מי שלא שרוט-לא נורמלי

יצא לי לחשוב על זה כבר כמה זמן.בתכלס,זאת ההגדרה של בלוג-יומן אינרנטי שכולם בעצם יכולים לראות.

הקטע ,שיומן זה אישי,וקצת קשה לי לראות מה אישי בבלוג שלי.

אני זוכרת כשרק פתחתי אותו.הייתי ילדה בכיתה ז',חסרת עמוד שדרה וביישנית,שרק רצתה שמישהו שלא נמצא עמוק בתחת של החיים שלה יעזור לה לצאת ממה שהיא הייתה שרויה בו.אמנם לא כתבתי פה על כל מה שעברתי,אבל את האמת?

הוא באמת עזר לי.אפילו אם אדם אחד הגיב,הרגשתי חשובה.אני זוכרת שפרסמתי פוסט שאני צריכה חבר לעט,ובערך 6-7 אנשים שלחו לי הודעה לאימייל בשאלה אם אני רוצה לדבר.עם אחד אני עדיין מדברת.

כל הדברים הקטנים האלה,עזרו לי להבין שיכול להיות אחרת.אומנם אין לי סיפורים קורעי לב כמו שיש לכל שאר הבלוגרים פה-כל מיני אנורקסיות עם סיפורי זוועה על החיים שלהן או בלוגרים שהחיים שלי,כנראה,ממש גן עדן בשבילם.

אז השתניתי.זה לא אומר שנגמרו הבעיות.ממש לא.עדיין יש,פשוט מסוג אחר.בעיות שפעם אני זוכרת שהייתי מתפללת שיהיו בעיותיי.הפכתי להיות מילדה קטנונית שלוקחת כל דבר ללב למי שרציתי להיות-נהייתי חזקה יותר ובטוחה יותר בעצמי.התחלתי להאמין שאני יפה.פעם הייתי צוחקת או בולעת דמעות אם היו אומרים לי שאני יפה:או שזה היה מצחיק אותי כי זה כ"כ דימיוני,או שזה היה מעציב אותי כי הייתי יודעת שעולם לא אהיה כזאת.

וזה לא שהייתי מכוערת.הייתי חמודה גם אז.פשוט לא הסתכלתי על עצמי טוב מספיק.ועכשיו אני רואה הכל.

אז אפילו שעבר תאריך היומולדת לבלוג אני רוצה להגיד לו(ולכם)תודה שעמדתם לצידי,וגם למי שלא,סתם כי הייתם פה,ואני מאחלת לכם שגם אתם תראו את הדברים הקטנים הטובים בחייכם ותמיד תזכרו ללבוש חיוך :-)

נ.ב-תתעלמו מזה שקפצתי מנושא אחד לאחר בלי לעצור