מי שלא שרוט-לא נורמלי

בכלל.

הרבה דברים יושבים לי על הראש כרגע...את האמת שאני לא יודעת למה אני כותבת את זה פה בכלל,ממילא אף אחד לא נכנס לפה,אלא אם כן

הייתה זו יד המקרה ששלחה אותו לחור הזה במעמקי החברה הישראלית.

בכל מקרה,קרו די הרבה דברים שאני לא רגילה אליהם בשבועיים האחרונים.דבר ראשון-בכיתי.וזה לא דבר שאני עושה לעיתים קרובות.אפילו חברה מאוד טובה שלי,שאני והיא לא מסכימות על כלום,אולי רק על זה שאצלי יש גלידה יותר טעימה מאצלה בבית,הייתה בשוק.היא ראתה אותי בוכה אולי פעם אחת לפני שבכיתי הפעם,וגם אז זה לא היה ממש בכי.

דבר שני-הוא.הוא הוא הוא הוא הוא הדביל הזה.דווקא את פורים לחרבש לי?!לבוא ולהגיד לי:"הנה מישהי שלא ראיתי הרבה זמן..."ולתת לי נשיקה בלחי כאילו כלום לא קרה.הפוך.קרה כל כך הרבה שרציתי לצרוח.אבל לא עשיתי את זה.במקום זה אמרתי הי עם פרצוף חסר הבעה והמשכתי להגיד שלום לאנשים אחרים.טוב שלא בכיתי.היה נמרח לי האיפור.

ובערב ההוא הוא לא יצא.

זה היה הערב הכי טוב בחיים שלי.הייתי יפה ומצחיקה,יותר מבדרך כלל,וכבשתי,מה שהייתי כל כך טובה בו לפניו.ולא רק בנים-גם חברות,סוחפת אותן אחריי במערבולת של צחוק וחיוכים.וכשנפלתי לבסוף על המיטה ב1 בלילה היה לי חיוך כל כך גדול על הפנים,שהייתי יכולה להתחרות עם צ'שייר למי יש חיוך יותר גדול וחושף שיניים.

וכן,בשבת בערב הוא יצא.למה באת למה?אתה לא בריא לי.הוא היה נחמד וכשישבתי הוא נעץ בי מבט ולא הפסיק,והעיניים הכחולות כמו קרח שלו חדרו לי מתחת לעור ועשו את כל מה שלא רציתי שיעשו.הוא עשה הכל(!!!)כדי לגרום לי להבין שמשהו קורה.אני לא יודעת מה,אם זה טוב או רע,גדול או קטן,אבל משהו זז שם,ואני לא בטוחה שאני רוצה לדעת מה זה.

אבל יודעים מה?עזבו אותו.בנים באים הולכים,והוא גם עוד מעט יעבור.כרגע מה שיושב לי חזק על הלב,וכנראה ישב ככה ואולי אפילו יותר גרוע ככל שיעברו השנים הוא לימודים.זה מכרסם בלב בכל רגע נתון.זה כל כך מעצבן,שאני מעדיפה שעכברוני האהבה הלבנים והקטנים יכרסמו לי את הלב עם הדאגות שלהם ולא העכברושים הגדולים לוקחים נגיסות גדולות בכל פעם שאני רואה את הציון שלי בכימיה.

ולמרות כל זה,אני לא יכולה להגיד שרע לי.די טוב לי,ובעצם?לא משנה מה קרה לי בזמן האחרון,טוב לי.אני לא נכנעת כמו פעם.אולי לפעמים,אבל זה עובר כמו שקיות ניילון שעפות עם הרוח.אני מתארת לעצמי שעם כל מה שכתבתי למעלה כבר הייתי צריכה לשבת בבית עם הרי גלידה ולבכות את נשמתי לשטן,אבל זה היה פעם.לא עכשיו.

ובעצם?גם אז לא בכיתי.

אני לא אדם שבוכה.

אלוהים,יש לי כזה פיצול אישיות.אני קוראת את מה שאני כותבת ויש פה שתי חלקים-אחד על זה שרע לי ואחד על זה שלמרות הכל טוב לי.

תשתלטי על עצמך אישה!

אוחחח,אני לעולם לא ילמד לכתוב מסודר -.-