הייתי אתמול בפסטיבל מוסררה מיקס של בי"ס לאמנות מוסררה. אני מחבבת את הבי"ס הזה - אני קצת מצטערת שלא הלכתי אליו במקום לנדוד למרכז. אבל לאמר את האמת -  לפני עשור המקום היה לא מוכר, והתוכנית שהייתי רוצה ללכת אליו היום עוד לא הייתה ממש קיימת. כך שברור למה השיקולים שלי אז הצדיקו את זה שבחרתי לא ללמוד שם.  

לגבי האמנות? בינוני . פחות מרשים ממה שראיתי לפני שנתיים. מה שכן אהבתי את היצירה הזו שחלק ממנה זמינה ביוטיוב 

יש פה עבודה יפה בתאטרון צליליות, אנמציה (שנעשתה לדעתי באפטר אפקטס) ומוזיקה. יצירה יפה על שליט עיוור שאינו רואה את המהפכה הבאה . 

נתקלתי גם בצעיר פולני קלולס למדי שהקרין בפני קהל של כ- 10 איש סרט שצולם בישראל ב- 1951. הסרט נמצא פה (צריך לברור אותו מבין סרטים נוספים שאותו אדם צילם, עו"ד הולנדי בשם מוריץ לוי) וזה די מגניב לראות את המדינה בראשית דרכה בצבע. הוא שאל אותנו אם המקומות מוכרים לנו, ונראה די מופתע כאשר גילינו לו שחלק מהסרט צולם במרחק רחוב מהמקום בו ישבנו - ברחוב יפו והלני המלכה  (מגרש הרוסים). קישרתי אותו עם יעקב גרוס, מומחה לסרטים ישנים, ואני מקווה שמשו נחמד ייצא מזה, מכיוון שהוא מעוניין להתחקות אחרי קרובי משפחתו של לוי המצולמים בסרט. הקלולסיות שלו התבטאה בעיקר בחוסר הבנה מוחלט של חלוקת העיר לפני 67' - הסברנו לו שאי אפשר היה להגיע מעבר לקו התפר , אבל לא נדמה לי שהוא ממש הבין אותנו היכן הקו הזה עובר, מכיוון שהוא אמר שמחר (כלומר היום הוא יילך למזרח העיר לחפש את המקומות...) בתור מי שהתגורר בברלין היה ניתן לצפות שהקונצפט של עיר מחולקת יהיה יותר קל להבנה... 

לסיום הנה קטע מהופעה של ירונה כספי . כספי היא מסוג הזמרות שזוכות להמון הערכה ביקורית אבל לא הצליחה לשבור את "מחסום גלגלץ". היא כבר הוציאה 4 אלבומים , וזו למעשה ההופעה השלישית שלה נחכתי בה- רקורד שעד כ רק ברי סחרוף עקף רותו עבורי של הופעות של אותו אמן. אני אפילונ לא מעריצה כזו גדולה שלה ה פשוט שנתקלי בה בכל מיני מקומות- תמונע, סלון ברלין והפעם בירושלים . ההרכב שלה כיום הרבה יור רוקיסטי ומכסח מההופעות הקודמות שנחכתי בהן - יותר קארן או מאשר סיוון שביט (אליה היא די דומה מבחינה מוזיקלית). קחו טעימה: 

 ומכיוון שאיכות התמונה והסאונד של המצלמה  שלי בפלאפון לא משו הנה שני שירים "רשמיים" של כספי. את הראשון לצערי היא לא ניגנה, זה שיר מהאלבום הראשון ואת המלים כתב וולט וויטמן. השני נשמע לדעתי טוב יותר בלייב, אבל מה לעשות שהיד שלי התעייפה.

לסיכום, כמו שמעריב שאלו "למה ירונה כספי לא כוכבת רוק?" לאלוקי הרייטינג פתרונים. ואם במוזיקה ישראלית עסקינן, אני חייבת לציין את המוזיקאי הזה. אחד הייצואים היותר מצולחים מפה - מנגן עם רג'ינה ספקטור' רופוס ווינרייט ופול בנקס למשל. תענוג. 

