מי שלא שרוט-לא נורמלי

אני אפילו לא זוכרת חצי מהחלום.אבל ממה שאני כן זוכרת,זה היה ממש מוזר.אבל ממש רציתי שזה יקרה.

אני זוכרת רק שהיינו אני,הוא,וכל שאר האנשים שאנחנו יוצאים איתם בשישי בערב במין חממה מקורה כזאת.זאת אומרת,לא ממש חממה,יותר כמו חדר שנראה כמו חממה,אבל הייתה לו רצפה עם ריצוף מרובע בצבע שמנת,כמה שולחנות דחופים בפינה וקצת צמחים בצדדים.

ואני לא זוכרת למה,אבל הוא בא וחיבק אותי,וחיבקתי אותו חזרה.ואז פשוט במין סיבובים כאלה הלכנו משם.זה היה מוזר.ואני זוכרת שכל אותו זמן חשבתי,הוא הולך לנשק אותי,הוא יאמר לי שהוא אוהב אותי,כאילו אם אמרתי שזה יקרה זה באמת יקרה.

וזה באמת קרה.היינו במין חדר עם כל מיני חומרי ניקוי והיה שם חשוך.הוא לחש לי שהוא אוהב אותי והתנשקנו.זה כל מה שאני זוכרת.

זה לא החלום הכי מוזר שלי(הוא ממש נורמלי יחסית לשאר)אבל כשקמתי הוא השאיר בי מין הרגשה כזאת...כאילו זה באמת קרה.

זה הרגיש כל-כך אמיתי.

והייתה בי מין תחושת אכזבה ושמחה בו זמנית.אכזבה,כי זה רק חלום.ושמחה,שלפחות יכולתי לחלום על זה,זה..כאילו אמיתי.

לפחות היה משהו.גם אם זה רק חלום.במציאות זה בחיים,בחיים,לא יקרה.שום נשיקה ושום אני אוהב אותך אני לא ישמע ממנו.

אולי אני כן,אבל זה לא יהיה מכוון אלי

על ההרגשה החרא שהוא עושה לי כל הזמן

שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו.

אבל מצד שני אני פשוט לא יכולה להפסיק להרגיש את מה שיש לי אליו...אחחחחח.זה.כל.כך.חרא.

אבל מדחיקה את זה,כאילו שאם אני יאמין בזה ממש חזק פתאום הוא ישנה את דעתו ויתאהב בי.

ואני אפילו לא מאוהבת בו.אני מחבבת אותו פשוט.בעצם,אני מחבבת יותר את מה שאני לא רואה מה מאשר את מה שאני רואה.

מבחוץ הוא כמו כולם,אפילו יותר גרוע(חוץ מזה שהוא בוהה בי כל הזמן כשהוא חושב כשאני לא רואה).

מבפנים?אני לא יודעת.הוא יושב הרבה בצד ונראה כאילו הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג(כמו צעיר מפגר וטיפוסי)רק בשביל הרושם.

אבל בעצם,מה אני יודעת?הוא כנראה סתם יושב שם.הוא כמו כולם...

ואני בכל זה לא רוצה לראות לזה,אני מפחדת להביט לאמת בעיניים וכשאני סוף סוף עושה את זה?זה רק כי חטפתי סטירה שכיוונה אותי לשם.

אני פשוט פתטית.

אני לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק,אבל משהו בו מושך אותי ומעצבן אותי באותו הזמן.

זה מין הרגשה-שאי-אפשר-להסביר.

מצד אחד,הוא פשוט שקט כזה.זתומרת,לא שקט.אוף איך מסבירים התנהגות של מישהו???

הוא צוחק עם כולם והכל,אבל יש רגעים שהוא פשוט יושב בצד,סתם בלי סיבה,ושותק.ובכללי,הוא בכלל לא מחפש תשומת לב.הוא היה שיכור מלא פעמים כשראיתי אותו,חגגו למישהו,ל"ג בעומר,מה שלא היה,ודווקא שהוא זה ששתה הכי הרבה,הוא לא התחיל להסתובב ולהתנהג כמו שיכור,הוא פשוט ישב בצד וחיכה שהסטלה תעבור לו.אולי בגלל שגם אני אוהבת לפעמים לשבת בצד ככה בלי שאף אחד יבוא אליי אני אוהבת להתסכל עליו ככה.וגם,כשהוא ככה,אני נורא רוצה לבוא ולדבר איתו,אבל אני עוצרת את עצמי.כאילו אני מרגישה שהוא צריך מין זמן לבד שכזה.ויותר מזה,הוא תמיד מסתכל עליי.ככה כשהוא יושב בצד.אני לא יודעת אם הוא שם לב שעליתי עליו,אבל הוא עדיין ממשיך.אני מסובבת את הראש והוא מסתכל,אני מסתכלת עליו והוא זז.אני חייבת לציין שהוא עושה את זה ממש טוב,אבל יש לי אבחנה לפרטים,שום דבר לא חומק ממני כמעט,ולכן אני תופסת אותו מאית שניה לפני שהוא מספיק לסובב את העיניים לכיוון אחר.אני לא יודעת אם זה טוב או רע שהוא מסתכל עליי ככה,אבל אני משתדלת לא לפתח ציפיות יותר מידי.

אז זה היה הצד הראשון,בעצם.מצד שני...

