ויחליפו את הגרבוזים והקוטלרים אנשים שלא חייבים לרדד את הכל לשחור לבן, ולאפשר גם למזרחיים, גם לדתיים ואולי אפילו למתנחלים לשעבר או בהווה להיות שמאלנים. כי כל עוד שיש רק דרך אחת להיות שמאלני, השמאל תמיד ישאר שולי ואימפוטנט. 

מצטערת, נעלמתי לשנת חורף קצרה. בתור חזרה העלתי מהאוב טיוטה אותה התחלתי ממזמן, דווקא בא לי בטוב לדבר על ספרי פנטזיה אהובים מהילדות עם ההוצאה המחודשת בעברית של "הסיפור שאינו נגמר" ספרש לא נס ליחו לאחר הרבה שנים מאז שקראתי אותו.  

פתאום נזכרתי באחד סופרי הפנטזיה האהובים עלי, שגם הספרים שלו עובדו לטלוויזיה על ידי הבי בי סי- שכיום נשכח למדי. לפתע נורא התחשק לי לחזור לסדרות הטלוויזיה האלה, למרות שעברו שנים מאז שצפיתי בהם או קראתי אותם. באותה הזדמנות שווה להכיר לכם עוד כמה סופרים דומים שפחות מוכרים פה שגם היו אהובים עלי באותה תקופה. 

מי שהתחיל את כל הסיפור הוא אלן גארנר. גארנר בהרבה מובנים הוא ממשיכו של טולקין, אבל הוא גם בין הראשונים שכתבו פנטזיה אורבנית. בספריו קסם עתיק מתערבב עם המציאות המודרנית, בדומה לספרים כמו "יסבל" של גאי גבריאל קיי או "לעולם לא עולם" של ניל גיימן (שהעריך את גארנר מאוד). מרבית הספרים היותר מוכרים שלו נכתבו בשנות ה- 60-70 , אם כי הוא ממשיך לפרסם עד העשור הנוכחי. 

לצערי הספרים של גארנר לא תורגמו עדיין  לעברית. המפורסם שבהם הינו "Elidor" - סיפור המושפע מאגדות ימי ביינימיות, כגון הדמות מהמיתולוגיה הארתוריאנית "הפישר קינג"   ואגדת "צ'ילד רולאנד"  .  ארבעה ילדים "מודרניים" נשאבים למאבק כוחות אימתני המתרחש בעולם אחר הקרוי אלידור, כאשר הם חוצים פורטל שעובר בכנסיה למגדל האפל. הצעיר שבהם, רולנד, מציל את אחיו הגדולים מקסם, ויחדיו הם מחזירים לעולם ה"רגיל" ארבעה  אוצרות. אך בשל המעבר של האוצרות, מתרחשת כל הזמן "זליגה" בין העלום של אלידור לעולם הרגיל, זליגה שמעמידה את ארבעת הילדים בסכנה.  זהו ספר שמצליח לייצר רגעים ספוקיים וליריים רבים, ואני זוכרת שהוא הקסים אותי כילדה. בשנות ה- 90 הבי בי סי עובד את הספר לסדרה שאף זכור לי שצפיתי בה, אך לצערי לא מצאתי זכר אליה אונליין. הספר עצמו הודפס בשנית לפני כעשור. 