לאחרונה יצא לי לעקוב אחרי שני דיונים שהתלהטו ברשתות חברתיות בהם אני חברה. הדיון האחד התרחש בעיקר בפייסבוק בין יוזרים ישראליים, והשני התרחש בין קבוצת יוצרי קומיקס בינלאומיים. אבל למרות שהדיונים התנהלו לכאורה על שני נושאים שונים לגמרי, הם למעשה עסקו באותו נושא, והיא נושא ההררכיה התרבותית. קודם כל קצת מילות הסבר, נתחיל במקרה המקומי - בטקס יום העצמאות ניגנו בפעם הראשונה שיר "מזרחי" של קובי אפללו. אני חיבבת להודות שאצל משפחתי השיר הזה זכה בתגובה קצת המומה. "זה קצת... ניסתה סבתא שלי להתנסח בעדינות "לבנטיני, לא?"... בעוד לצלילי השיר עינטזו בחינניות רקדניות. מסתבר שגם רב ישיבת המדעים ואומנויות הוכה באלם, אך בעוד שאצל משפחתי האנינה המוזיקה נתקלה בתימהון מעורבב בקצת שעשוע, לרב  פרל עלה לחץ הדם.  הוא מייד תקף בשצף קצף את ההחלטה במילים מזלזלות שכולן התנשאות. ישר נכנסו כל הנאורים למגננה, ושלחו מכתב המגנה את נסיונו של הרב פרל להגדיר מה זו מוזיקה של ערסים ומה זה לא. עכשיו נעבור למקרה שני- במהלך דיון על מהי אמנות "אמיתית" ומהי אמנות "מזויפת", יצא אחד הכותבים, נקרא לו דניאל מלונדון, במתקפה נגד האמנים הקונצפטואלים העכשוויים. בעוד שאצל אמנים כמו וורהול עוד היתה איכשהו השקעה בייצור האמנות המשועתקת, אמנים כמו דמיאן הירסט אינם משקעים מעצמם ביצירות שלהם, ובסה"כ נותנים רעיון שאחרים מבצעים, שגם הוא לא מקורי להפליא.  בעיניו אמנים קונצפטואלים הינם רמאים, שדינם להישכח. אילולי שוק האמנות לא היה נשלט בידי אנשי המאה, שלהם טעם נובורישי ואין להם יכולת להבחין בין אמנות טובה למזוייפת, הירסט וחבריו (אני מודה שכאן תרמתי וציינתי את ג'ף קונס, שהוא אישית אמן השנוא עלי במיוחד) היו ממזמן נעלמים. לעומתו ענה אחד השמתמשים שהירסט ודומיו החיו את עולם האמנות המנומנם והחזירו אותו לכותרות.

מהו המשותף לשני הדיונים האלה-זהו הנסיון להגדיר מהי אמנות "גבוהה" ומהי אמנות "נמוכה" . או שאולי הדיון הוא על כך שלא צריכות להיות כלל היררכיות, ברוח הפוסטמודרניזם? כאן נכנסנו לאזור  קצת אפור. כי לי אישית לא היה לגמרי ברור (במיוחד בדיון של המוזיקה המזרחית) אם הדיון היה על עצם החלוקה להיררכיות או לגבי אילו דברים שייכים היכן. ועצם העובדה שלא היה ברור על מה בדיוק הדיון נסוב הובילה לסוג של שיח חירשים - במיוחד מצד האינטלקטואלים הנאורים, שחלקם מצאו את עצם הרעיון של היררכיה תרבותית כמעליב ומיושן במיוחד לעומת העמך שבכלל לא שמע עדיין על כך שההירכיות התרבותיות בוטלו אי שם בשנות ה- 80.

