מי שלא שרוט-לא נורמלי

אבל מדחיקה את זה,כאילו שאם אני יאמין בזה ממש חזק פתאום הוא ישנה את דעתו ויתאהב בי.

ואני אפילו לא מאוהבת בו.אני מחבבת אותו פשוט.בעצם,אני מחבבת יותר את מה שאני לא רואה מה מאשר את מה שאני רואה.

מבחוץ הוא כמו כולם,אפילו יותר גרוע(חוץ מזה שהוא בוהה בי כל הזמן כשהוא חושב כשאני לא רואה).

מבפנים?אני לא יודעת.הוא יושב הרבה בצד ונראה כאילו הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג(כמו צעיר מפגר וטיפוסי)רק בשביל הרושם.

אבל בעצם,מה אני יודעת?הוא כנראה סתם יושב שם.הוא כמו כולם...

ואני בכל זה לא רוצה לראות לזה,אני מפחדת להביט לאמת בעיניים וכשאני סוף סוף עושה את זה?זה רק כי חטפתי סטירה שכיוונה אותי לשם.

אני פשוט פתטית.