ובכן, יצא לי לפגוע במישהו שאהבתי, בגלל שלא יכולתי להתנתק מבנאדם שאני מכירה כבר הרבה מאוד שנים.
ניסיתי להיות איתו, וברחתי 3 פעמים כל פעם,
בגלל שאני לא יכולה להתנתק ממשהו שאני יודעת שהוא שגוי ויכול לפגוע בי, במציאות שלי, בחיים שלי.
נותרו לי 10 ימים לצבא, 6 מהם אני הולכת לבלות באילת, מתנה מההורים שלי.
סיפור שכתבתי.
ביער, שם הוא היה לבסוף. אחרי 10 שנים שאיש לא ראה אותו.
אחרי שהתפללתי כה רבות, אחרי שקראתי בשמו, אחרי שהתחננתי ממנו לעזרה.
איכשהו, הוא יכל לקרוא את נשמתו של האדם שעומד מולו.
בעיניים עצומות, יכל להקשיב לשקרים הנערמים.
באוזניים חירשות, יכל לראות את החיוך הזדוני.
אך הוא בטח בי,
הוא סוף סוף התגלה לראשונה.
יצור יפהייפה, כה אצילי, ניגש לכיוונינו מבין הצמחים הצפופים,
כל דריכה איטית אך עם ביטחון. ברכות, אך עם נוכחות.
איכשהו, הוא יכל לקרוא את נשמתו של האדם שעומד מולו.
בעיניים עצומות, יכל להקשיב לשקרים הנערמים.
באוזניים חירשות, יכל לראות את החיוך הזדוני.
קרני האור הבהיקו את פרוותו הלבנה, כמעט מסנוורת.
בעיניו הכחולות, הבוהקות והצלולות כזכוכית היה ניתן לראות את הנאמנות.
הוא סוף סוף היה שם. מוכן לעזור לי.
הרוח החלה לנשוב מערבה, סוחפת איתה במערבולת איטית את העלים האחרונים
שנשארו בסתיו. הכל התחיל להתכסות מצבעים ירוקים לכתומים וצהובים.
הרוח הקרה הכילה אוויר קר ומרענן במורד גרוני, עברה באיטיות במורד גופי,
בתוך בגדיי, כליטוף אלוהי ומרגיע, כיד אנושית המעניקה נחמה,
עצמתי את עיניי ונתתי לרגש המשכר הזה לסחוף אותי איתו.
ההרגשה הייתה של בריאה מחדש.
כל הכאב שהיה, נעלם כלא היה, שלא הצלחתי בכלל לחשוב על משהו.
לא רציתי לחשוב על משהו.
הזאב ניגש אלי באיטיות, מביע בראש כפוף את אישורו לבקשותיי,
מביע הבנה ואכפתיות רק ממבט דומם אחד.
ובאיטיות, החל לפרוש את שתי כנפיו הלבנות לצידי גופו,
בהתחלה מקופלות,
נפרשו כלפי מעלה מגבו בתנועה אחידה עם קצב הרוח.
לאחר מכן, הקצוות נפרשו לצדדים, חושפות נוצות פלומה שעוד לא צמחו לחלוטין,
הן היו ענקיות בגודלן, לבנות לחלוטין, אך שבריריות ומבריקות, כאילו נוצרו מקטיפה,
הושטתי את ידי לכיוונו, אפילו מבלי לדעת, כאילו הייתי שרוע בשיכרות מתוקה שניתקה אותי מגופי שלי.
לא הרגשתי כלל מאויים מגודלו, על שתי רגליים בקלות היה יכול לעקוף את גובהי.
הוא חיכך את חוטמו בידי, כף ידי באיטיות עברה על הפרווה הקצרה שעל פניו, שדגדגה את עצביי.
לאחר מכן ידי עברה באיטיות מעל לעיניו, לאורך ראשו, בין אוזניו, עד למאחורי ראשו.