עוד ספר שאהוב עלי שעובד לסדרה עוד קודם, הינו "The Owl Service " שמבוסס על סיפור עם וולשי מתוך "המבינוגיון" . סיפור עתיק על בעל קנאי ונקמתו במאהב של אשתו מוצא את דרכו להווה ומרעיל מערכת יחסים בין נערה, אחיה החורג ובנה של מנהלת הבית שלהם. גם לו יש סדרת טלויזיה אבל היא בלתי אפשרית לצפייה מבחינת ערכי ההפקה לצופה בן זמננו. דווקא הספרים שבשעתו הכי פירסמו את גארנר "The Weirdstone Of Brisingamen " וממשיכיו, די נשכחו וזאת את לדעתי משום שהם קצת דומים מדי ל"שר הטבעות " (לא בהכרח מתוך חקיינות אלא בגלל שהם נשענים על אותן מקורות מיתולוגיים) . יחד עם זאת הספר יצא במהדורה מחודשת לא ממזמן- 2010, ויש לציין שהחלק האחרון של הטרילוגיה Boneland  יצא ב -2012 כשלושים שנה לאחר שני קודמיו בסדרה, ובגלל המרחק בין השנים (הדמות של הילד בסדרה אף הוא הזדקן)  הוא טיפה מאכזב כי הוא מאוד שונה. יצויין לחיוב גם The Stone Book Quartet רומן היסטורי לא פנטסטי שרכשתי בחנות יד שניה באדינבורו, מעבר לכך שהספר יפה משעשע אותי שהוא נסחב כל הדרך מספרייה מאיי שטלנד לביתי. 

אפשר לקבל פה טעימה מהספר הכי מפורסם שלו

עבור גרנר הכפר בו הוא נולד וחי רוב ימיו , אלדרלי בצ'שייר , הוא ההשראה לסדרה הזו וגם ולרבעיית האבן. הארטיפקטים מימי תקופת האבן והברונזה שנותרו בו (the edge ) והפולקלור שהתפתח סביבם היו כל כך מיוחדים שהוא לא נזקק להרבה יותר מהם בתור מקור לרעיונות לאורך רוב חייו. בצורה דומה הכפר אש בקנט בו גדל הסופר קלייב קינג סיפק לו השראה לספרו המפורסם "סטיג מהמזבלה". סטיג אף הוא הינו סיפור מפגש של ילד מודרני עם העבר, אך במקרה זה בחר קינג דווקא בתקופה הניאנדרנתלית. אך בניגוד לסברה שפרימיטיבי פירושו פחות טוב, סטיג דווקא הינו בעל תושייה, ומלמד את הגיבור בארני לא פחות משבארני מלמד אותו. מאז שהספר יצא לאור ב-63 הוא עובד לטלוויזיה פעמיים, ב081 וב-2002, אבל נראה לפי התגובות ביוטיוב שהישן נותר אהוב יותר. 

אבל עם כל הכבוד לסטיג, עבורי החיבור לספר אחר של קינג הינו הרבה יותר אינטנסיבי, ולא סתם משום שהוא רומן היסטורי שמתרחש ב"שכונה שלנו". מדוע אף הוא לא תורגם לעברית זו שאלה לא מובנת לי, כי אני חושבת כל ילד ישראלי יהנה מלקרוא על התרבויות הכנעניות, המצריות, הבבליות והכרתיות עליהן למדנו במקורות היהודיים. זה נכון שספציפית יהודים לא מצוינים בספר, אבל לא יזיק לילדים ישראלים ללמוד קצת על הרב תרבותיות שהייתה פה בו בזמן שאנחנו היינו פה. לספר קוראים 22 האותיות, והוא עוקב לכאורה אחר הילדה שהמציאה את האלף בית העברי. הסיפור עוקב אחר ארבעה אחים, כל אח מהם הנקרא אחר אות אחרת המסמלת את מהותם- בית הנערה הנותרת ככוהנת בעיר ג'בל (חאלב בלבנון המודרנית), אלף שהוא לבלר, נון המלח וזין (כן , אני יודעת שגירסא מתורגמת תעלה פה בעיה) החייל. קינג בניגוד לגארנר היה ארכיאולוג והסתובב קצת בעולם, בין השאר בחפירות בחאלב שהיוו את ההשראה לספר. כל אח מתגלגל לכיוון אחר- אלף נחטף לעבדות ומוצא את עצמו עובד במכרה נחושת מצרי בתמנע (או חצי האי סיני. לא זוכרת במדויק). נון מגיע לכרתים, לחצרו של מינוס (התיאור בספר העלה לי את הציפיות לרמה לא ריאלית מהמקדש שם בו ביקרתי) ואילו זין מתגלגל כשבוי של שבט נוודים טורקי קדום ולומד לרכב על סוסים. אה, ולאבא קוראים ריש, כמובן, כראש המשפחה. הסיפור מותח ועוצר נשימה, ומסתיים בשני סצנות קרב נהדרות וחורבן נורא. אני כל כך אהבתי את הספר הזה שכאשר העותק של אמא שלי התפרק הזמנתי עותק חדש יותר באינטנט. הספר הזה הוא אחד הסיבות למה אני כל כך אוהבת רומאנים היסטוריים, ואני מאמינה שגם מבוגרים ייהנו ממנו. 

