זה פוסט שאני כבר כותבת אותו בראש שלי ומשכתבת כבר כמה חודשים. והנה גם קיבלתם את הפוסט המתבקש לכבוד המצב.
נתחיל בזה שהתחלתי לעבוד במודיעין. בא נאמר שזה מקרה של שנאה ממבט ראשון. מודיעין היא פרבר במובן הקלאסי של המילה, עיר ללא אופי שאין לה אפילו מרכז עיר ראוי לשמו. אבל מעבר לבעיות הזאת, הבעיה העיקרית שלי איתה זה שניתן להכתירה בתור בירת הנימבי. נימבי זה באנגלית Not In My Back Yard , שזו תמצית הבורגנות השבעה ומרוצה. ההתמודדות עם כל בעיה היא לטאטא אתה מתחת לשטיח, להרחיק אותה לחצר של מישהו אחר.
במודיעין לא אוהבים ערבים, ולכן מזל שיש מחסום במכבים שמפריד בינה לבין היישובים בגדה שנמצאים ממרחק 10 דקות נסיעה. למודיעין נכנסים כל יום מאות ערבים לעבודה בה, בדיוק כמוני, אבל האנשים במודיעין היו מעדיפים שיהיו רואים ואינם נראים. כשהם עולים לאוטובוס או מונית השירות אחרי המחסום ישר יש עלייה במתח, ואיך שהם יורדים באמצע 443 קורה להפך. אנשים במודיעין לא אוהבים לשמוע על אקיבוש, למרות שהוא נמצא על סף דלתם והם מרוויחים בעקיפין מפירותיו בצורת כוח עבודה זול. גם חרדים לא רוצים לראות במודיעין. לכן השכנים במודיעין עלית וביתר מתבקשים לא ללכת על הדשא בפרק העירוני. אז את מי כן רוצים לראות במודיעין? את יאיר לפיד, שזכה לכמעט שליש מקולות התושבים. וזה, גבירותי ורבותי, חלק גדול ממה שדפוק בישראל 2014. בורגנים שרק מעניין אותם קצה הזרת שלהם, שחושבים שהם יכולים לברוח מכל הבעיות של המדינה שלנו והמליכו עלינו אדיוטים פופליסטיים שלא הייתי נותנת להם לנהל סניף של בנק, קל וחומר את הקופה של המדינה.
אז מה הקשר ל"מצב"? המצב בירושלים בחודש האחרון קשה מאוד. התנגשויות בין הבריונים של להבה למי שמנסה לעצור אותם קורות פה כל הזמן, אם כי הן לא מדווחת בתקשורת. אני אישית נתקלתי לפני כשבועיים בערב רב שכזה צועד ברחוב יפו בזמן שהלכתי לקנות בשוק, אבל הם לא נכנסו כי הם פחדו שהערבים שם יחטיפו להם (זה אחרי ששנים הם מנסים לסלק אותם משם, ללא הצלחה). וזה עוד היה כמה ימים לפני הרצח המחריד של הנער משועפט.
אבל למרות הכל, אני מעדיפה לדעת שהמצב רע מאשר לקבור את הראש בחול. אני מעדיפה לחיות בירושלים, איפה שהמגזרים השונים של החברה הישראל מתעמתים זה עם זה לצד החיים זה עם זה, מאשר לחיות בפרבר סטרילי שבו כולם כמוני.
ויש ישראלים שעבורם מודיעין זה לא רחוק מספיק. הם רוצים לברוח לחו"ל, איפה שלטענם הכל נהדר ויופי טופי.
על כן אני רוצה להגיד שכל אותם ישראלים בברלין, לונדון וניו יורק משלים את עצמם לאללה. נכון, הם נהנים מאווירה קוסמופוליטנית וסובלנית יותר מאשר בארץ. אבל הם גם אורחים בארצות אלה, ולכן הם לא מתמצאים מספיק בחדשות ובפוליטיקה המקומית. אני בתור בת של אנגלים וחובבת תקשורת סמולנית אמריקנית, יכולה להגיד שהרבה מהקביעות של ישראלים על העדר קסנופוביה/גזענות/אלימות בחו"ל הן פשוט לא מבוססות.
בוא נתחיל בהפרכת כמה מיתוסים על ארה"ב, ארץ האפשריות המוגבלות.
שלא לדבר על שבחסות חופש הדיבור אמריקה היא גן עדן לקבוצות גזעניות שמפיצות שנאה ומדון רצחניים לא פחות מאלא שאצלנו, ויותר גרוע, מבחינה חוקית אין שם כמעט מה לעשות נגדם כי בניגוד לאירופה וישראל אין חוקים נגד הסתה.
הנקודה שלי היא שאין לאן לברוח מהגזענות, מהטייקונים ומאלימות באופן כללי. המצב פה קשה, אבל הוא לא מזהיר גם במדינות נאורות ומתקדמות לכאורה. אנחנו לא מודעים לה כי כמו רוב האנשים, אנחנו לא באמת מתעניינים בעניינים הפנימיים האלה כשזה מגיע לארצות אחרות. והם, לומר את האמת גם לא ממש מתעניינים באלה שלנו. בשביל חיים שקטים, נטולי ניצול של אנשים ומשאבים של אחרים צריך לנסוע לירח. אין ארץ אחת שלא נוסדה בחטא, בין אם זה חטא היחס לאינדיאנים/העבדות של האמריקאים, או מורשת הקולניאליזם הבריטי, או בגרמניה ששם אסור לדבר על המלחמה ההיא. אני אישית מעדיפה לסבול מלחץ הדם הגבוה שנגרמים לי מהעוולות שקורים פה, מאשר להגר לארץ אחרת או אפילו עיר אחרת ששם אני יכולה לעבוד על עצמי שזה לא באמת קורה.
אז האם אני נשארת בירושלים רק כי אין לי אלטרנטיבה? אז לא. בירושלים לא ויתרו על המאבק. לפני כמה חודשים היתיי בארוע הזה, ששוב לא קיבל שום סיקור תקשורתי, אבל שמשך אליו בין 700-1000 איש. יותר יהודים וערבים באו לשיר ולרקוד יחדיו מאשר שאי פעם הגיעו להפגנה של להבה. וזה קרה רק לפני חודש, מי היה מאמין. ואני מאמינה שכאשר סבב האלימות הנוכחי יסתיים, נאסוף את השברים ונתחיל מהתחלה. כי אין מקום אחר.