ועכשיו להתוודות המזעזעת שלי:אני מעולם לא קניתי את הטענה הפוסטמודרנית של ביטול ההירכיות התרבויות. אני לא חושבת שאייל גולן ופיוט של נג'ארה (לו, דרך אגב, הקדשתי חלק מהפוסט הקודם. וזה באמת שזה יצא במקרה) נמצאים באותו מקום מבחינה תרבותית. אני כן אוהבת את הטיטוש שהתרבות הפוסטמודרנית מאפשרת בין הנמוך לגבוהה. אני כן חושבת שבתרבות "נמוכה" יש יותר ממה שאנשים כמו הרב פרל חושבים שהיא. אבל אני לא חושבת שאפשר לגמרי לבטל את הקטגוריות. וכן, גם יש דבר כזה מוזיקה של ערסים. "ערסים" או איך שלא בא לכם לקרוא להם  אם הכינוי מעליב בעינייכם הם תת תרבות שמזדהה עם מוזיקה מסוימת, לבוש מסוים והרגלי בילוי מסוימים. וכן, היום התרבות הזו נכנסה למיינסטרים לקול הבכי של אניני טעם כהרב פרל. אבל לטעון שהקטגוריה התרבותית הזו לא קיימת מזלזלת בערסים עצמם.  הם הרי בחרו להתבדל בכך שהם מזדהים עם סגנון מסוים! אפשר להתווכח עם הסגנון הזה נחות או לא, אבל לטעון שהתופעה החברתית בפני עצמה לא קיימת בגלל שזו טענה גזענית- זה קצת מוגזם, לטעמי. 

מה שמעצבן אותי אצל פרל היא הצביעות, לא עצם הנסיון לחלק להיררכיות. השירים שמושרים בטקס יום העצמאות הינם שירים פופלריים, פטריוטיים במידה זו או אחרת. חלק גדול ממה שנקרא "שירי ארצישראל" לא עולים על שיר של קובי אפללו מבחינת מורכבות מוזיקלית או טקסטואילת. תאמינו לי שאני יודעת על מה שאני מדברת, בנעוריי שרתי במקהלה שהרפרטואר שלה הסתמך בעיקר על מוזיקה קלאסית. ושירי ארצישראל בקטנה. מאוחר יותר הצטרפתי למקהלה של האוניברסיטה שלי, שהרפרטואר שלה היה מבוסס רק על שירי ארצישראל ושירי פופ. ההבדל ברמה של השניים היה משמעותי (מה גם שלמעבדת של מקהלת האונ' לא היה את הכישרון של המעבד המוזיקלי של מקהלת הילדים ששרתי בה). לשיר נעמי שמר זה נחמד, אבל לשיר היידן זה מדהים. מתי כספי זה כיף, אבל זה לא מוצרט. וגם אין שום טעם שיהיו- הנימים ששמר פורטת עליהם עבורי אף שיר קלאסי לא מפעיל. אבל אובייקטיבית האתגר האמיתי הוא בלשיר קלאסית. אז כפי שאומרים בארמית - הרב פרל, לך קשוט את עצמך. או באנגלית pot kettle black. כן, אולי הם לא מטופשים באותה מידה כמו "אני לא זמין", אבל הם גם לא פיסגת היצירה האנושית. הם פשוטים, מטרתם להלהיב או ללחלח את העין בסנטמנטליות, והם עושים את זה יפה מאוד. בעצם, בערך באותה כמות הצלחה של "מי שמאמין לא מפחד" או "את לי לילה". אגב, במהלך יום הסטודנט  ב-2011 יצא לי לחזות בהופעה של דודו אהרון  (מה שצריכים לשרוד כי להגיע לברי וחנוך) ואם כי המוזיקה לא  ממש הייתה לטעמי, אני חייבת להגיד שמאוד התרשמית מרמת המקצוענות של המוזיקאים שליוו איתו, ומאיך שהוא הופיע. המוזיקאים האלה באמת נתנו את הכול, והם עבדו ביחד יפה מאוד (במיוחד הגיטריסט היה מוכשר לדעתי). זו לא כוס התה שלי ולעולם לא תהיה, אבל אני יודעת להעריך עבודה טובה כשאני רואה אותה. כן, יש הרבה חאפרים נטולי כישרון במוזיקה המזרחית, ולטעמי הייתי מעדיפה שכל המאמץ הזה היה משוקע במשהו שהתוצאה הסופית שלו היה שווה את הזיעה, אבל להכליל שכל אחד מהם הוא אידיוט שלא יודע מוזיקה זה עלבון שאפילו אני לא הייתי מפטירה, ואני עוד חושבת שלתת ליוסי גיספאן פרס על כתיבת שירים זו בדיחה. וגם הנסיון של הרב  פרל לנתק את הקשר בין המוזיקה  הערבית קלאסית לפופ המזרחי  מתוך תיפשה טהרנית שמזרחי איכותי הוא ב- 100 כזה בעייתי משהו, אם כי יש לציין שגם בעיני מוזיקה "מזרחית" בהחלט יונקת מעולם הפופ המערבי לא פחות משהוא יונק מהמוזיקה המזרח תיכונית. אבל כפי שכל מי שקרא ספר של אורחאן פאמוק יודע, שאין דבר דבר כזה מוזיקה 100% מזרחית או מערבית- בין 2 התרבויות תמיד התנהל דו שיח מפרה, שמצד המערב הוליד את מוזיקת הפלמנקו הספרדי והרבטיקו  היווני למשל ומצד המזרח הוליד לדוגמא מוזיקה "סימפונית" טורקית או פופ עכשווי.  