את הסופר השלישי יש סיכויי שבשביל מי שגדל בשנות ה-90 בישראל עוד אישכהו קצת יהיה מוכר, מכיוון שהחינוכית שידרה אז מחדש את העיבוד הטלוויזיוני לאחד מספריו. הסדרה היתה בעצם סיקוול לספר שאותו מאוד אהבתי, עוד אחד מהספרים שאמא שלי ייבאה מספריית הילדות שלה באנגליה. מדובר ב -The Midnight Folk, ספר שיצא ב-1927. הספר מתאר ילד בשם קיי הארקר עם עלילה הכוללת אוצר משפחתי אבוד, חתולים מדברים (חלק טובים, אחרים מסיעיים לנבלים) מכשפות ופיראטים. בספר ההמשך, "קופסאת הפלאות" דמות  מהספר הקודם, אבנר בראון הקוסם, הופך לנבל המרכזי. 

יש לציין כי ג'ון מייספילד כתב את הספרים הללו לא היה רק סופר ילדים אהוב גם משורר מעורך, ואף היה ללזמן מה המשורר האנגלי הלאומי . את השיר הזה הוא כתב כשהיה רק בן 22.

הספר האחרון קצת יותר קשה להשגה אבל המהדורה האחרונה שלו יצאה רק מלפני 2-3 שנים. בניגוד לקודמים הוא לא קיבל עיבודים חוזרים ונשנים ברדיו ובטלוויזיה. אבל הוא זוכה להיות פה כי הוא אחד מספרי הילדים ונוער הכי קריפיים אני מכירה. הספר הוא סוג של סיפור רוח רפאים רומנטי. או מסע בזמן. או קצת משניהם. Still She Wished for Company היה הספר הראשון של מרגרט אירווין, ויצא אף הוא בשנות ה-20  המאה הקודמת. הספר מתרחש בשני תקופות- בזמן בו הוא נכתב, ובמאה ה-18. לספר שני גיבורות -ג'אן המודרנית וג'וליאנה בת המאה ה-18 , שאחיה של ג'וליאנה לוסיאן מקשר בינהן. ללא ידיעתה, לוסיאן מנצל את היכולות המיוחדות של ג'וליאנה כדי ליצור קשר עם ג'אן ולחזר אחריה, מתוך אמונה היא בת הזוג המושלמת שלו. לוסיאן הוא דמות ביירונית גדולה מהחיים, באד בוי סקסי שבנות אוהבות לדמיין בתור סטוץ אבל שונאות בתור חבר (במילים אחרות, הדמות של מיטשל בגילומו של אדריאן טרנר בBeing Human ) . העיסוק שלו בכישוף במסגרת "מועדון ההלפייר" הידוע לשמצה הופך אותו למנודה ממשפחתו וכמעט מוודא שלספר הזה לא יהיה סוף טוב. קשה לי להסביר למה הספר הזה כל כך מוזר, אבל הוא כן. הוא מאוד אווירתי, והקשר בין לוסיאן לאחותו הוא קשר מוזר, שבה הכריזמה שלו כמעט מפתה אותה אבל גם מאיימת להרוס אותה.  אפשר לקרוא עוד על הספר פה. 

זהו, מקווה שלא התשתי אתכם יותר מדי.