מעבירה תמונה אחרי תמונה בפייסבוק ורואה אותן. סופרת את מס' ה- "Like" שאני והן מקבלות. משוואה. משפילה את עצמי ומפארת אותן. מסתכלת על המבט של הבחורים שמסתכלים עליהן ומכאיבה שוב פעם לעצמי, מפני שהם לא הסתכלו עליי. מסתכלת על גופן הקטן והרזה ומסתכלת על גופי הרחב. על הבגד שנראה עליהן טוב ועלי לא. ואני כבר לא מסוגלת לראות ולשמוע אותן, משום שאני מלאת קנאה.
והנה, שוב פעם זה חוזר. רגשות הנחיתות ולאחר מכן, הקנאה. אני פשוט בן-אדם קטן, חד וחלק. העליבות והבינוניות שאני חיה בלתי ייאמן. והבעיה היא לא שאני קנאית, אלא הבעיה שאין לי תרופה למחלה שגורמת לי להשתגע לאט, לאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dope.