כמעט ולא שמתי לב, אך גופו כבר היה צמוד לרגליי בשביל לאפשר לי גישה חופשית לכל חלק בגופו.
ידי עברה בליטוף לאורך פרוותו, בעדינות, הרגשתי את הפרווה הרכה, הקרירה, האוורירית, הארוכה, שידי כמעט טבעה ונעלמה בתוכה,
המשכתי להעביר את ידי, נסחף להרגשה הממכרת, עד שכמעט וחדלתי מלהרגיש את ידי, אלא רק את הקרירות שלה.
יכולתי להרגיש כל שערה ושערה בנפרד, הרגשה שאם הייתי מכניס את ידי לבפנים,
היא הייתה טובעת לפחות ב15 סנטימטר של פרווה, עד שידי לבסוף הייתה נעצרת בפרווה הקצרה, הצפופה, החזקה,
שמגנה על עורו הרגיש, העדין, הורדרד כמעט בצורה חיוורת כמו עור של תינוק שזה הרגע נולד.
שום פציעה, שום חבלה, שום שערה חסרה,
גוף מוצק עם עצמות חזקות להפליא,
שמורות עמוק בתוך הפרווה עדינת המראה הזאת.
לבסוף, ידי הגיעה לזנב,
חישקתי את ידי בתיאום מושלם לעובי פרוות זנבו,
והעברתי את ידי לכל אורכו.
הפעם יכולתי בבירור להרגיש רק את הפרווה הארוכה,
שום דבר מתחת שמגן על חוליה, אחרי חוליה, אחרי חוליה,
שמרכיבים זנב ארוך, כחצי מגופו,
חזק כמו שוט עור, שרירים שיכולים בהצלפה אחת פשוטה לפשוט מאדם את עורו.
אך למרות זאת, פרווה דקיקה ואווירירית, גורמת לזנבו להראות כמו חלק מאותו גוף פרוותי קסום.
הגעתי לקצה זנבו, שנשמט מידי וחזר רפוי לאחורי גופו. שחררתי את ידי.
הוא הסתובב אלי במבט ביקורתי, אך יכולתי לשמוע אותו שואל לרצוני, לאחר שהוא העניק לי את מה שחשקתי בו.
"אני רוצה לסיים את חיי..", אמרתי בקול רועד, כמעט מבוהל ממשמע דבריי.
הזאב הביט בי בשתיקה רועמת, עפעפיו התכווצו בכעס, אך נעצמו לגמריי בהבעת כאב, אכזבה.
כאב שהרגשתי בליבי, שכמעט גרם לי לרצות לחזור בי מדבריי.
אך המסע הזה נגמר בשבילי, עכשיו שלא נותר לי שום דבר לחיות למענו.
עכשיו שמשאלת המוות שלי התגשמה, עכשיו שנשמתי שלווה, אוכל לעזוב את העולם הזה בשקט, בלי לעורר מהומה.
אני בטוח שלא אחסר לאף אחד. כי כל מי שידעתי, מת..
כמוני.
עצמתי את עיניי באיטיות.. נתתי להרגשת הרוגע לסחוף אותי למותי.
הזאב נשאר דומם על רקע העלים החיים שנתלשו מהענפים השבריריים.
נתלשו ממקור חייהם, אל מוות במקום אחר.
באיטיות החלו וכיסו את הגופה, עלים בצבעים רועשים של אדום וצהוב.
טיפה שקופה כקריסטל נחתה באיטיות אל הארץ, כבדה מצער וכאב, פגעה בערמת העלים,
אך הפריעה את מנוחתם, פילסה את דרכה בין כל העלים עד לאדמה, מתערבבת בצבעים של אדום.
הזאב פנה ללכת משם, הרוח מכסה את עקבותיו בין העלים.
כעת לא יהיה אדם שיחזור ויאמר,
כמה יפהייפה היה אותו יצור, שאיש מעולם לא פגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
AngelLori
