מי שלא שרוט-לא נורמלי

הייתי רוצה להיות ציפור,רק ליום אחד.ציפור עם כנפיים ענקיות וצבעוניות ומקור מעוקל ועיניים מלוכסנות וחכמות.

הייתי רוצה,רק ליום אחד,לפרוש את הכנפיים ולעוף.לעוף רחוק,רחוק מכאן.

הייתי רוצה לעוף מעל שדות גדולים ומוריקים ולנשום לרווחה את הריח המתוק של הפרחים.

הייתי רוצה להרגיש את הראיה שלי מתחדדת ולראות את הכל מלמעלה באופו בהיר וברור כל כך,כמו נץ.

הייתי רוצה לנסוק למעלה לעננים,ולצלול במהירות אל הקרקע,ולחזור על הכל.

הייתי רוצה לעוף מעל הים,לעוף כל כך קרוב אליו שאוכל להרגיש את המים נוגעים בקצות הטפרים שלי.

הייתי רוצה להצטרף מידי פעם ללהקת ציפורים משוטטת ולעוף איתה קצת,להרגיש אליה קצת שייכת,ואחרי זה לעזוב.

הייתי רוצה בסוף היום לשבת לנוח ולהסתכל בשקיעה.

הייתי רוצה להיות ציפור,רק ליום אחד.

הייתי רוצה להרגיש מה זה לא להיות בן אדם.

רק ליום אחד.

את מי הייתם בוחרים?

מישהו שמתחיל איתכם במשך די הרבה זמן אבל פשוט לא שמתם לב לזה ולא הרגשתם אליו כלום מעבר לידידות,ורק לאחרונה אתם מתחילים לפתח משהו

לאותו בנאדם,אבל אתם פוחדים שהוא דלוק גם על עוד מישהי(ככה זה נראה)

או

במישהו שאהב אותכם מזמן וסירבתם לו,אחר כך אתם אהבתם אותו והוא סירב לכם,חזרתם להיות ידידים ועכשיו הוא שוב אוהב אותכם ורוצה רק אותכם.

מתוסבך,הא?

נ.ב:שכחתי להזכיר לכם-לבנאדם הראשון אתם מפתחים משהו,אבל את השני אתם אוהבים רק בתור ידידים,אפילו שיכול להיות שדווקא אם הוא ינשק אותכם זה יתפתח למקום אחר...

שאת חושבת ששום דבר לא יכול להיות גרוע עכשיו,כי הכל מושלם וכשהוא עומד מולך את לא מרגישה את האושר,רק שהוא כבר לא שם התחושה מגיעה כמו שמרגישים את הכאב האמיתי של מכה כמה שניות אחרי.

ואת בטוחה שזה יישאר ככה לנצח(או לפחות עד שתראי אותו שוב)אבל אז הכל מתנפץ לך בפנים ואת קולטת שהבטת באשליה,עשן חמקמק ושחור כמו הנשמה שלך עכשיו,שנדחף לך לפנים וחונק אותך ואת מרגישה את הדמעות עולות לך בגרון.ואת מבינה שטעית כי אושר לא נשאר לנצח,הוא רק עושה ביקורים קטנים ונעימים ואז נותן לך סטירה והולך למקום אחר בפתאומיות זוועתית,בלי להודיע ובלי להכין אותך לזה.

ואז את פתאום בטוחה ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר,כי מה כבר רע יותר מלחשוב עליו כל היום ולחלום עליו בלילה ולקבל בשיא של כל זה בפנים את זה שהכל הוא רק הטימטום המתמשך שלך?

זאת אומרת,הטמטום המתמשך שלי.האמונה העיוורת שלי באביר על הסוס הלבן,אפילו שאני יודעת שהוא לא קיים הלב ממשיך לחפש,רודפת אחרי אשליות בלי לשים לב שאני רצה אחרי הרוח,עד שזה כבר מאוחר.

הנה,הבנתי את זה,כתבתי על זה,בבקשה תשחררו אותי מזה.אני לא יכולה יותר לחזור על אותה טעות.רק טיפשים חוזרים על אותה טעות,ואני לא טיפשה.

או שאולי כן?