מי שלא שרוט-לא נורמלי

ממש ממש ממש כואב לי.

לא סתם בלב,כל הגוף שלי.אני רואה אותך בדמיוני,וכואב לי מתחת ללב,ומעקצץ לי ברגליים,והגרון נחנק קצת.

והאצבעות מתחילות להתעסק בכל מיני דברים-בעט,בתלתל סורר,בקמט מעצבן בג'ינס.

והעיניים מתחילות להתעוות לי בצורה משונה.אני ממצמת כמעט עד הסוף ואז פותחת את העיניים לגמרי,ויש לי פרצוף של מישהו שרק עכשיו הפתיעו אותה למוות.הדמעות מתגלשות חזרה במורד הגרון.

אני מתחילה לכסוס ציפורניים ומפסיקה.ושוב כוססת.ושוב מפסיקה.

אני נושכת את פנים הלחי,וגם איפה שהגשר חתך לי את השפה מבפנים.

גם כואב לי בראש ויש לי לחץ באוזניים לפעמים,ואני מרגישה כאילו אני ממש ממש רעבה ומצד שני בא לי להקיא.

אהבה אמורה להיות פרפרים בבטן,משהו שמח שגורם ללב להיתקע לך בגרון ואתה לא יכול לבלוע מרוב אושר.

אבל מה שאני מרגישה זה כאילו יש לי אבן ענקית בבטן מצד שמאל.לא אבן,סלע.מחצב.הר.

ולא משנה מה אני עושה וכמה אני מנסה,היא כאילו מרותכת לשם.לפעמים,כשאני שמחה באמת,שמחה אמיתית,ולא זאת שאני מזייפת רוב היום כדי לא להיראות שברירית,אז האבן כאילו נעלמת,ואת הריק שהיא השאירה ממלא צחוק מתגלגל.אבל אחרי זה היא שוב חוזרת.היא תמיד חוזרת.

ובאלי לבכות את הנשמה שלי כבר.למה אני כזאת חלשה.הוא עבר הלאה-מה הבעיה שלי???אני רואה איך הוא מסתכל על הבלונדה המעצבנת ההיא ובאלי לצרוח.זה לא מגיע לי!פשוט לא מגיע לי...

זה פשוט מתסכל.הייתי מעדיפה כאב חיצוני נוראי,זוועתי,שיעבור בסופו של דבר,מאשר להיתקע על ההרגשה הזאת.היא יותר גרועה מכל מכה פיזית שאי פעם אקבל.כי זה דבר שעובר,שלפעמים כואב,תלוי באיזה תנוחה אתה.אבל זה?זה פשוט שם.בתוך הגוף.מטייל ומפרק את החומות שבניתי מסביבי,שכבר אין הרבה מה לעשות חוץ מלשבת ולכתוב כל כך הרבה עד שאולי,רק אולי,זה יעבור.לתמיד.

אבל זה לא יעבור נכון?ולא משנה מה יגידו לי.אז זה יעבור לי ממנו,ויבוא מישהו אחר שאמשך אליו כמו שזבוב נמשך לדבש,ואחר כך,אחרי שכל הקטע בינינו יסתיים ואני(כרגיל)יהרוס הכל והוא ילך,אני שוב יישב ויצטער שלא לקחתי אותו בכל ההזדמנויות הקודמות שהיו לי וסירבתי כי פחדתי,והתלבטתי ונגעלתי ונמשכתי אליו בו זמנית.ושוב האבן המטומטמת הזאת תצוץ כאילו היא נפלה מהשמים ישר על אותו מקום.בהתחלה מרסקת את המקום כמו מטאור בכאב נורא,ואחר כך מה שכואב זה מה שנשאר,כמו גחלת שעדיין דולקת וממאנת להיכבות.ככה שבועות...

חבל שאין תרופה נגד זה.כבר נמאס לי לשפוך את הלב מול המסך הפצפון הזה,בתקווה שמישהו יראה שאני קיימת.