שבועות, חג, שמחה, סיבה לחגיגה. הרבה ילדים קטנים שמסתובבים על הראש עם זר פרחים ומחזיקים סלסילת פירות ביד. שירים וריקודים. טקסי בית ספר לעיתים יפים לעיתים יפים פחות. אבל הזיכרון שהכי מרכזי אצלי היה הכנות לחג והשמחה. ההרגשה בבוקר החג, החגיגיות, הציפייה.

ובכללי החג. לא בפרט שבועות. גם אם זה להכין ניירות בחנוכה או סתם לבנות סוכה בסוכות- דברים שמאפיינים כל חג ונשחקים עם הזמן. כאילו כשאנחנו ילדים מנסים להחדיר בנו את הכול, המסורת החגים וכשמתבגרים...

אני חושבת שמה שהכי אוהבים בחגים, זה את השבירת שגרה, שבירת השגרה היום יומית של העבודה, או סתם העיסוק שאנחנו טובעים בו ולעיתים לא רואים מה מסביב. אמנם נראה כי החג נועד לציון נקודות מרכזיים בתורה של היהדות ובכלל אנחנו נמשיך לחגוג אותו כמסורת בתוך תקווה שאולי אנחנו כן נרגיש את זה. שוב נרגיש את ההרגשה מהילדות של ההכנות בבית לחג...

לעיתים בחיים אין מה לחגוג, ואנחנו בחיים לא נדע אם מחר בכלל נוכל בכל זאת לחגוג שוב.. ובסוף כל חג מסתכם בדבר אחר.. במקומות מסוימים עם אלמנט נוסף זה או אחר.. אבל בעיקר אוכל.

כן זה חלק מן המסורת.. כשזה לא הופך לדבר מרכזי...

אז יופי יש עוגת גבינה ויש לזניה.. אבל מי בכלל זוכר את הזר על הראש או סלסילה של פירות?

ומי זוכר את השירים? ומי זוכר את ההווי?

כי גם אם השולחן ערוך ומסודר.. זה יהיה כמו כל יום שבשגרה... לאכול וכל אחד לחדרו... לבדו.. כי אין בושה לחגוג את החג לבד... כי אנחנו גרים באותו מקום אז אין ספק שאנחנו משפחה.

ובנימה זאת בא לי לחזור בתשובה.