מי שלא שרוט-לא נורמלי

בתגובה לפוסט הזה.אם לא קראתם,היא כתבה שהיא אוהבת ידיד שלה שכפי שהיא גילתה,מעדיף בנות נמוכות והיא גבוהה (1.77)ולכן הוא לא שם לב אליה.

אוקי,קורה,אני מאוד משתתפת בצערה בנוגע לבחור.לא יודעת מה הסיבות,יכול להיות שהוא סתם לא בקטע שלה או שזה באמת בגלל הגובה,זה כואב ואם היא קוראת את זה,אני לא כל כך מתיימרת להיות מומחית בעיניינים האלה,רק שתדעי שזה בסדר וזה יעבור :)

אבל הקטע עם הנמוכות ממש עיצבן אותי.בערך מכיתה א' תמיד ירדו עלי שאני נמוכה,ובהתחלה כן זה הפריע לי,ברור,ילדים קטנים לוקחים דברים כאלה ברצינות.אבל אחרי זה התגברתי ולא נתתי לזה להשתלט עלי,והיום אני מאוד מרוצה מהגובה שלי.אני בת 15 וקצת,עם משקל 45 וגובה של בערך 1.53.וטוב לי.לפעמים מפריע לי שאני עומדת ליד חברות שלי ורואה הכל מלמטה,אבל בנים מחבבים אותי בגלל הגובה ומרגישים מין צורך מוזר להרים אותי או לחבק אותי כל הזמן,ואם זה מישהו שאני בקשר טוב איתו,אין לי גם בעיה עם זה :)

אז למה כל ההסבר בעצם?שדי נעלבתי ממך...אולי אני נראית בת 12,לא כ"כ מפותחת ונראית קטנה לגילי,אבל את די השתמשת בזה כדי לתרץ למה ההוא לא מרגיש אליך מה שאת מרגישה אליו,וזה נראה לי הפעם הראשונה זה שנים שבאמת נפגעתי כשאמרו משהו על נמוכים.את מרוצה מהגובה שלך,לא?אז למה לתת לנו להרגיש לא מרוצים משלנו?כל אחד והגובה שלו,כל אחד והקריטריונים שלו בחיים.לא אכפת לי שיקראו לי נמוכה,כל עוד זה ברוח טובה.ברגע שזה נהיה כאילו להוציא אותי ואת שאר עם הנמוכות לא בסדר עם עצמן,זה כבר מגעיל.

זהו,הורדתי משהו מהלב :)

אז לכל הנמוכים והנמוכות,לגבוהים ולגבוהות,לילה טוב 3>

~סיפור רקע~

בגיל שלוש בדיוק(כמה חודשים אחרי אולי?)אמא שלי התחילה לקחת אותי לספריה העירונית שיש בעיר שלנו.אני לא יודעת אם יש עוד,אני יודעת שהיא הייתה לוקחת אותי,או אבא שלי,כל יום ראשון לשמוע שעת סיפור,שבסופה אחד ההורים היה מביא איזה חטיף וכל הילדים היו זוללים חצי ממנו והחצי השני היה מפוזר על הרצפה,בין כיסאות העץ הקטנטנים עם המוטות הירוקים.

בהן צדקי שלא הייתי מחסירה את היום הזה גם אם חיי היו תלויים בזה.אולי רק אם הייתי חולה,כי אמא שלי שונאת שאני חולה ויוצאת מהבית.אבל עברו השנים,וגדלתי,והפסקתי ללכת בערך בכיתה ג' או ד'.אבל מנהג אחד נמשך תמיד-השאלת ספרים.אמא שלי הייתה הולכת,בוחרת כמה ספרים ומביאה הביתה.אני הייתי קוראת אותם,וכשהייתי מסיימת/כשהתפנה לה זמן היא הייתה לוקחת אותם ומחליפה באחרים.ככה בכל חודש בערך,פלוס מינוס.

אז כן,עבר זמן מאז,אבל המנהג הזה(למזלי)נשאר.כל חודש אמא שלי מביאה לי שלוש-ארבע ספרים,ואני,תולעת ספרים שכמוני,גומרת אותם בערך בשבוע שבועים,תלוי בת כמה הייתי,ובגלל שאמא שלי לא בדיוק מה שהייתי מכנה "בעלת זיכרון טוב",יותר זיכרון של דג זהב,היא הייתה שוכחת שצריך לקחת את הספרים ולהחליף אותם,וככה הייתי נתקעת בלי מה לקרוא,אז פשוט הייתי קוראת שוב את מה שקראתי,שוב ושוב ושוב...יש לי מנהג פשוט לתת לספר להיפתח באיזה פרק ולקרוא משם.ככה היה יוצא שבחלק מהספרים זה היה נפתח תמיד באמצע למשל,וזה החלק שהכרתי הכי טוב בספר.וזה גם אומר,שאני הכרתי את הספר מא' עד ת',ולא משנה מה היו שואלים אותי הייתי יודעת לענות כי כבר הייתי בקיאה בכל הספר כמו שאני מכירה את כף ידי.

