לילה יקר,

בפרץ של נוסטלגיה (ואולי רצון פרטי להלקאה עצמית) נכנסתי לבלוג הזה שוב.

קראתי את כל הפוסטים שלי, הישנים יותר, הישנים פחות.

אנשים כמו ע' ומקסימי, שהספיקו לעבור מחיי, ואף לחזור אליהם, חזרו לתודעתי לא מזמן.

קראתי הלילה בכל היומנים הישנים שלי.

עיינתי בהתאהבותי הראשונית בכתיבה, שנים אחורה.

עלעלתי בציורים שציירתי ברגעי ילדות רכים, מצבי נעורים בועטים, ושלבים של התבגרות.

לילה. 

יש בך קסם. אני הכי אני בשעות האלו של הלילה.

מפוצצת אנרגיה ואין בי יכולת להחליט כי "עכשיו אלך לי לישון".

אז אני בוהה במחשבותי, נוטרת בברדק, מיואשת מנסיונות רבים כל כך לעשות סדר בעצמי.

לא אקרא לו יותר מקסימי. אני מחליטה. זה ילדותי ותמים. הרי שהוא לא מקסים, ולא מושלם. 

אני רואה כאן, חוזרת כאן, לקשיים שצברתי בתוכי כשה"סיפור" איתו נגמר.

ואז אני שואלת "למה לעזאזל, טיפשה שכמותך, היית צריכה להיכנס לזה שוב?!?!?!"

חשבתי שאני שונה, חזקה יותר. אבל הנה אני נופלת לזה עוד פעם.

ואז אני מתחילה לתהות בהרגלים שלי. את כל הקרקעות היציבות הייתי צריכה לערער.

תמיד בחרתי בקושי, הקושי הזה שהביא איתו את המשחק שאני אוהבת כל כך, הפרפרים האלו בבטן, תחושת האלם שתוקפת אותי.

כזו אהבה אני רוצה, אהבה שתפיל אותי מרגלי, אהבה מכלה, אלימה ועדינה ביחד, אהבה שכולה תשוקה מתפרצת;

מושכת בשיערי, מצמידה אותי קרוב יותר, רוצה ממני עוד, ממלאת אותי עד כדי כך שבסוף אשאר ריקה.

בגברים האלה תמיד בחרתי.

לילה יקר,

אתה ממלא אותי במחשבות. 

זה כאילו אני מתמלאת השראה בצאת הירח והכוכבים, והמוזה שלי לא יכולה לשבת בשקט.

החושך, השקט. אני עם עצמי ואיתך.

וכעת, אני עומדת בפני שינוי גדול שיתתחולל בחיי. אל אלוהים, אני לא אוהבת שינויים.

שלך בהמון אהבה,

סול.