העולם הזה, והעולם הבא, כל כך שונים אבל דומים במקצת- כולנו אנשים, כולנו בני אדם אבל מהמסע הזה נשארתי עלה נידף, לא מאמין, לא מאמין, עוצם את העניים, מנסה לשכוח אבל לא כמו בהווה, לא מצליח לברוח. המציאות השתנתה, והבטחון שלשמו הכל התחיל מתחיל לחלחל מתחת לאדמה, אין בטחון, אין שלווה, כאן בעולם הבא יש סדר מופתי עד שהוא כבר מחליא, לאן הגענו? אסור לנו לתת לעולם הבא להיות העתיד שלנו. המצחיק שהעתיד הוא כמו העבר, אבל הפעם אנחנו לא הקורבנות, אנחנו אלה שיצרנו אותו, אנחנו - האנשים שלא רוצים לראות.

אנשים מלאי אידיולוגיה, רוצים לשנות את העולם אבל לאף אחד אין את הכוח, לקום מהספה, או למצוא דקת זמן מחושבת, כולנו עסוקים במציאת תרוצים, רצים ממקום למקום אבל בעצם רק עומדים במקום, לא רואים את כל התמונה, מוותרים, משכנעים את עצמנו שלא לנו זה לא יקרה, שזה קרה פעם אחת ולא יקרה שוב, "זה לא חשוב" היא אמרה לי, "תסתום ותכנס בשקט" ההוא צעק, "דיר באלק אנחנו לא נכנסים עכשיו בגללך"... אני נזכר בפרצוף העצוב, ובגב הכפוף, נזכר

עדיין לא ברור לי איך הגעתי לפה, הדבר האחרון שאני זוכר זה אגרוף שנשלח אלי לפנים, מפצח לי את העצמות.. ועכשיו אני... איפה אני ?!? אני צועק בקול ואף אחד לא שומע אותי. אני באזור תעשייתי כך נראה, הכל פה מלוכלך ומרופט ... נראה שהביטוי "הדשא של השכנים ירוק יותר" כבר לא תקף פה, גיחכתי.  אנשים מסתובבים סביבי, עומדים בתור, מחכים, מרוב שהתור ארוך אני לא רואה אפילו בשביל מה. אני ניגש אל אחד מהם, בא לשאול שאלה... "עזוב אותך אחי!" הוא אמר.." לך פה ממול.. סיכויים יותר טובים". באתי לשאול אותו למה הוא התכוון אבל הוא כבר נעלם בין ההמון. הלכתי ממול, עמדתי בתור, שעה ועוד שעה, ועוד שעתיים, וככל שהזמן עבר התחלתי להבין מול מה אני עומד... אני עומד מול בניין, די פשוט, מוזיקה מגיעה לאוזני, מוזיקה שונה. הגעתי קרוב לכניסה, ואז הבנתי- "אני בסך הכול בכניסה למועדון" נשמתי לרווחה.

סליחה טעיתי! זה היה יותר כמו להיחנק! בכניסה עומדת אישה\רובוט... לא ברור לי כל כך מה.. מצד אחד האישה היפה ביותר עלי האדמות .. היה נדמה לי שהיא עושה תנועות של רובוט.. טוב אולי זה רק אני. היא מחזיקה דף בידה, שנראה כמו טבלת צבעים- כל מיני גוונים של חום מלבן עד שחור, חלחלה עברה בי, הרגשתי כאילו החזירו אותי בזמן, אחורה בזמן ל...אבל לא השלט הראה ברור מאוד שנת 2149, בלעתי את הרוק, המשכתי להסתכל, לבהות בתדהמה בזמן שהאישה מכניסה למועדון מסומם, בקושי עומד על הרגליים לאחר רפרוף בטבלה- הפעם צבעי כחול ירוק שונים. אחריו נערה ממושקפת,שזופה שמחה שסוף סוף הגיע תורה להיכנס- האישה בחנה אותה, הסתכלה עליה במבט מזלזל ומגחך- ואמרה ללא היסוס "אין כניסה!" הילדה, כולה חיוורת "מה? למה?!" האישה העיפה בה עוד מבט "את לא עוברת את הדרישות" הילדה בוכה כולה, נגררת בכוח ע"י המאבטחים צועקת בוכה ולאף אחד לא אכפת, כולי המום, מנסה להדחף קדימה, מנסה להגיע אל הסלקטורית, להכניס לה לראש החלול איזה מנת הגיון, חמלה, אמפתיה.. אני צועק, מסוחרר כולי... שלט מולי " אם אתה שחור, אל תעבור", עוד שלט מימיני "בלונדינית בברכה נכנסת, מחומצנת בחוץ נשארת", שלטים רצו מסביבי, כל שלט נורא יותר מהאחר, עוד שלט, ועוד שלט,ועוד שלט.. הלכתי לסלקטורית ואמרתי בקול נחרץ "את לא חושבת שזה קצת חוצפה..?" ועוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט נפלתי לאדמה,כמה שניות לפני שהמאבטח של המקום תקע לי סכין בגב ראיתי כתבה מרופטת מהעיתון, נראה שלפני שנים רבות " חוק הסלקציה קרס, הממשלה באבדון!" , הסכין נתקעה לי עמוק בבטן, הכל התערפל- כאילו עשיתי זום אוט למסך... ראיתי שהיתי במאין בית בובות, בו כולם נשלטים ע"י חוטים- שניים, מחזיקים בחוטים, על חולצה של אחד כתוב גורל, על השני שטן ושנהם צוחקים .. כן צחוק הגורל בא מהשטן.

פתאום התעוררתי, כולי מסוחרר, שוכב על שולחן בר, ריח של אלכוהול. כל מה שיכולתי להגיד זה "מה קרה?"- חבר שלי שהסתכל עלי בדאגה אמר "העבריין פה נתן לך מכות רצח" "חוששים שיש לך זעזוע מוח" - כולי מבולבל, נלקח לבית החולים, מגחך באירוניה על המצב- עבריין הכניסו אבל את הנער בעל הגב הכפוף, לא חשבו להכניס בכלל, חיטטתי בכיס ולתדהמתי ראיתי שם את אותה כתבה.. הסבר ישן, אקטואלי לעכשיו. לפני שנלקחתי משם הגנבתי את הפתק לכיס של הנער כפוף הגב ורק עכשיו הבנתי שהייתי שם, בעולם הבא, בעולם עכשיו.

הנער כפוף הגב, עצוב ופגוע, נגע בכיס מכנסו והופתע למצוא פתק הוא פתח את הפתק המתפורר ושם היה כתוב "חוק הסלקציה: במידה והופלת עפ החוק אתה יכול לקבל פיצויים מהמועדון...." ליד המלל היה כתוב משפט אחד   " אל תעצום את העניים,אל תוותר, תאמין לי.. העולם יהיה טוב יותר".