אני עכשיו בכיתה ט'.בערך בכיתה ו',אולי ז',כבר תיעבתי לגמרי ספרים נוטפי-רמה-רומנטית-נעורית-טיפוסית-צפויה-משעממת.לפעמים אמא שלי הייתה מביאה לי כאלה ספרים,והייתי קוראת אותם למרות הטרוניות שלי והזכרתי לאמא שלי שזה מ-ש-ע-מם.סיפרתי לכם שיש לה זיכרון של דג,נכון?אז היא לא בדיוק זכרה את זה,ונתקעתי עם ספרים מלאים קיטשיות מגעילה.איכ.

כמובן שהמשך זה השתפר,היה לי כבר נערה עם קעקוע דרקון השנה(כל הטרילוגיה)ספרי רצח ומתח,פנטזיה מגניבה,והכי טוב,הטופ של הטופ,שהתחלתי לפני חודש או קצת יותר וכבר סיימתי את כל מה שיצא-משחקי הכס.

מה אני יגיד לכם.סוטה,ארסי,בוטה,ישיר,מסובך ומלא פרטים.במילה אחת?מדהים.

אני מכורה אל הסדרה הזאת.לא יכולתי להוציא את האף שלי מהספרים,ויש המון!עד עכשיו יצאו 9 ספרים,וכל אחד מדהים יותר מקודמו לתפקיד.הספר הוא ארוך ומסובך,מודה.אבל בתור מישהי שאוכלת ספרים לארוחת בוקר,גמרתי ספר בערך בכמה שעות,אם משקללים את כמות הזמן שקראתי אותה,ולא את הימים שעברו.הכי הרבה זה אולי 8 שעות לספר.וזה גם כשאני קוראת לאט לאט כשאני מנסה להבין איזה משהו(נדיר ביותר).

אבל,כמו כל ספר,הגיע זמנם של האוצרות המדהימים האלה ואמא שלי החזירה אותם.

אני אשכרה מרגישה שנפער לי חור בלב.זאת סדרה מדהימה,כובשת,חיה ונושמת והדמויות נכנסות לך ללב ולמוח וכל כך קשה להתנתק.בחיים לא הייתי קשורה ככה למשהו(אווקי,אולי להארי פוטר,אבל עכשיו זה אפילו חזק יותר!)וזה כל כך מדהים,אבל גם קשה שמנתקים אותך מזה,זה כל כך חסר לי.

אולי זאת יותר מידי היקשרות לספר,אבל זה בשבילי כמו עולם שלם.ווסטרוז מחכה לי,אני רוצה ללכת לשם,לחזור לגמד ולחאליסי ולקוטל מלך ומלכה העוצרת ולסמורה ולנכה ולזאב הצעיר ולזאב הבוגר ולממזר שעל החומה וזאת שלהבה נישקה אותה וקראקנים וליידי של הצפון ואריות ולטרוטות ולהכל בבקשה רק עוד קצת...אני מתגעגעת להכל,וזה כואב מאוד,אני מרגישה ממש קשורה שם להכל,שזה מוזר.בחיים לא הייתי ככה.

אני אוהבת את משחקי הכס,מאוד מאוד מאוד...ואני עוד יקנה את כל הספרים!אני יעבוד וירוויח כסף בשביל זה!אני ישתדל,אני יתאמץ...

לילה טוב לכולם,אני הולכת לעשות רשימת חלומות :)

כבר נמאס לי.פשוט נמאס לי מכל החרא הזה.

בא לי פשוט לשים זין עליך ועל כל מה שקשור אליך.

למה אני אוהבת אותך בכלל?מי אתה שאני יחשוב עליך 24/7 ושומדבר אחר לא יעניין אותי??

אתה יודע שאני מחזיקה את האהבה שלי המון זמן אליך,אפילו שבתכלס אין לי אפילו סיבה אחת להמשיך ולהאמין בה.ואם לומר את האמת,

אתה נותן לי יותר סיבות לזרוק אותך לעזאזל ולשכוח ממך לגמרי.אבל אני בכל זאת לא וויתרתי,כי האמנתי בך,חשבתי שאתה שונה.

אתה יודע שאם היו לוקחים את כל הבנים בעולם היה אפשר לחלק את ההתנהגות שלהם לבנות לקטגוריות.זה היה יכול להיות אפשרי,אם למישהו היה תקציב בסדר גודל כזה,מספיק אנשים ורעיון מוזר שכזה.אבל הוא בטח יכול להיות שימושי,בבוא העת.

בכל מקרה,לדעתי?אותך אפשר היה לשים בקטגוריה נפרדת.אתה שונה,ואין עוד כמוך,כך ליהגתי לעצמי.

אתה בטח מבין שאני מתחרטת על זה?נכון?יופי.

