מי שלא שרוט-לא נורמלי

בדרך כלל אני נכנסת לפה להתלונן או להוריד משהו מהלב(בעיקר להתלונן),כי זה הרבה יותר נחמד מאשר לשפוך את הלב בפני בני אדם.הם יכולים להשפיע על הדעה שלי,חלקם לא יודעים להקשיב או שהתשובות שלהם חסרות כל קשר ממשי לבעיה שלי והם סתם מסבכים אותי יותר,והם גם יכולים לספר למישהו וכאלה דברים.בלוג לא יכול לספר לאף אחד,חוץ מאלה שקוראים בו,ובגלל שבקושי קוראים פה,אז...הבעיה נפתרה ^.^

בכל מקרה,כרגע אני בסדר.יש לי מבחן מעבר לכיתה שאני רוצה(אני עולה לכיתה י'),5 יחידות במתמטיקה ובחשבון.את המתמטיקה סביר להניח שאני לא יהיה קרובה אפילו לעבור,אבל לצערי,בגלל שיש במבחן באנגלית מלא דקדוק,ההצלחה שלי לא בטוחה גם שם,אם בכלל אפשר לחלום עליה.והכי גרוע?שאני לא לומדת.אני יודעת שאני צריכה ללמוד,אבל במקום זה אני מציירת או רואה טלוויזיה או כל דבר מזוין אחר שלא קשור ללימודים.כי פשוט לא בא לי,אין לי כוח,זה משעמם ומשמים ואני יודעת שאני צריכה ללמוד אז למה אני לא עושה את זה?!?!אני כזאת בטטה.בטטה שמשמינה כל יום מחוסר המעש שלה,אני ממש מכה.

עוד משהו ששמתי לב שאני גרועה בו-לשמור בלב.זתומרת,אם מישהו יגלה לי סוד שלו ויגיד לי לא לספר אני לא יספר,אבל אם הוא סתם יספר לי משהו לא חשוב אז יכול להיות שאני ישתף מישהו אחר,חברה קרובה אולי,אף פעם לא אנשים שאני לא סומכת עליהם.אבל יותר גרוע מזה,אני גרועה בלשמור בלב סודות שלי.וזה מאוד גרוע כי יוצא שכשקורה לי איזה משהו,והוא לא חייב להיות גדול,הוא יכול להיות סתם משהו אידיוטי כמו:"היום אמא שלי התעצבנה עליי בבוקר",וכשאני דלוקה על מישהו(לא כרגע,תודה על זה)כל דבר פיצפון קטנטן שהוא עושה ישר מוצא את דרכו לחברות הקרובות שלי,ויש לי מספר לא מבוטל,אני מניחה.ואני שונאת את זה.זתומרת,למה אני חייבת להיות כזאת היסטרית מכל דבר?אני לא יכולה לסתום,וזה משגע לי את המוח!לפני שטסתי,עשיתי ניסוי ולא משנה מי דיבר איתי לא סיפרתי את זה לאף אחד.גם אם זה היה יותר מדבר פצפון קטנטן(וזה היה בלי ספק)סתמתי ולא אמרתי על זה מילה!זה היה יותר קל כי הייתי בחו"ל,וכשחזרתי גם הצלחתי לשמור על זה קצת אבל אז נהייתי שוב שמוקית ופלטתי משהו,אבל הפכתי את זה למשהו לא חשוב ברגע שהבנתי מה אני אומרת.מאז אני דיי שומרת על הניסוי,חוץ מיום חמישי שעבר שחברה שלי ליוותה אותי הביתה ולא ראיתי אותה חודש אז סיפרתי לה כמה דברים שכשהגעתי הביתה הצטערתי עליהם.היא חברה טובה שלי והיא מגינה עלי ואני סומכת עליה,אבל דווקא על הבנות שאני הכי סומכת אני מפחדת לשתף.הן מנסות לעזור בכך שהן אומרות לי שהכל יהיה בסדר וממלאות לי את הראש בשטויות נפוחות על אהבה ודברים טובים ומתוקים,ואני מאמינה ואז הכל מתרסק לי בפרצוף כמו שק מלא זבל.אני רוצה לא לספר,כדי שרק אני יוכל להחליט מה נכון,בלי דעות של אחרים.גיליתי שזאת דרך מעולה לראות את הדברים בצורה ברורה וצלולה,ככה יותר קל להחליט ולבחור מה נכון.זה אולי נשמע קצת מוזר,אבל כמה שמנסים לעזור לי,בסוף הכל נהרס איכשהו.כשלא קשורים לדברים שחשובים לי אנשים אחרים,הכל הולך בצורה חלקה יותר :)

אז מעכשיו-לא עוד לשתף!!!את האמת,וזה הולך להישמע אפילו מוזר יותר,אני תמיד רציתי להיות כמו הבנות המסתוריות האלה,שלא מספרות הרבה.יש לי כמה חברות כאלה,שלא שופכות את הלב לכל אחת או אחד,ורק כשאתה באמת קרוב אליהן הן משתפות אותך במי שהן.בעצם,גם אני ככה,אבל יש לי מספיק אנשים קרובים כדי שזה לא ירגיש ככה.

אווקי,אני חוזרת בי ממה שכתבתי בתחילת הפוסט המגילתי הזה,זאת כן שפיכת לב.שפיכת לב לא מתוכננת לחלוטין!אני מקווה שזה יעזור לי :)ואם גם אתם יכולים לעזור לי זה יהיה נחמד ^.^

עד כאן להיום.