לסיכום - כמה דיסקליימרים. אני בהחלט מודעת שחלוקה להיררכיות תרבויתיות הינה דרך לשמר הבדלים מעמדיים ותרבותיים. במהלך עבודתי על הסמינריון שכתבתי על פוסטמודרניזם וטלוויזה נכנסתי לעומק הקורה הזו, וגם למה לתרבות "נמוכה" יש פוטנציאל חתרני יותר מתרבות "גבוהה". גם לעצם הטישטוש הקטגורי יש אפקט משחרר תרבותית. אבל יש לי גם אמונה חזקה שיש דבר כזה "איכות" ואפשר למקם יצירה על סקאלה מרע לטוב. אני יכולה לטעון שדברים שנתפסים כ"רעים" הם למעשה "טובים" או להפך, וכאן באמת נכנסים לעניין של פרשנות של למה אמן כמו קונס הוא רע ו-וורהול הוא טוב, למרות ששניהם אמני פופ קונצפטואליים. אבל הנסיון למחוק לגמרי את החלוקה בין רע לטוב נראה לי ניהלסטית וגם צינית. אם אין טעם טוב ואין טעם רע, הכל נהפך לסוג של עיסה אפורה ובלתי מזוהה. הסיבה שמוזיקה מסוימת מרגשת במשך מאות שנים והשניה מרגשת רק לרגע הופכת שרירותית, ולא עניין של ערך מוסף מסוים שיש בה. אכן, יש מהלכים כוחניים לגבי מי שקובע מהו טעם טוב ומהו טעם רע. צריך להיות מודעים לאינטרסטים ואם יש צורך גם לבקר אותם.  אבל מכאן עד למקום שבו חושבים שיש לשלול את עצם האקט של הביקורת האומנותית, שמעצם טבעה הינה מתייחסת לחלוקה היררכית, נראה לי מטומטם לא פחות מלקרוא למוזיקה מזרחית פופלרית  "מוזיקה של ערסים".

אסיים בהקדשה לאחד מהמבקרים הכי טובים שיצא לי לקרוא, רוג'ר אברט. הבנאדם שהפך טראש לזהב (והוא גם אחד מהאנשים היחידים שחושב כמוני ש"הקיץ של סם" של ספייק לי הוא כמעט יצירת מופת). אם מעולם לא יצא לכם לקרוא ביקורת שהוא כתב, תיכנסו לאתר שלו ותראו למה ביקורת טובה, בניגוד למה שהרבה חושבים, הוא לא אקט בהכרח של "שומר סף" תרבותי סנוב שדואג שכל הזבל של ה"ריפאף" יישאר בחוץ, אלא אקט של אמונה בכוח היצירה האנושי ליצור עולמות חדשים.  

אחרי הפוסט שלקח לי כמה ימים לכתוב, החלטתי לכתוב פוסט קצר ולעניין.

נכון שכתבתי את זה קודם, אבל הפעם זה הולך לקרות: הקומיקס שלי יושק עד סוף השבוע. סיימתי את העמוד הראשון, וכרגע אני עובדת על עמוד שער. אני ממש מתרגשת לקראת הארוע, מה עוד שכפי שהסברתי לידיד שלי מדובר בהתחייבות לטווח ארוך שהולכת להעסיק אותי מינימום שנה וככל הנראה שלוש שנים. הדומיין שלי זמין כעת, וזה נחמד שאני יכולה להגיד בנונשלנטיות "האתר שלי".