אני בטוחה שאתה גם מבין למה.לא,אל תענה,לא סיימתי.

בכל מקרה,חשבתי שאתה מיוחד.לא נתת לי יותר מידי סיבות לחשוב ככה,אבל האמנתי בזה,כאילו חיי תלוים בזה.

חשבתי עליך יום ולילה,חלמתי עליך...רציני,אני אשכרה חלמתי עליך בלילה.חלמתי שאתה מספר לי את הסודות הכי כמוסים שלך,שאנחנו מתחבקים וצוחקים,חלמתי על דברים שרציתי שייקרו במציאות.כמובן שהם לא קרו,אתה יודע את זה.וגם אני.אבל המשכתי להחזיק את האהבה על החלומות,והמחשבות שהמשכתי להאכיל את עצמי.כן,ממש חרטה אחת גדולה,כמו שכבר הבנת.

ואתה יודע,בעצם,למה כל זה היה קיים כ"כ הרבה זמן?התקווה.כן,הייתה לי תקווה.קיוותי שתשים לב אליי יותר,כמו שחשבתי שאתה שם לב אליי בהתחלה לפני שהשתנת והתרחקת ככה פתאום.ורק שתדע,התקווה הזאת היא כבר חיה מורעבת.תקווה מאכילים באירועים משמחים,בחיוך,במבט,בחיבוק מחמם.משהו שייתן לה סיבה להחזיק את עצמה ולגדול בלב שלך,למלא אותו באושר.אבל את התקווה שלי,מי יאכיל?המבטים החטופים ממך שחשבת שאני לא שמה לב אליהם?או זה שאתה בורח כל פעם שאני בסביבה?או אולי זה בכלל ההתעלמות הכמעט מוחלטת שלך ממני?רואה,מורעבת לגמרי,כמו מישהו שפותח את המקרר והוא ריק לגמרי,אבל הוא מדמיין שהוא מלא אוכל וזה עוזר לו להיות שבע,אבל רק עד שהבטן שלו תקרקר שוב,והוא יבין.והמציאות העקומה שלו תכה בו חזק.

כמו שהיא היכתה בי.

אבל אני טיפשה.במקום להבין את המכה התעלמתי והמשכתי עם הטיפשות הזאת.המשכתי להרעיב את התקווה,עד שכל העצמות שלה בולטות בזיקור מחליא,העור שלה צהוב וחולה,השיניים נפלו כולן,השיער נשר,והיא בקושי עומדת,מחזיקה את עצמה לא ליפול.התקווה שלי היא כמו אדם זקן וגוסס,שרק מאחל למות,אבל כוח עליון כאילו משתעשע בו ומשאיר אותו לסבול בעולם שכולו כאב.

אז אתה מבין מה עברתי?החזקתי כל כך הרבה זמן מעמד עבורך,שלא שווה אפילו יריקה שלי,שלא מגיע אפילו לקרסול שלי,שלעולם לא תוכל לקוות למישהי כמוני,שתבוא ותוציא אותך מהחרא שאתה נמצא בו.ואפילו שכל משאלותיי בשלוש החודשים האחרונים שלי הייתה היא שתהיה שלי,אני משנה את הנוסח:

"הלוואי שתראה מה הפסדרת,ויכאב לך,כמו שכאב לי"

זה אכזרי,נכון,אבל מגיע לך.תודה בזה,מגיע לך.שהתייחסת אלי ככה,שגרמת לי להרגיש מוזנחת ומכוערת,שלא שווה אפילו מבט אחד של אף אחד.

אבל טעיתי,גם בזה,ובעיקר בזה שחיכיתי לך.

אז זהו,הימים האלו נגמרו.אני עוברת ממך,אני עוברת,אתה שומע?!אני עוזבת לגמרי,ושהתקווה הארורה תמות לה.מגיע לה למות ולהיוולד מחדש בתור משהו יפה יותר,בריא יותר,ששווה להילחם עבורו.

אל תדאג,אני יוודא שהתקווה הבאה שלי תהיה מוצדקת.אני ידאג לעצמי מעתה והלאה.

את המכתב הזה,לעולם לא תקרא.אבל אני קראתי,וגם כתבתי,וגם הבנתי.למדתי מהטעות.

לעולם.לא.שוב.

"טיפשים לומדים מהטעויות של עצמם

חכמים לומדים מטעויות של אחרים"

סוף סוף הבנתי איך לשלוט ברגשות של עצמי!!!

ניסיתי כל הזמן הזה ללמוד מטעויות שעשיתי,אבל לא משנה כמה חשבתי על זה,לא הפסקתי ליפול באותו המקום.

עכשיו,כשאני חושבת על טעויות שאחרים עשו עם האנשים האלה לפניי אני פשוט מצליחה לשלוט ברגש!אם אני לא רוצה להרגיש,אני לא מרגישה.

זאת הרגשה כל כך טובה,יש לי חיוך :)

סוף סוף אושר נקי...