בואו פשוט נגיד שעם בדיחה כאילו סוטה אחת אני יכולה להתמודד ולהבליג,בדיחה שניה הוא כבר חוטף ממני על הראש.זאת אומרת,אם אתה מחפש לעשות פוזות ליד חברים שלך פשוט תתרחק ממני,כי זה ממש דפוק.אפילו שאני כמעט בטוחה שזה לא פוזות שהוא שהוא עושה על חברים שלו,יותר כמו לגרום לי לחשוב שהוא רגיל כזה.אולי הוא שם לב שאני מסתכלת עליו כשהוא יושב ושותק.הוא גם אוהב להציק לי.דוגמא:היום כל השכבה שלי סיימו 4 שעות אז החלטנו אני וכמה בנות ללכת לבקר אצלו במקיף כי יש שם הרבה ידידים וחברות טובות שלנו.אז בהתחלה שראיתי אותו אמרתי לו שלום נשיקה בלחי וכל זה,אבל חוץ מזה דיבור אחד לא שמעתי ממנו.מבטים כן,דיבורים לא.אחר כך כשיצאנו החוצה לפארק הוא אמר לי:"גם היום אני הולך להתעלל בך..."זה מין קטע שלנו הוא מציק לי קצת מדגדג אותי מחבק אותי וכאלה וקורא לזה להתעלל ולי לא אכפת זה לא מפריע לי.אבל אז בטעות נתתי לו מכה חזקה עם הטבעת הגדולה והיפה שלי והוא התעצבן.אופס.הוא מתעצבן ממש מהר.כאילו,אני המרוקאית פה,אתה הרוסי-אוקראיני-גרמני So what's your problem?

אהה,וכשחזרנו הביתה הוא פתאום נדבק קצת לאיזה ילדה שהוא בכלל בקושי מדבר איתה,והם הלכו לפני.אולי אני באמת מנתחת דברים יותר מידי,אבל זה באמת היה מוזר.גם חברה שלי הסכימה איתי על זה לגמרי.

וואו כמה כתבתי עליו.אני לא מאמינה שאני מקדישה לו פוסט כזה ארוך.אני באמת ניתחתי אותו פה לגמרי.ניתוח-לב-פתוח,ככה אבא שלי אוהב לקרוא לדברים מסובכים.בכל מקרה,אני באמת לא יודעת מה לעשות איתו.הוא הפכפך וזה מעצבן אותי.אוקי,בעיקר מעצבן אותי.

אווקי,כבר נמאס לי לכתוב עליו.בעצם,אולי אני יכתוב קצת עלי במקרה הזה.טוב,כי אי אפשר להאשים רק אותו,ברור,שחלק גדול מהאשמה הוא שלי.אני בכלל לא מראה לו שאני מחבבת אותו,ואם אני רומזת לו זה בלתי נראה כמעט.לא קרה לכם שחיבבתם מישהו אבל פחדתם שהוא יגלה את זה בגלל ההתנהגות שלכם אז פשוט עשיתם הכל כדי שלא ייראה את זה ובעצם הרחקתם אותו ממכם?טוב,זה די המקרה שלי.מה די?זה ממש המקרה שלי!אני פשוט טיפשה ולא מראה לו כלום!טיפשה.וזה רק בגלל,שחברה טובה מאוד שלי דיברה איתו(הם פעם היו ידידים ממש ממש טובים והוא היה מספר לה הכל.מסתבר שהוא לא רודף שמלות כמו שחשבתי שהוא,והוא בכלל לא יודע להתחיל עם בנות.את כל העצות הוא היה מבקש ממנה)והוא אמר לה שהוא מחבב מישהי.אז היא פשוט זרקה שמות של כל הבנות שהיא מכירה שיוצאות איתנו.על הרוב הוא אמר "לא,איכס" או סתם אמר שהן מכוערות או חופרות.וכשהיא אמרה את השם שלי,הוא אמר "לא!" בפרצוף מבוהל.מה,אני מפחידה אותו?.אחר כך היא אמרה שם של איזה מישהי אחרת והוא אמר לא אבל חייך,והיא אמרה לו נכון שזאת היא והוא אמר לה שזה לא נכון ושהוא צחק בגלל שהיא הצחיקה אותו.אחר כך הוא תיאר לה איך היא נראית:שיער חום כהה עד שחור,בגובה של החברה שלי בערך(קצת יותר נמוכה),היא מכירה את ניקול ומדברת איתה,היא יוצאת ביציאה קבוע והיא לא הייתה שם באותו זמן.

אז ככה,חוץ מהגובה(אני אחת הגמדות)הכל מתאים.אבל הוא אמר לא אז אני מתארת לעצמי שזאת לא אני...אבל אני וחברה עשינו סקירה של כל הבנות שיכולות להתאים וכולן נפסלו.כולן למעט אני והילדה השניה,שהיא לא בגובה(היא על עקבים כל הזמן!)והיא בכלל לא מדברת עם חברה שלי.אז זה ממש תעלומה בשבילי לגלות מי זאת.אני יהיה עצובה שזאת לא אני,ברור,אבל אני יתגבר.מעניין מי זאת באמת...

בכל מקרה,זאת כנראה לא אני.אווקי,זאת 99% לא אני.אבל משום מה,האחוז הקטן הזה שנותר הוא זה שמחזיק בי את התקווה חיה.זה מטומטם,אבל ככה זה.והאמת?אני לא בטוחה שאני רוצה להעלים אותה.