 עוד משהו שמעורר בי עניין הוא ערוץ היוטיוב שפתחתי -http://www.youtube.com/user/NegitveSpaces?feature=mhee. בעיקרון עשיתי את זה כדי לתמוך בבלוג, אבל הסתבר להפתעתי שלסרטונים שהעלתי יש ביקוש (אמנם ביקוש קטן מאוד - אבל יותר ממה שחשבתי). גיליתי שליטיוב יש אחלה כלים אנליטיים (שלא במפתיע - זה פיתוח של גוגל אחרי הכל), ועשיתי כל מיני דברים לשפר את הקידום של הסרטונים.  עוד צעד בדרך להפוך לאיפריית מדיה אינטרנטית .... אני גם משלבת את הכלים של גוגל אנליטיקס באתר שלי, ואני בהחלט מתכוונת להשתמש בידע שצברתי בשיעורי  קידום האתרים שלמדתי. השבוע ביקרתי בשנית בפסטיבל באלבסטה, וצילמתי סרטונים נוספים, שאעלה אותם כשיהיה לי זמן. היה כיף אם כי צפוף בטירוף - יותר מפעם שעברה. ממש חבל לי שההתנגדות של החרדים וחלק מהסוחרים תמנע את חזרתה של היוזמה המקסימה הזאת, ואני מקווה ששנה הבאה יצליחו להפוך את ההחלטה לסגור את הפסטיבל.

הייתי השבוע במוזאון ת"א, ושם ביקרתי בתערוכה מקסימה של ציירת לא מאוד מוכרת מהדרום בשם אורית אקטע-הילדסהיים. נחמד שיש ייצוג לפריפריה לשם שינוי במוזיאון הזה. חלק מהתערוכות מעניינות, חלקן לא משהו, אבל לפחות המיזוג עובד טוב ונעים להסתובב במוזאון. אחרי זה הלכתי לראות את "עלייתו של האביר האפל", שדי אימת את הצפיות שלי - נחמד, אבל לא מדהים. חיבבתי את אן האת'אווי בתור קאטוומן, וטום הארדי עושה עבודת משחק מעולה שנשענת כמעט נטו על הקול שלו, אם כי הנוכחות הפיזית המאיימת מסייעת כמובן. אני כיום קוראת קומיקס שמתרחש ב"עולם" של בטמן , "גות'האם סנטרל", שמתמקד במחלק פשעים חמורים בגות'האם, שגם בסרט זה המשטרה קיבלה ייצוג מוצלח בזכות דמותו של רובין, במשחקו של ג'וזף גורדון לוויט המוכשר (אני מודה שלא זיהיתי אותו. הוא התבגר הרבה מאז הסרט האחרון שצפיתי בכיכובו). "סנטרל" הינה שיתוף פעולה בין שני כותבים חביבים עלי, גרג רוקה שציינתי בפוסט האחרון (I spy 2) ואד ברובייקר, שכתב את "סליפר" ו"קרימינל". הסדרה הופכת את היוצרות - באטמן והסופר נבלים הם דמוית משניות (שאליהם מתייחסים השוטרים כ"פריקים") והזרקור עובר להתמקד על דמויות שוליות בד"ך. יש מחווה ברורה ל"רצח משחור ואדום" בשימוש של הלוח במרכז החדר, והמרכזיות של הדינמיקה שנוצרת בין זוגות הבלשים המצוותים זה לזה. יש שילוב טוב של הסגנון ה"הארדבוילד" של ברובייקר וחוש האמפטיה של רוקה בעיצוב דמוית עגולות. אפילו הדמוית הכי "פחות חשובות" כמו סטייסי, הבחורה שמדליקה את הזרקור של בטמן זוכות לקבל קול ייחודי, והמסר שחוזר שוב ושוב בסדרה היא שכל אחד הוא חשוב, לא רק הגיבורים והנבלים.  הסדרה זכתה לביקורות מהללות אך בוטלה בעקבות מכירות חלשות. חלק מהדמויות שהומצאו בה קיימות ב "52" , הריבוט של די סי אליו התייחסתי בעבר.

אז זהו לבנתיים. אחזור כשאסיים את העבודה על הקומיקס וכמובן שיופיע כאן לינק אליו.